הלחישה

(28 ביולי, 2008)

מישהו לחש לי שאתה עדין אוהב אותי.
אחרי כל כך הרבה שנים ,
עדין אוהב אותי…
עדין זוכר את התחושה המופלאה שהיתה לנו כשהבטנו אחד בעיני השניה.
כשהתנשקנו עד כלות…כשהתחברנו בזעקות עונג, וגופנו התמזג ברכות איטית לאחד.
כששמעתי את הלחישה, נעור בי געגוע אליך, אלינו…
געגוע שהציף כגל ענק.
כן ,עברו כבר שנים מאז.
עכשיו עידן חדש, אלף חדש….
בשנות האלפיים מחפשים אהובים אבודים בגוגל, במחשב.
הקלקתי את שמך, את ארצך.
הופעת.
או שהיה זה גבר אחר שנשא את שמך…
מישהו לחש לי שאתה עדין אוהב אותי.
אז שלחתי לגבר ששמו הופיע על המחשב, מכתב אימייל ותמונה.
של זאת שאתה עדין אוהב.
כך שמעתי.
בלחישה.
אבל אתה לא ענית .
אולי הוא זה לא אתה?
ואז הקשבתי שוב.
ושמעתי:
היה זה ליבי שלחש לי שאתה עדין אוהב אותי.
הלב שלי ידע שאני עדיין אוהבת אותך,

הוא לחש לי שגם אתה.

והזמן עמד מלכת

(22 ביולי, 2008)

” ניסע לים?” היא בקשה .
“אני צריכה מרחב ואופק אחרי המפגש עם הרופא.”
הוא התניע את המכונית לעבר החוף.
בדרך החליטו על המסעדה שבה הים פרוש למרגלותיהם.
השמש היתה כבר בסוף מסעה היומי.
הם הגיעו כמה דקות לפני השקיעה.
למתבונן מהצד הם נראו כזוג לכל דבר.
שניהם, בני אותו מזל, עיניים בהירות, וצחוק מתגלגל כשל בני עשרה למרות שהיו כבר ב”גיל העמידה”. צעירים לנצח בנפשם..
מהדור ההוא של ילדי הפרחים…
האיש התמיר תמך לעיתים באשה שצלעה קלות בהרבה קירבה ורוך.
הם אהבו.
אהבה של חברים, כמעט בני משפחה.
המתבונן החכם היה מבחין שהאינטימיות ביניהם לא היתה מינית.
זה יכול היה לבלבל לעיתים.
היתה זו אינטימיות רגשית ורוחנית. כמעט כמו אח ואחות.
הגיע החומוס, הלבנה, הפיתות והסלט הערבי הקצוץ דק.
הם אכלו יחד בנחת, כמו זוג וותיק.
ללא כל מתח ואי נוחות. בהרמוניה מלאה.
צחוק, מבטים ישירים בעיניים, מילים וקירבה.
לעיתים הביטו בים, בחוף, באנשים הצועדים ובילדים המשחקים בשעה האחרונה לפני השקיעה.
מבטה שלה היה מלא כמיהה.
“מזמן לא הלכתי יחפה על החול, ונכנסתי למים.” אמרה בחיוך נוגה.
האיש הביט בה ברוך בלי רחמים, וליטף את ידה בקלילות.
“בוא נעשה את המדיטציה הטיבטית,” הציעה האשה בהתלהבות , כמו ילדה.
“מסתכלים על המים ועל השמש השוקעת וחושבים בלב:
שהסבל יהפוך לאושר” . סיימה ועיניה נוצצות.
“יפה המשפט הזה.” אמר האיש מחייך קלות.
הם הזיזו כסאות אל מול הים. כסא לצד כסא.
השמש עמדה לשקוע.
ישבו זה לצד זו כצופים בהצגה.
המלצר הגיע ורצה לפנות, אך האיש ביקש שיחכה קצת.
וכך מיומני מדיטציה חברים אוהבים, ישבו יחד וכל אחד גם עם עצמו, והביטו במחזה האלוהי..
הכדור הכתום שקע לאיטו בתוך ים כחול הנושק לשמיים ורודים כחולים, וגלי הים זהרו בזהב רוטט.
הזמן עמד מלכת.
השמש שקעה ונעלמה בהדרגה.
האשה חזרה לכאן ועכשיו ראשונה.
לוגמת מכוס המים הגדולה ומותחת את זרועותיה בפינוק.
“היא שקעה ונדמה היה שזו זריחה “אמר האיש בעינים מוארות.
“נכון?” ענתה לו האשה בחיוך.
הם תיקשרו לפעמים ללא מילים.
מחשבותיהם היו דומות להפליא.
היא לא שאלה אותו דבר,
היא ידעה שגם הוא בקש שמכאוביה יהפכו לעונג.

יש הקוראים לזה אהבה

(17 ביולי, 2008)

הוא דמה לגבר פחדן, מאלו שמנסים להרשים ולהפחיד.
מעולם לא אהבתי אותו.
אוהבת חתולים וגברים שכמותי.
אותו לא הצלחתי אפילו לחבב.
לא פעם קרה שממטופלים שהגיעו לקליניקה, והיו במצב רגשי פגיע,
“הותקפו” על ידו.
היה לו מנהג שכזה. הוא הפחיד מרוב פחד.
מזנק לפני מי שעלה במדרגות, בדרכו לדלת השכנים שמולי.
ידעתי שהוא פגוע בעצמו.
לפי הצעקות שבקעו מדירתם, והריב התמידי עם וועד הבית ושאר השכנים, הבנתי שהוא גדל בבית בעייתי ביותר.
עם זאת, סמכתי על אופיו החתולי: אם רע לו בבית, הוא לא ישאר. כך קויתי.
הוא יסתלק.
יום אחד בהגיעי לקליניקה בבוקר כהרגלי, נדהמתי למשמע אזני:
קולות נביחה עזים בקעו מדירת השכנים.
למחרת ראיתי את השכן הזעוף, מוליך ברצועה כלבלב שחור ופרוע.
הגור החמוד, היה מבולבל ולא מאולף לחלוטין.
הוא כמעט הפיל את האיש במדרגות, מכשכש בזנבו במרץ רב ונובח בקולות היסטריים.
.צעקותיו וקללותיו הגוערות של בעליו, לא הרשימו אותו לחלוטין. רק גרמו לו ליתר בהלה.
מחשבתי נדדה אל החתול השחור והמפוחד.
“איך יסתדרו הכלב והחתול יחד בבית כל כך לא הרמוני? “שאלתי עצמי.
התשובה העגומה לא אחרה לבוא:
השכנה קיבלה את פני בבוקר למחרת, מוליכה את הכלבלב החדש ברצועה, כשהיא מחזיקה בידה בקבוק מים קטן.
בפתח הבית, בחצר, מול דלת הכניסה הנעולה, ישב לו מצונף החתול שנזרק מהבית!
היא מלאה קערת פלסטיק שהיתה מונחת לידו במים, ובלי להניד עפעף המשיכה בדרכה לטיל עם הגור הנבחר.
“הם נסעו לרומניה במיוחד להביא את הכלבלב החדש, וזרקו לכבודו את החתול מהבית.
בכדי שלא יתרחק, הם הניחו אותו פה בחצר. ומידי פעם הם נותנים לו מים ושאריות אוכל”
ספרה לי שכנה אחרת מתלוננת על הנביחות שמעירות את הילדים בלילות.
החתול השמנמן והמפוחד, הלך והצטמק.
לא עוד הוד והדר, היה בו.
מאובק, עיניו מודלקות, שפמו הענק שמוט, ופרוותו לא מטופחת. הוא הפך לאשפתול מבוהל…
מחתול מפוחד ולא חברותי, הוא הפך לחתול חרדתי ומתרפס.
לעיתים הצליח להכנס לחדר רהמדרגות ועמד שעות מול הדלת של מה שהיה ביתו, מילל בקול משונה.
אך הדלת נותרה סגורה כליבם של השכנים.
הוא עורר רחמים.
אי אפשר היה להתקרב איליו או ללטפו. כמו אז כשהיה חתול שמנמן וביתי.
.ראיתי מול עיני התעללות רגשית והייתי חסרת אונים
נזכרת במטופלי שעברו חוויות דומות בביתם כילדים.
וכל זאת בשם האהבה.

שיחת נשים

(12 ביולי, 2008)

“הכל ענין של סקס,” אמרה בחיוך שובב הדקה, ועיניה הכהות בוהקות באש עמוקה.
“טוב , כי את לא ממש מתאהבת בהם!” אמרה החתולית הבהירה ועיניה הירוקות נוצצות בהתגרות בחברתה.
“נזמין את הסלט המדהים שלהם?” שאלה הדקה מתלהבת.
“טוב אם בא לך,” ענתה הבהירה מתפנקת.
המלצרים הערבים נעו במהירות וגמישות מחייכים ואדיבים, בינות לפנסים התלויים בין ענפי עצי הזית.
הן ישבו במקום החביב על שתיהן.
רחוק מהכרמל המיופיף והסטרילי.
בשכונה ישנה ומשוחזרת ,מול הגן הבהאי המואר כולו באור יקרות.
אחת הרגישה קרובה לבית באוירה מזרחית,
והשניה הרגישה בחו”ל באוירה בינלאומית.
וכך שתיהן כה שונות וכה משלימות, אוהבות אחת את השניה אהבה נדירה בין נשים-ללא כל קנאה ותחרות.
ישבו להן שתיהן.
ברחוב אחד,שכולו מסעדות ובתי קפה ערביים.
מה יותר נפלא מאשר לאכול סלט טרי, מתובל בהרבה לימון ופטרוזיליה, בערב קיץ לוהט,
ולדבר על גברים וסקס.
חשבה לה בליבה, מאושרת הרומנטית הרכה.
“תבדקי בעברך,״ התעקשה השחומה חטובה ולוהטת, “אם זה לא הולך במיטה ,זה לא יסתדר!”
” את מה זה חמה!” צחקה הבהירה באהבה.
” כככן,” אמרה הדקה בערגה. בקול שכאילו יצא מחדר המיטות.
“שמעתי היום על איקס (מאהב מעברה),” נזכרתי איך הוא פינק אותי, המתוק השמנמן”
גם הבהירה נזכרה במאהב שלה מהעבר, תמיר ודק. רומנטי ושרמנטי…
שתיהן שתקו לרגע כל אחת בזכרונותיה המתוקים והחושניים….
הן אהבו זו את זו בלי להיות דביקות.
מבינות אחת את השניה בחצי מבט.
ומכבדות את השקט של כל אחת.
עינים כהות וחדות הפכו לרגע רכות כקטיפה, חושניות,
עיניים בהירות ומישירות מבט, התערפלו והפכו לאגמים נוטפי רגש….
“ראית את המלצרים פה? כולם מגולחי ראש. אוהבת את זה,” אמרה הדקה. מתעוררת למציאות.
“ואני אוהבת אותם עם שיער על הראש,” אמרה בעלת הקוים העגולים בהחלטיות. .חוזרת אחריה לפה ועכשיו
“טוב לא נריב על גברים. יש לנו טעם כל כך שונה,” צחקה החטובה הלוהטת.
“ברור” התפנקה החתולית.
“לפנות לכן גבירותי?” שמעו לפתע קול גברי ונעים.
מלצר צעיר בעל עיניים כהות ועורגות, חיוך מתוק, ושיניים צחורות עמד מולן.
“בשמחה,” ענתה הבהירה , מחייכת חיוך מתוק, ועיניה מלטפות אותו.
“בטח,” ענתה הכהה, ועיניה בורקות וחודרות מתחת לבגדיו.
“מלצר מקסים אה?” חייכה החתולית בשובבות כשהלך וצלחות מלוא ידיו.
“אחלה גבר,” חייכה בתורה השחומה.
ושתיהן פרצו בצחוק עליז.
“חם, חם,” סיכמה הבהירה בעליצות.
הן שלפו יחד כל אחת שטר זהה כשהגיע החשבון. משאירות טיפ שמנמן.
” יש מצב שהטעם שלנו די דומה,” אמרה הכהה כמעט מודאגת.
“תעזבי, זה בגלל החום והסלט,” הרגיעה אותה חברתה הבהירה, ויחד צעדו לכיוון המכונית,
חברות ואוהבות.

קבצנית אהבה

(5 ביולי, 2008)

” שוב ניסיתי. אבל הדלת לא נפתחת.. “
אמרה האשה, ועיניה הלא צעירות ברקו לפתע בלהט נעורים.
” אוהבת אתגרים.” חייכה
” תמיד התקבלתי כשרציתי להכנס.
חיוך אחד והדלת היתה נפתחת..” הוסיפה בגאוה.
היא לא היתה צנועה…
“חוץ מהדלת הזאת,” אמרה עצובה.
שני ידידיה הטובים האזינו, ועיניהם האוהבות מרותקות אליה.
בית הקפה היה מלא למחצה.
שבת בבוקר, המפגש הקבוע של שלושתם…
“בטח כולם בים,” אמר הג׳ינג׳י החתולי והמעשי.
דק הגו בעל העיניים הכחולות, לא הגיב.
עסוק היה בקנקן המים.
מנסה למזוג לכוסו מים עם פיסות לימון, ללא קרח.
האשה המשיכה: “כן , לשיעור הזה אני לא מצליחה להתקבל.
זה השעור הכי גבוה, פה באוניברסיטה של החיים…”
הוסיפה, ועיניה הירוקות כחולות מצטעפות בדוק קטיפתי של לחלוחית.
“איזה שיעור?” שאל הג׳ינג׳י סקרן, ועיניו החומות ירוקות מתחדדות בעירנות.
רק שלא תבכה, חשב בליבו האוהב.
כל פעם שהיא בוכה, כשכואב לה, הוא כועס על אלוהים.
מרגיש חוסר אונים ותסכול.
הוא ידע לתקן כמעט הכל. אבל לא את הכאב שלה…
דק הגו תכול העיניים, הצליח למלא כוס עם שני פלחי לימון והתפנה להביט בה שוב.
“זה השעור איליו נכנסים כמו לתיבת נוח.
זוגות זוגות.”
אמרה האשה, כלוחשת סוד.
“אני יושבת בפתח השעור, כקבצנית, ומחכה.” המשיכה משפילה את עיניה הירוקות .
“ממתינה לבואו”.
“של מי?” שאל הג׳ינג׳י.
“של זה שחסרה לו בת זוג לשיעור,” ענתה וקולה נשבר.
“ו..?” שאל תכול העיניים.
“כולם באים זוגות זוגות!” נשמע קולה הרוטן קמעה.
“לכי משם, יקירתי,” אמר הג׳ינג׳י ברכות , וחיוך קטן בזויות עיניו.
“בשיעור אחר, כשלא תחכי, תמצאי את האיש שלך”..
היא לגמה ארוכות מכוס המים, המלאה בקוביות קרח, שתכול העיניים מזג לה.
ישרה את גוה, הסתכלה מסביבה.
בית הקפה התמלא אנשים וילדים.
השמש זרחה.
“יש עוד זמן עד המבול,” הוסיף בחמלה תכול העיניים, מחייך באופטימיות.
הוא והג׳ינג׳י החליפו מבטי ניצחון.
שוב זרחה השמש בעיניה. ענני הגשם פנו לה מקום.

הנסיך על הסוס הלבן והנסיכה על העדשה

(27 ביוני, 2008)

הוא יציל אותך,
ינחם אותך,
יענג אותך,
יצחיק אותך,
יפתיע אותך,
יעריץ אותך,
יקח אותך,
זה הנסיך על הסוס הלבן.

היא תבין אותך,
תחשוק בך,
תעריץ אותך,
תזרום איתך,
תפנק אותך,
תהיה רגישה לך,
תתמסר לך,
תגיע למרומי העונג רק איתך,
זו הנסיכה היפה שלך מהאגדות.

ככה זה בפנטזיות שלנו.
מאז גיל ההתבגרות.
כשאנחנו מתאהבים נדמה לנו שמצאנו את אחד מהם…
האינטרנט נמצא בשרות הפנטזיה, בכל אתר הכרויות.
פעם הייתי אלופת האגדות…
לזכר אותם ימים

הסיפור שלא נגמר

(20 ביוני, 2008)

” אז למי אני דומה? לך או לאבא?”
ראיתי את המבט בעיני הדבש היפות.
הוא היה משועשע ,סקרן ,אבל מהול במצוקה מוסתרת.
” דילמת הנאמנות של ילדים גרושים,” מיד שמעתי את קולה של הפסיכולוגית בראשי.
“קודם כל לעצמך,” עניתי בביטחה.
“ובנוסף לפעמים לו ולפעמים לי.
מי שמכיר רק אותו יגיד שאת דומה לו, ומי שמכיר רק אותי יגיד שאת דומה לי.”
“אז לפעמים אני מזכירה לך אותו?” שאלה העקרבית הקסומה, יודעת נפש אדם שכמותה…
“ברור! את מזכירה לי רוב הזמן למה אהבתי אותו”
“ו..?”
“חייבת תמיד לדעת הכל,” חשבתי בליבי, “מענין למי היא דומה בזה?”
“ולפעמים לפעמים, גם למה נפרדנו.”
עניתי לחוקרת הפרטית שלי, שיודעת להוציא ממני בקסמיה את האמת כולה.
“אז לפעמים אני מזכירה לו אותך?”
הוסיפה לא מרפה.
“אולי, לא יכולה לענות בשמו, “
אמרתי מנסה לשמור עליה.
התשובה הספיקה להפעם וכל אחת מאיתנו נשארה מהורהרת.
עם עצמי בערב, כשמטלות היום מאחורי, ישבתי לי במרפסת ה”ירוקה” בין העיצים, ונזכרתי.
איך האהבה הגדולה הפכה לשנאה בעקבות הבגידה והנטישה… איך למדתי לסלוח, כי אהבתי את פרי האהבה שלנו-הנערה בעלת עיני הדבש.
ואיך עכשיו דרכה, אני נזכרת שוב באותם חיוכים, הומור , אמירות רגישות וגם עוקצניות חכמה פרקטית, וחושניות שכה אהבתי.
עכשיו יכולה לאהוב אותם ללא חשש אצלה.
סיפור אהבה שלא נגמר.

בין שתי אהבות

(11 ביוני, 2008)

״את נאמנה או בוגדנית?״
שאלה אותי הנערה היפהפיה, תולה בי שתי עינים גדולות בצבע דבש.
השאלה היתה פשוטה, סגורה. לא היתה אופציה להתחמק.
מהשאלות שהתשובה בתוכן…
כל שצריך היה לבחור.
נזכרתי בדילמה שהיתה לי. אז כשבחרתי בין שתי אהבות.
“נו , אמא …”
החזירה אותי קצרת רוח, המתבגרת היפה לכאן ועכשיו.
ערב קודם היתה במסיבה עד אור הבוקר, לומדת על בשרה את תהפוכות הלב וההורמונים…
בראשי החלו לרוץ מחשבות.
תחילה של פסיכולוגית ,אח”כ של אמא פולניה .
הייתי “ברגע הזה” לתפארת…
(מה קרה לה שהיא שואלת? האם זה בגללי או בגלל אבא שלה? ומה נכון לענות לה כך שלא תיווצר לה טראומה בנושא הרגשי הזה?)
מחקתי אותן מיד, יחד עם כל ניצוץ של אשמה שרצה להצטרף גם הוא לחגיגה הפולנית.
הבטתי לתוך הדבש הטהור הזה ועניתי בכנות:
“נאמנה לאהבותי”.
בערב, ביני לביני, כשלצידי רק חתולתי המגרגרת בהבנה, הודיתי בבגידתי הגדולה:
פסיכולוגיה על חשבון אמנות יצירה
תמיד נקרעת בין המילה לצורה.
היום שבו עזבתי את למודי האמנות לטובת הפסיכולוגיה, היה אחד הימים המשמעותיים בחיי.
כשהנחתי את ראשי על הכר באותו לילה, העזתי לשאול את עצמי:
“איך היו נראים חיי לו נשארתי עם אהבתי הראשונה: האמנות? “
אמנים תמיד עושים לי את זה.
תחושת חמימות, פתיחת לב והתרגשות כמו בהתאהבות.
קירבה כזאת.
כמו עם בני משפחה רחוקים, שייכות לאותו השבט.
בגדתי בה.
באהבתי הראשונה.
מאז אני נאמנה לשניה.
בינתיים((:

אלת המזל

(7 ביוני, 2008)

“זה בשבילך”
אמרה לי בחיוך מושיטה מעטפה מהודרת.
פתחתי את ההזמנה לחתונה, נרגשת.
שלוש הזמנות קיבלתי החודש.
שלוש כלות יפהפיות.
כל אחת ויופיה המיוחד.
חצוני ופנימי.
כל אחת וההזמנה שלה… בצבע שלה.
כל כלה והאהבה שלה,
החתונה שלה,
הגבר שלה
והמסע הפרטי שלה.
משנאה, פחד ובדידות, לאהבה קבלה וזוגיות.
זכיתי…
שותפה לדרך ארוכה, כואבת,
מלאה ברגעים של יאוש, פחד, אובדן,
והרבה צחוק אומץ ותקווה..
הדרך היתה מופלאה.
בסופה גם הגיעה אהבה…
כל אחת הזמינה אותי בדרכה המיוחדת, וכתבה את ההקדשה על העטיפה,
הבטתי בעיניים הנוצצות והמלאות התרגשות.
אותן עיניים שפעמים כה רבות היו כבויות, דומעות ומושפלות.
הרגשתי איך ליבי מתמלא בהכרת תודה, על שזכיתי להיות שותפה בדרך הקסומה.
כשהדלת נסגרה מאחורי הכלה השלישית, הבטתי בשמיים המלאים כוכבים.
הודיתי לאלת המזל .
שותפה היא לפחות כמוני ,באותם צירופים מדהימים של אהבה.

נפרטיטי

(31 במאי, 2008)

ממלכה אבודה שלי
אייך אייזיס?
חיפושית מוזהבת וחתול נסיכי משטים בזכרוני.
בני אלים מקדימי זמנם.
נפרטיטי בצוואר ברבור
מלכת הנילוס האלוהית
מבקרת בהרהורי ובחלומי.
מוקפת פרחי לוטוס ריחניים
ליד בריכת דגי זהב
מוצלת במניפות נעות.
אלכסנדריה הצבעונית
ההיית או חלמתי חלום?
חושניות ילדי ארץ הדלתה
המהלכים בלאט כנחשים עורגים.
קסם עתיק
ופירמידות אנרגטיות.
אוצרות אגדתיים, טעוני חוכמה מכוכב אחר.
אם קדומה
ברכיני איזיס
עשיני שופעת אהבה כדלתה של מצרים.

מוקדש באהבה חובקת גלגולים
לאלו של היום שאוהבת מאז

ההישרדות

(26 במאי, 2008)

זה כמעט ביולוגי, מין אינסטינקט חייתי כזה.
מוצא אחרון.
ברגע שכמעט אין סכוי לסוף טוב.
ממקום של נינוחות ומרחק אפשר אפילו לקרוא לזה “ווריאציה של היפהפיה הנרדמת…. מין מוות זמני עד חלוף הסערה.״
איילות מכירות את זה.
כשהפנתר תופס וגורר בשיניו למאורה ועדיין ליבן פועם והחיים עוד זורמים בעורקיהן, המפלט ההישדותי האחרון הוא להתחזות למת.
אולי הוא לא ינשוך את נשיכת המוות,
כי הקורבן כבר מת…
אולי הוא יצא לרגע מהמאורה,
ואז אפשר יהיה לברוח….
שיתוק חצי רצוני -אינסטקטיבי כזה.
מתנה של אמא טבע.
גם לאנשים יש את זה.
ובעיקר לילדים שעוברים התעללות.
פיזית או נפשית.
כשהם גדלים ומשהו מזכיר את אותה סיטואציה של סכנה, כשהכפתור האדום הפנימי נלחץ,
אז הפנים קופאות.
גם המבט.
לפעמים הגוף הופך נוקשה וטון הדיבור משתנה.
הלב דופק בטירוף, אבל כלפי חוץ: אלופי השליטה.
המצפן הפנימי שלי, כמו ססמוגרף עדין, מיד מצביע שזאת תגובת סכנה, רעידת אדמה והישרדות…
החכמה, החשיבה הנפלאה, הרגישות, כולם נעלמים.
מולי יושב אדם אחר.
בפנים אש ותמרות עשן, בחוץ קרחון של שליטה ואפוק.
ככה זה כשנלחץ הכפתור שמחזיר לעבר.
לאותה חוויה בה הגוף או הנפש זוכרים את הסכנה.
ואז
בסבלנות וזריזות,
בעוצמה וברכות,
בעקשנות וחמלה,
בערמומיות ובכוחו של הלב החשוף,
לאט לאט,
לפעמים במשך חודשים רבים רבים ,
הילד הפנימי מפשיר מקפאון ההשרדות, מאותו אינסטיקט בסיסי של התחזות למת, מושיט יד,
וחוזר לחיים.
שוב הרגשות והניצוץ חוזרים.
וכך הטקס חוזר, עד שהאמון והאהבה מנצחים את הבגידה וכאב.
כל אחד ותוכנית ההישרדות שלו.

סוף והתחלה

(15 במאי, 2008)

יום אחד, סתם כך, היא הבינה.
היה זה ספור האהבה הכי עמוק ומשמעותי בחייה.
באהבה הזו היא התמסרה גוף נפש ונשמה.
לא היו לה כל פחדים, מעצורים או חשבונות.
היתה זו אהבה ללא תנאי.
רוחנית, גופנית ונפשית.
ימים ולילות, שנים רבות, מילאה אהבה זו את ליבה גופה ונשמתה.
היתה זו נתינה לשם נתינה.
בתמורה היא קיבלה אהבה טהורה וזכה ללא תנאי.
בקלות ובשפע מכל הלב.
יום אחד,
היא הבינה…
,הילדה האהובה שלה, פשוט נמוגה לתוך ערפל של זכרונות מתוקים.
במקומה הגיעה אשה-נערה.
בתחילה, הילדה נעלמה לכמה שעות, ואז חזרה.
אט אט, היא היתה שם פחות ופחות…
לפעמים היא יכלה לראות אותה מסתתרת עמוק בתוך העיניים של הנערה-אשה…
היא רצתה כל כך לחבק אותה, כמו אז…
.לשמוע את צחוקה התמים והמתגלגל, להריח את ריחה הילדותי.
להרגיש את נשיקותיה הרכות ולמחות את דמעותיה…
היא התגעגעה אליה כל כך… לפעמים זה כאב כמו נטישה.
אבל רוב הזמן הילדה כבר לא היתה שם. גם לא בתוך העיניים היפות.
במקומה היתה שם נערה מורדת, סוערת, מינית, סקרנית, ומבולבלת…
מלאת יופי, קסם, עוצמה וכמיהה..
נערה -אשה.
המבטים, הקולות והריחות היו אחרים.
הרגע לו חיכתה הגיע, חשבה לה בליבה בלילה,
מחבקת את החתולה שנשארה עוללית.
הגוזלית הקטנה והאהובה פרשה כנפיים.
יום אחד (היום בו הבינה) נעמדה מולה, בשיער סתור ועינים נוצצות אשה-נערה.
היא סיפרה לה, בהתרגשות, על הערב המדהים, שבילתה בזרועותיו של האיש-נער…
הן עמדו במטבח, שתי נשים.
בוגרת וצעירה, מדברות על אהבה.
כל סוף הוא גם התחלה.

רקמת זהב

(1 במאי, 2008)

הרקמה המוזהבת על הקטיפה הכחולה צדה את עיני לא פעם, גורמת לדמיוני להפליג.
היתה זו מלאכת מחשבת. נראה היה שהאותיות נרקמו ביד אוהבת ומלאת כוונה.
האם רקמה אותם אהובה לא ידועה? הטוותה בהן את מחשבותיה או געגועיה?
יום אחד אזרתי עוז ושאלתי אותו: “אבא מי רקם את זה בחוט זהב?”
עיניו היפות, הצטעפו, הכחול הפך יותר לאפור. הוא הביט בי פניו הרצינו כשענה:
“זו שאת נושאת את שמה”.
הוא המשיך וסיפר:
“לפני שהגרמנים הגיעו, ברחתי לסיביר. כל בני משפחתי האמינו שלא יאונה להם רע.
ואני ידעתי שצריך להצפין, ומהר! תמיד ידעתי לשרוד…
בערב לפני שיצאתי לדרכי, באתי להיפרד מהורי.
אמי חיבקה אותי, ברכה אותי לדרכי, ותחבה בידי את תיק הקטיפה שתפרה למעני.
היא שמה בו טלית ותפילין.
לא הייתי דתי למרות שבאתי מבית מסורתי, אבל תמיד כיבדתי והאמנתי.
על התיק רקמה בחוט זהב את שמי…
” זה ישמור עליך,” לחשה באזני.
התיק הוא החפץ היחידי שנשאר איתי מהבית,” סיים את הסיפור ומבטו מושפל להסתיר את העצב שעל פניו.
“ואיך שמרת עליו כל שנים?” שאלתי סקרנית.
” קברתי אותו באדמה,” ענה לי בקול רך.
” כשנגמרה המלחמה, רצינו כמה מהיהודים ששרדו במחנה שבו הייתי, להתפלל אבל לא היה בנמצא טלית וסידור.
הרב שהיה ביננו נשא פניו לשמיים ואמר: “רבון עולם, הלוואי והיו ברשותי עכשיו טלית ותפילין.”
זה היה הרגע בו חפרתי, הוצאתי אותו מהאדמה, ופתחתי אותו.
היית צריכה לראות איך אורו פניו של הרב.
.היה זה כמו נס
בכינו מאושר, מצער, מכאב ומשמחה. הרגשנו שוב בני אדם..”
ואז בחיוך, כשעיניו מאירות המשיך וסיפר :
“תודה לאל, למרות חששותי , התיק ותוכנו נשארו ככה ללא רבב ,
קבורים באדמה, במשך שנים.
הרקמה שמרה עליו.”
ואז הוסיף מלטף את ראשי:” זו סבתא שלך שרקמה לי באותיות זהב את שמי”.

כמה יפה רקמה אותה סבתא שלי, שלא הכרתי מעולם…

תקשורת מעולם אחר

(23 באפריל, 2008)

יש רגעים כאלה, שהגבולות בין העולמות, מטשטשים…
מין התרחבות כזאת של המימדים.
אהבה יכולה לעשות את זה…מכל סוג… כמו נס כזה. כך קרה גם הפעם.
היה זה בקור מיוחד.
ההתארגנות היתה מושקעת, כחודש מראש.
תיאום טלפוני, בדיקת מועדי הרכבת, קוי האוטובוסים, תלבושת מתאימה וקנית מתנה הולמת…
מועד הביקור היה חג הפסח, חול המועד.
אני לא נכללתי ברשימת המוזמנים. אבל הודיעו לי על הביקור.
“אני הולכת לבקר אותם בחג,” הודיעה לי הנערה היפה בת ה16, בעיניים מצועפות ומרוגשות.
“לבדך ?” שאלתי סקרנית.
“בקשתי מ x ,( חברתה הטובה מנתניה), שתבוא איתי, . הזמנתי אותה במיוחד.
איתה אני יכולה לבכות אם יבוא לי “ענתה במהירות, פוחדת שאעלב שלא בקשה ממני לבוא איתה.
“נפלא” עניתי מלטפת בעיני.
וכך בסוף היום, הגיעו הנערות הביתה. והיפהפיה שלי, סיפרה שהבקור עבר בהצלחה.
עיניה ואפה המתוק היו אדמומיים…
נדמה שהתבגרה לה פתאום.
,הגענו לבית הקברות,” היא ספרה, “בהתחלה לא זכרתי כל כך את המקום של הקברים .כי הלכתי עם סבתא לבקר את סבא וזה היה מזמן… הייתי קטנה…
. אבל בסוף מצאתי אותם.
,היה מוזר כל כך לראות גם את השם שלה.” אמרה מתרגשת.
.”שמתי פרחים באגרטל, ובמקום אבנים שמתי עלים”
הוסיפה גאה על דרכה היחודית.
“גם בכיתי קצת וגם ביקשתי מה שרציתי. “
הסתכלתי עליה.
ליטפתי את ראשה מחבקת.
“אני בטוחה שהם שמחו”
לחשתי באזניה. ברכות.
היא הביטה בי וראיתי שהכוכבים חזרו לנצץ בעיניה הכבויות מצער.
כל אחד והמשפחה שלו בחג.

אביב, סתיו

(20 באפריל, 2008)

קשה היתה לי הפרידה , גם הפעם.
ניסיתי לדחות אותה כל יום.
בצהריים הצלחתי… ניפרדתי.
נוסטלגיה היא תכונה רומנטית, קשורה לקושי להתנתק מהעבר..
פחות מקובל היום בעידן “חיה את הרגע”
זהו, החלפתי את התנור במאורר.
שוב נזכרתי באביב לפני שנה, כשביקשתי ממנו לשים את התנור עטוף וארוז במחסן ולהוריד את המאוורר שמחליפו בקיץ…
המאורר עדיין עטוף היה בנילון שידיו סגרו.
בקפידה ובאהבה רבה…
.בסתיו הבא לא יהיה כבר זכר לדרך שבה הוא עוטף מאווררים…..
רק גופי יזכור את חום מגעו, עיניו וקולו..
ובליבי אזכור את ההתרחבות וההתפעמות.
אושר האהבה .
יש אהבות שלוהטות בחורף…

השיחה האחרונה

(3 באפריל, 2008)

“את יכולה ללכת , אנחנו נהיה בסדר,
מותר לך”
אמרתי ברכות, מניחה יד אוהבת.
“זה בסדר, סלחתי על הכל מכל הלב.
אוהבת אותך.
מותר לך לעזוב. אני אסתדר לבד, אל תדאגי.”
הוספתי, מרפרפת נשיקה אורירית לראשה.
הבטתי בה
זה כל מה שנשאר מהאשה החזקה והקשה: בובה קטנה ומכווצת, זקנה עוללית, על כסא גלגלים.
ראשה הלבן היה שמוט, עיניה עצומות, רק חרחורים קטנים העידו שהיא מרגישה ושומעת אותי.
ידעתי שאני חייבת לשחרר אותה לדרכה האחרונה. לשחרר אותה מהסבל הפיזי.
במשך שנתיים, שבוע שבוע, נעלמה לה האשה המפחידה מהילדות, והפכה לזקנה עוורת, קטנה וחסרת אונים.
לאחר מות אבי, ידעתי שהיא תקרוס. לא תיארתי לעצמי את המהירות והעוצמה.
למרות הסטוריה של יחסי אהבה-שנאה, כעסים קשים, וקושי בתקשורת, עברתי מיד עם מותו לחיפה, לסעוד אותה.
“למה הלכתי. אם הייתי נשארת לידו, הוא לא היה מת” בכתה במשך שנה, מייסרת את עצמה. ברגשות אשם. לא עזרו שיחות והסברים. היא בשלה: אשמה במותו.
במשך שבוע ימים, “גרה” אמי במחלקה בה היה מאושפז אבי שחלה בחיידק קטלני .
לאחר שבוע “סולקה,” הביתה ללילה אחד. לישון במיטתה.
אותו לילה הוא נפטר.
רק כך יכול היה לעזוב, כשהיא הירפתה.
אבל אמי המסכנה שתמיד האשימה, היתה מלאת אשמה.
על ש”עזבה” אותו.
וכך בתורה, נאחזה בחיים למרות יסורי גוף קשים, לא יכולה”לעזוב”, אותי.
ידעתי שאני יכולה לגאול אותה מיסוריה.
סוזן העוזרת הנאמנה שלה שהפכה אחר כך לשלי, הגיעה באותו שבוע אלי:
“שריתי,” אמרה לי בהתרגשות, “ביקרתי עכשיו את אמא ” ואז לקחה הרבה אויר, כמו שהיא אומרת, והמשיכה
” את חייבת לעזור לה ללכת. תגידי שאת סולחת ושתלך כבר לאבא, מסכנה, מסכנה. אי אפשר ככה יותר. ביחייאת שריתי, תעזרי לה. את יכולה!” בקשה עיניה דומעות
.” לאף אחד לא מגיע ככה לסבול. אני יודעת שהיא היתה מאד מאד קשה איתך. אבל זהו מאמי, צריך לתת לה ללכת”
אותו בוקר, התכונתי בכל ליבי.,
בקשתי עזרה ממרומים, והלכתי להיפרד מהאשה שהביאה אותי לעולם הזה.
הסברתי לילדה הקטנה שבתוכי שלא פגעו בה בכוונה כל השנים.
רק מתוך כאב ובורות.
בקשתי ממנה שתסלח.
והילדה שבי הסכימה.
ילדים .
יש להם נשמה גדולה.
הבטחתי לה שאהיה שם בשבילה תמיד.
היא פחדה לתת לאמא שלה ללכת .
אפילו שפחדה מאמא.
ילדים.
הם לא רוצים להיפרד אפילו מהורים מפחידים…
אז לבושה בצבעים בהירים, צעדתי למחלקה הסעודית.
למראיה, בכסא הגלגלים עלו בי רחמים.
בקשתי עזרה, והוצפתי בחמלה ובאהבה ענקית כלפיה.
אז קרה משהו מוזר: הרגשתי מעין נוכחות מוארת לצידי.
המילים כמו שודרו לראשי. ידעתי מה להגיד.
ידי הונחיתה עי כוח מאד עדין ועוצמתי.
ידעתי בדיוק איפה להניח אותה, איפה לנשק את הראש השמוט, ומה ללחוש לאוזן.
בנוסף הרגשתי שהיא יודעת ומבינה את כל שאמרתי ושמילותי מתקבלות.
היה זה דו שיח לכל דבר…..
מצידה לא היו מילים, רק חרחורים, אבל אני הבנתי אותם.
כשיצאתי ידעתי שלא אראה אותה יותר.
היה זה יום אביבי יפה.
הבטתי לשמיים ציפור עפה לאיטה.
חייכתי בעצב, אומרת בליבי” הבטחתי לך אבא, שאדאג לאמא אחרי שתלך”
אמי נפטרה למחרת, באופן פתאומי.

מוקדש באהבה
לאימי א. ר.

האשה האחרת וביתה

(26 במארס, 2008)

“מי זאת?”
שאלתי, אוחזת בתמונה הישנה שמצאתי במגרה הלא נכונה.
היינו לבד בבית,
אבי נסע לתל אביב…
אמי היתה במצב רוח טוב באותו יום.
“שרילה, תביאי לי את הצעיף מחדר השינה, “ביקשה בחיוך.
פתחתי את המגירה הלא נכונה.
מקרה?
יד הגורל?
מתוך התמונה הישנה בשחור לבן, הציצה ילדה קטנה, לבושה בגדים אחרים, ומטפחת בד סביב ראשה.
משהו בה הרגיש שונה
כאילו באה מעולם אחר.
עם זאת כשהבטתי בעיניה, הרגשתי קרבה מוזרה….
המילים ששמעתי מפי אמי חדרו לליבי והקיפו אותו בצינת מוות: “זאת הבת של אבא שמתה בשואה.״
“איזו בת? “שאלתי המומה.
“הבת שהיתה לו עם אשתו הראשונה.”
הוסיפה כלאחר יד כמדווחת על מזג האויר.
נשמתי נעתקה. תמיד ידעתי שאבי נושא איתו סוד כבד.
אהבתי אותו אהבת נפש, את האיש היפה, העדין ובעל התנועות האציליות.
לא הבנתי למה התחתן עם אמי שהיתה שונה ממנו.
היא היתה אשה נאה אך, כה שונה .
היא באה מארץ אחרת, בעלת מנהגים אחרים.
מזג סוער , צחוק מתגלגל, התפרצויות אהבה וכעס שהתחלפו לסירוגין….
משפחתה שרדה את השואה וכך הכרתי את סבי, סבתי ודודתי מצד אמא.
.מצד אבי לא הכרתי אף אחד. סיפורים, שמעתי לפעמים,
כשנחה עליו הרוח ועיניו הכחולות היו מצטעפות באור רך ונוגה
,אז היה מספר על משפחתו הגדולה והאהובה
אבל מעולם לא סיפר לי עליהן!
כמה רציתי להיות אותה הבת הראשונה מהאשה הראשונה
,הן היו אהובות יותר… ידעתי בליבי
והיתה שם מחשבה נוספת מלווה ברגש נוראי: אילו לא מתה, אותה ילדה, לא הייתי אני בחיים!
גל אשמה נוראית הציף אותי. מלווה אותי, חזק יותר או פחות, כל חיי בהמשך.
לא הרגשתי קרבת יתר לאמי לאחר שספרה לי את הידיעה.
לא הרגשתי מאוחדת איתה, כפי שציפתה.
אמי המסכנה, תמיד היתה כה לבד…
.ואני, בין שני המחנות- משפחות, גדלתי
חצויה…

כשחזר בערב, הביתה, לא יכולתי להביט בו.
רגשות קשים, כעס, אשמה, צער וקנאה, התערבבו להם בליבי.
אבל הוא הבין
בחמלה ובעדינות אין קץ, נכנס לחדרי ובעיניים מצועפות מלאות צער החל לספר:” מעולם לא הכרתי את הקטנה. אשתי הראשונה רגינה, היתה בחודש התשיעי כשהגרמנים נכנסו לפולניה.
היינו בטוחים שהנשים והילדים בטוחים ורק הגברים בסכנה.
היא הפצירה בי שאברח עד יעבור זעם. הכינה לי תרמיל וצידה לדרך והתחננה שאברח צפונה לרוסיה.
,הילדה חיה עד גיל 3 ואז נקברה חיים עם כל שאר הילדים בגטו אז.
כשהגעתי לארץ, מסרו לי את התמונה היחידה שבה צולמה לפני מותה. אמא שלה מתה כמה ימים אחריה מצער..
עשר שנים הסתובבתי פה לבד, לא יכולתי להתנחם.
לילה אחד, הופיעה בחלום, בקשה ממני להיות אבא לילדה אחרת. ” טאטא” היא אמרה ,”תתחיל לחיות.”
היום שבו נולדת היה היום המאושר בחיי”
סיים כשעיניו מוארות באהבה ובדמעה קטנה שברחה במורד לחיו….

עברו שנים, ואני גדלתי.
הבנתי
אבל היא לא עזבה אותי. הילדה מהתמונה…
כל יום הולדת שלי, חישבתי בת כמה היא אלו היתה בחיים.
כשנפטר אבי לפני כמה שנים, ישבנו יחד, בתי שלי, בת ה-9 ואני, בערב קיץ, לאכול.
“עכשיו סבא לא לבד,״ היא אמרה, “הוא עם המשפחה שלו מהשואה”
ואני חשבתי בליבי: “עכשיו הוא גם איתך, אחות גדולה -קטנה שלי”

נכתב בהשראת הסרט הצרפתי הנפלא והחדש
“סוד”, שהזכיר לי השבוע נשכחות

ללא רחמים בבקשה

(22 במארס, 2008)

” ,אני לא זקוק לרחמים”.
נאמר לי בד״כ בסוף ספור ההתעללות/ בגידה/ נטישה /מחלה, או כל וידוי כואב אחר.
“אין בי רחמים,” אני עונה ישר מהלב, “יש בי רק רצון לעזור “
מישירה מבט חודר לעיניים בכדי שלא יהיה ספק במילותי, ובכוונותי.
“גם אם תבקש רחמים, אין לי”
הבדל משמעותי יש בין חמלה לרחמים.
אנחנו זקוקים לחמלה,
כולנו זקוקים לה.
חמלה היא מרכיב מאד גבוה ומשמעותי של אהבה.
בין חברים, בני זוג, בני משפחה, אנשים מדינות,
ואף כדור הארץ כולו זקוק לה.
חמלה הנו מצב של חוסר אלימות, חוסר תוקפנות.
זוהי עמדה שמבוססת על הרצון לשחרר אנשים מסבלם, וכרוכה באחריות, מחויבות וכבוד לזולת.
אמפטיה לאחר.

“אני לא מרחמת על אף אחד,” אני תמיד מבטיחה למטופלי.
“גם אם תרצה רחמים לא תקבל. רק אמפטיה וחמלה, לא רחמים”
ואז אני רואה מיד, את תחושת ההקלה בעינים,
הידיעה שלא תהיה כאן התנשאות ולא יהיו רחמים (המחשבה :איזה מסכן הוא), משחררת מיד, ונותנת לאדם הסובל תחושה של אדם בעל ערך גם אם הנו פצוע ושותת דם בליבו.
זוכרים את הסיפור על שלגיה? בהרבה אגדות הרוע מתחפש לאדם מסכן המעורר רחמים.
המלכה הרעה, האם החורגת, בראותה שאינה יכולה להרוג את שלגיה באף דרך, ניסתה את המוצא האחרון והבטוח: היא התחפשה לזקנה חולה, המוכרת תפוחים.
רחמי שלגיה התעוררו בה וכך הצליחה המלכה הרעה למכור לה את התפוח המורעל.
הזהרו מרחמים.
עזרו לאנשים, הקשיבו להם מתוך כבוד, מתוך אמונה בזכותם לחיות באושר. מתוך זכותם לבחור את אושרם ממקום חופשי.
אך אל תרחמו עליהם.
רחמים באים מהאגו.
חמלה באה המנשמה.
לא על החולים ולא על הפגועים.
רופא טוב , ואחות טובה (מלאת חמלה , לא רחמניה) הם אלה שנותנים לחולה תחושת ערך עצמי גם בהיותו חולה וסובל,
לא אלה המדברים אליו כאילו הנו ילד, בלשון מלאת רחמים,
לכן בואו ונעזור אחד לשני,
לא מרחמים מתוך חמלה,
מתוך תחושת שיויון, כבוד
באמונה בסיסית בזכותם של כל בני האדם לחיות ללא סבל.

מוקדש לדאלאי לאמה ולכל מורי הרוחניים באשר הם.

האהבה הלא נכונה

(18 במארס, 2008)

הטבע מאוהב,
החיזור בשיאו: פרחים ציוצים, אבקנים, ריחות וצבעים.
אביב.
לרומנטיקאים שבנו זוהי העונה המועדפת.
יש בהתאהבות שאיפה למושלמות, לאלוהי.
כמו סם שגורם לנו לרגיש שאנחנו בגן עדן,
i am in heaven
מזמרים המאוהבים.
אהבה עמוקה, בוגרת הנה היכולת להכיל גוונים רבים.
חסרונות ואף טעויות.
חוסר מושלמות גם באהבה עצמה ולא רק במושאה
אהבה רעה? אהבה טובה? אהבה נכונה? אהבה לא נכונה?

יש אהבה נכונה
הוא כתב,
יש אהובה נכונה,
יש חיבוק נכון…
תביאי לי אותך בנכונה
התלהב.
רוצה אותך יפה, מחוזרת, בריאה, ומלאת התלהבות
כי יש אהבה נכונה…
חזר וכתב.

ואני שהייתי כה לא מושלמת במושלמותי,
לכל אלה שלפניו,
כתבתי לו בהשלמה,
שלמה ומלאת חמלה:

לא יקירי
אין אהבה מושלמת,
אהובה מושלמת
או מלאך מושלם.
כי לא אני היא זו
וסיימתי מאחלת לו
בהצלחה
באהבה הנכונה
הבאה

הבטחות הבטחות

(16 במארס, 2008)

אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו אומרים באותם רגעים שאנחנו כה מאוהבים.
זה באמת נכון מאד לאותו רגע.
מילים. מילים.
הרגשות לפעמים מאד עזים.
אבל כשהזמן עובר, מתברר שהם לפעמים. מתאדים, מטשטשים ואובדים.
מילים מילים.
יש המתאהבים בדמות דמיונית המושלכת על השני,
יש המאוהבים באהבה ולא באדם.
ויש שהמילים באות מעומק הלב ונשארות כרגש שכזה לנצח.
מילים של אהבה.
אין כמו הצרפתים לדבר על אהבה.
שיר אחד שמאד נגע לי אישית, בגלל המילים והזמרת.
למי שלא מכיר היא שייכת לגל החדש הצרפתי.
ג׳ינג׳ית לוהטת וחושנית: איזבל בוליי
והנה מה שהיא אומרת שם בשפת האהבה:

מילים של אהבה
זה מטורף כמה שאני אוהב אותך
כמה שאני אוהב אותך
לפעמים בא לי לצרוח
כי אף פעם לפני כן לא אהבתי כל כך
אני נשבע לך
אם אי פעם תעזבי אותי ותשאירי אותי לבד
אני בטוח שאמות
אמות מאהבה
אהובתי, אהובתי
איזה מילים יפות של אהבה הוא אמר לי…
ואיך שהוא אמר אותן.. טירוף.
אבל הוא לא הרג את עצמו
למרות מילותיו היפות, הוא קם ועזב בלי להגיד מילה
והרי היו לו כל כך הרבה מילים:
זה מטורף כמה שאני אוהב אותך
כמה שאני אוהב אותך
לפעמים בא לי לצרוח
כי אף פעם לפני כן לא אהבתי כל כך
אני נשבע לך
אם אי פעם תעזבי ותשאירי אותי לבד
אני בטוח שאמות
אמות מאהבה
אהובתי אהובתי…
והנה היום, זה הרגע שלי ככה לאהוב
ואני אומרת את המילים האלו למישהו אחר.
אני אומרת מילים
מילים של אהבה
כי מילים יש כה הרבה
יש יותר מדי.
זה מטורף כמה שאני אוהבת אותך
כמה שאני אוהבת אותך
לעיתים אני רוצה לצרוח
כי אף פעם לפני כן לא אהבתי כל כך
אני נשבעת לך
אם אי פעם תעזוב ותשאיר אותי לבד
אני בטוחה שאמות
אמות מאהבה
אהובי
אהובי
בעצם זה לא הייתי אני
וזה לא היית אתה
שאמרו את מילות האהבה
כל זה היה בעצם קולה של האהבה שאומרת
את מילות האהבה. מילים ועוד מילים
יש כל כך הרבה מילים
תמיד מילים של אהבה
לאהוב את האהבה
זה מטורף כמה שאני לה לה לה…..

תודה לאמיר אביר יקר, שעזר לי להוסיף מוסיקה לבלוג שלי.

אהבה לאין קץ…

(12 במארס, 2008)

היתה זו אהבה ממבט ראשון.
כשראיתי אותו לראשונה, נעתקה נשימתי.
ראיתי את הבבואה שלי בדמות גבר. היינו כה דומים גם חיצונית.
היתה זו תחושה מיסתורית…
כאילו הכרנו מזה שנים… גם הקרבה הרגשית החזקה שחשתי היתה מוזרה לי…
המשיכה היתה ממגנטת ועזה….
.גופו השזוף והגמיש, הציץ מבעד לחולצה הלבנה והמכופתרת למחצה. .
עיני התמגנטו לבית החזה החשוף שהיה נדמה לי כמואר באור פנימי.
לימים סיפר לי שהדבר הראשון שמשך את עיניו בראותו אותי, היה איזור בית החזה שלי (צ׳אקרת הלב)
ידיו היו כמו יצורים בפני עצמם. עדינות גמישות וגם חזקות.
רציתי להרגיש את מגען.
היתה לו הליכה פנתרית מרקדת, ועיניו החומות ליטפו אותי, באופן שונה מהגברים שהכרתי עד כה.
הוא הגיע לביקור מצרפת, לשבועיים.
היה זה בקור נוסטלגי.
הוא הגיע לבקר חבר ילדות שהגיע גם הוא לבקור בארץ ונשאר פה לאחר שהתחתן עם ישראלית…
גם לא יהודים עושים עליה לארץ כי התאהבו בה.
כך קרה לאותו חבר צרפתי, חברו הטוב…
את האחרון הכרתי בארוע חברתי.
מעולם לא נמשכנו באופן מיני אבל כן נשמתי.
היינו ידידי נפש.
הוא היה לי אי של צרפתית בארץ, כשחזרתי אחרי שנים מחו”ל , בימים שהגעגוע לשם כרסם בי…
ואני הייתי לו אי של מולדת בניכר .
כשהגיע חברו הטוב מצרפת לבקרו מיד רצה להכיר ביננו.
הוא לא תיאר לעצמו שהאש בליבנו תתלקח כמו שריפה פראית…
בתום הארוחה, מארחינו יצאו לעשן במרפסת.
נשארנו רגע לבד בשולחן,
מבוסמת אחרי כוס היין השני, הושטתי כף יד פתוחה למולו והאלכולהול משחרר אותי ממעצור
“:רוצה להרגיש את המגע שלך “
“גם אני”
ענה מושיט שתי כפות ידיים מזמינות
המגע היה קסום.
במשך חודשים התכתבנו כשחזר.
מכתבים עם בול….זוכרים? היה זה לפני עידן האינטרנט.
אהבה גדולה חצתה יבשות וים, והוא בא לחיות פה איתנו.
4 שנים אהבנו פה.
אשה, גבר, וילדה קטנה מאהבה קודמת.

אהבה גדולה ומאד עדינה.
הקשיים הגדולים (התנגדות הורי לקשר שלי עם נוכרי, מצוקה כלכלית ועוד), הותירו אותה עיפה ומדולדלת.
הוא חזר לשם ולב שנינו כבה לשנים ארוכות.
הפרידה היתה קשה
איבדתי את החבר הכי טוב שלי ואת בן זוגי.
בשיחה האחרונה, כשצלצל משם, החלטתי לשחרר את שנינו…
ידעתי שאם לא אתנתק, לא אצליח להיפרד לעולם.
היה זה ניתוח קשה אבל הכרחי.
כשליבי שותת, אמרתי את המילים הקשות: “אל תתקשר יותר לעולם מאחלת לך חיים טובים.”
“בליבי אוהב אותך תמיד,” אמרתי לו, “אבל בחיים אלו ניסינו ולא הצלחנו, אז בוא נפרד לתמיד”
ידעתי שלא אשמע ממנו יותר לנצח.
וכך נפרדו דרכנו.
הבוקר, כשיצאתי מהבית, ראיתי את שיח השושנים הלבנות ששתל בגינה לפני 12שנה, ביום הולדתי.
כשהיינו אז בשיא אהבתנו הטהורה.
השיח שוב פורח, כמו אז באביב ההוא.
שלא כמו באהבות אחרות, אין בי כל מרירות כלפי אהבתי זו.
היא נותרה טהורה כמו השושנה הצחורה שהתנוססה לה הבוקר, פורחת, מזכירה לי אותה.

תודה לדובי רומן שהעניק את התמונה לפוסט

אהבה, בגידה, אהבה

(9 במארס, 2008)

היא צורבת כאש הגהנום, היא פוגעת כל כך עמוק עד שהנשימה עוצרת.
היא נכנסת כמו רעל לכל תא בגוף וצובעת אותו בצבע צהוב זרחני. היא מעוררת אלימות, ורצון לנקם. בטפול זוגי, היא עולה הרבה. לפעמים אני השותפה היחידה לבגידה אשת הסוד המקצועית, ולפעמים היא נחשפת ואיתה מגיעה הקנאה, בת לוייתה.זה מכתב טיפולי (שתפקידו לשחרר רגש וחסימה)
לבן זוג שבוגד (נכתב בלשון זכר אך מתאים לכל מגדר)

אני כותב לספר לך שאני יודע
אין צורך יותר להסתיר/לשקר.
אני יודע….
זה מאד מאד כואב. זה כאב כל כך שלרגע לא יכולתי לנשום יותר.
המחשבה הראשונה היתה: איך יכולת לעשות לי את זה?
ואז באה הקנאה. כמו גל עכור שהטביע אותי.
קנאה צורבת כמו חומצה. הרגשתי שחלקי גופי הפנימיים נאכלים בחומצה צורבת. הכאב היה בלתי נסבל
אחריה הגיע כולו רותח הכעס. כמו לבה של הר געש. כעס עליך כעס על x אתו בגדת. וכעס על עצמי שלא ראיתי…
ומיד הופיעו התמונות. הקרנה שאי אפשר לעצור:
אתם יחד, מאושרים, צוחקים, אוהבים, נוגעים, מחוברים בסוד שלכם
הרגשתי הכי לבד בעולם. כה מושפל.
כמה ריחמתי על עצמי. הייתי קורבן.
למה זה מגיע לי? מה עשיתי? חשבתי.
לקולות הרחמים הצטרפו קולות האשמה והשנאה העצמית:
ברור מי ירצה אותך? למה שיאהבו אותך?
וקול נוסף לחש בארס: פתי מאמין שכמוך , עיוור וטיפש.
ועל המסך התבלבלו להם תמונות ורגשות, שלכם יחד , שלי לבד, שלנו יחד
איזו טלנובלה…

ככה חייתי לי במשך מספר שעות/ימים/שבועות/ חודשים.
מודה ומתוודה אפילו הרצתי סרט נוראי בראש: סרט נקמה בשניכם.
בסרט הזה קרה לכם משהו רע: רבתם ונפרדתם, לפעמים ברגעים קשים שלי ראיתי בסרט,איך x מת.
בסוף הסרט הבנת שאני האחד והיחיד וחזרת אלי כולך מאוהבת…
היתה גם ווריאציה אחרת: אני חליתי
בתחושת אשמה עזבת את x’ , בקשת את סליחתי , והבנת שאני האחד והיחיד.
איזה כשרון דרמטי גיליתי.

הגיע הזמן בו לא יכולתי להמשיך ככה יותר.
החלטתי לגלות לך שגיליתי,
ולהתמודד עם ההחלטה האם לסלוח ולבנות מחויבות חדשה או להיפרד.
החלטה שבעקבותיה ישתנו חיינו
בין אם נשאר יחד או ניפרד.

מקווה שהאמת תהיה לנו זרקור להמשך דרכנו יחד או לחוד.

המסך עולה

(3 במארס, 2008)

בתיאטרון הרגש
מתרחש ריפוי הדדי.
דרמה ממעמקי המצולות,
עפה קלילה למחוזות הקשת בענן.
לכנף שבורה נוספה נוצת זהב מעטרת
ורגל ילדות חלשה ומועדת, צועדת מובילה ברחבי יבשות.
מחרוזות פניני דמעות מבהיקות ביופין
ומחזות רגש מרפא התחברו יחדיו.
כירון הפצוע והרמס המכונף נפגשו בין השאול לגן עדן.
שיר מהופך נכתב על במה חדשה
ובאזני לחשת בכתב: “אהבה נעשה בחלום”.
המסך עולה והשחקנים מוכנים.
לבשתי את שמלת האש
נוצת הזהב בכנפי
.אוריאל יפגוש את רפאל
בתיאטרון הרגש והמסתורין

אהבה וסימניה

(28 בפברואר, 2008)

הוא עמד במקלחת, כך סיפר לי, זרם המים שוטף את גופו , אך לא מצליח להשקיט את הסערה שהתחוללה בליבו.
האם להתחתן שוב? היעשה את המעשה המחייב ויקשור את חייו עם עוד אדם?
מחשבותיו נעו מקצה לקצה, ותשובה אין.
כולו נרעש שיתף אותי בערב כשנפגשנו, בחויית הבוקר:
“את יודעת שרי, כבר חצי שנה אני לא מצליח להחליט. אני לא אדם קליל בהחלטות שכאלה. וזה כל כך הציק לי היום.
אז מרוב מצוקה, פניתי ובקשתי סימן מהמרומים.
כמו הילד שהייתי, ילד מאמין. לא איש העסקים הכופר של היום.”
“ומה קרה?” שאלתי והילדה הסקרנית שבי התעוררה לתחיה
לתדהמתו, המשיך בסיפורו, נחתה על אדן חלון המקלחת הפתוח יונה אפורה בהירה.
“היא התחילה לקשקש בשפת היונים וללהג, כאילו שהיא מדברת איתי. והיה נדמה לי שהיא מדברת בשם אהובתי ואומרת לי: עד מתי תהסס? הרי לאהבה אין חוקים של גיל ודת. בוא נקשור את חיינו יחד ונכריז בפני כולם על אהבתנו”
כולו נדהם, סיפר, המשיך לעמוד מתחת לזרם המים ורגשותיו מציפים אותו.
ואז הופיע לציד היונה יון אפור כהה. חזהו נפוח וכולו הומה. “ואז ככה מולי, הם התחילו להתלטף מקור במקור, וכנף בכנף והחגיגה היתה גדולה,” אמר משפיל מבטו “כמעט התקררתי כי המים החמים נגמרו ואני המשכתי לעמוד תחת הזרם
אז תגידי שרי מה דעתך, את מבינה בשפת הסימנים.
מה התשובה?”
עיניו נצצו וראיתי בפני הגבר בן ה60 את הילד הנרגש שהסתתר עמוק בליבו.
“אז בגלל זה רצית דחוף לראות אותי?” שאלתי מחייכת ומהתלת בו
“כן לשאול את המומחית לאהבה” אמר מסמיק כמעה.
“אתם זוג יונים, ואשמח לבוא לחתונה,” אמרתי מחייכת
רואה איך הוארו פניו של איש העסקים הקשוח.

כשההורה מתעלל

(22 בפברואר, 2008)

ברור שגם אני באה משם… בדרכי שלי. פעם, מזמן…
היום כבר במקום אחר, היום מושיטה יד, חובשת את הפצע, ומובילה לדרך חדשה.

מכתב להורה שהתעלל רגשית או פיזית:

היום מעיז סוף סוף לכתוב לך.
כן המילה מדויקת
מעיז
כל יחסנו צבועים בצבע הפחד.
כמה עצוב ומעוות.
אותם יחסים שאמורים להיות כה בטוחים, מקבלים, אוהבים ותומכים.
פחדתי כל הילדות ועוד הרבה אחר כך.
מכות פיזיות או מילוליות.
מבטים מכים, משפילים, בקורתיים מתעלמים או פולשים לפרטיות.
במקום להיות ילד אהוב הייתי אויב/מטרד/ שותף/ בן זוג/או הורה.
איזה עולם הפוך…
מגע כואב, פולש או חוסר מגע טוטאלי.
כל ווריאציה להתיחסות לא הורית, חסרת חמלה שקיבלתי ממך.

את הצער הפחד והמרירות שניסית לנטוע בי.
את הבושה…
ילדים לא שייכים להורים. הם לא רכושם.
הם באים מאלוהים וחוזרים אליו.
להיות הורה זהו תפקיד מאתגר כמעט מלא קדושה.
זוהי זכות.
ואתה לא היית מוכן
לא ידעת להתיחס בכבוד לגופי ולנשמתי.
אני כבר לא פוחד.
אני משתחרר ממך ומהערכים הלא נכונים עליהם גדלתי.
הנשמה שלי בחרה ללמוד שעור.
למדתי אותו איתך
למדתי מה זה לא אהבה
למדתי מה לא שייך לי.
היום אני יודע מי אני
אתה רק הורה ביולוגי שלי.
אין לנו משותף ברמת הנשמה פרט לשעור זה
נפרד ממך, מערכים והרגלים שקיבלתי .
,אין לי צורך בהם
חופשי היום
לאהוב ולהיות נאהב
יש לי משפחה אחרת
המשפחה הרוחנית שלי

מוקדש לכל מטופלי האמיצים שעשו את דרך הרפוי מהתעללות לאהבה וקבלה עצמית
שרי

שעור ראשון באהבה

(16 בפברואר, 2008)

היא עמדה בפתח הדלת
לחייה סמוקות, שערה הארוך פרוע עד מתניה, ובידה שושנה יחידה.
ככה חזרה מביה”ס הביתה ביום האהבה.
הבטתי בשושנה האגרמנית, בגוון יין עמוק.
עדיין ניצנית, אך אפשר היה כבר לראות את הפרח המדהים ביופיו…
כמוה. בת ה16…
כשהבטתי עמוק בעיניה ראיתי שהן היו כבויות…
העצב היה תהומי כיאה לבת עקרב בעלת עמקי רגש כאוקינוס
” מה קרה?” שאלתי.
“זה לא ממנו, זה מאריאל…” ענתה מרחיקה את השושנה ממנה בשאט נפש.
ידידה הטוב המאוהב בה קשות….
והיא רוצה אחר.
בהחלטתיות צעדה לכיוון הפח והשושנה בידה
,”חכי,” התחננתי “נשים אותה פה במטבח?”.
היתה זו פשרה מפתה.
“לא אצלי בחדר, ורק בכוס לא באגרטל היפה של סבתא,” אמרה בפסקנות
” ברור, היא תהיה שושנה של מטבח, לא של חדר שינה,” עניתי מפייסת.
“טוב” ענתה עצובה.
וכך נותרה לה השושנה, נפתחת לאיטה ללא אהבה מצידה.
ואני נזכרתי בפגישות העצובות, בהן קיבלתי ורד בצלופן, מגבר שהתלהב ואני נותרתי צוננת.
למחרת סיפרה איך האחד שרצתה הביא זר פרחים לנערה אחרת…
“יפה השושנה לא?” שאלתי מביטה בזו הנפתחת במלוא תפארתה במטבח.
“כן,” ענתה “אם זה היה ממי שרציתי הייתי חושבת שהיא השושנה הכי מדהימה בעולם”
שתקתי מחבקת במבטי…
חושבת על הלבבות שתשבור ועל אלו שישברו את שלה.
שעור האהבה

מלאכים שלי

(14 בפברואר, 2008)

מלאכים אינם מושלמים
אמר לי, ביום האהבה.
ואני, שכנפי קוצצו,
לרגע הרגשתי מרחפת.
מלאכית בחוסר מושלמותי.
אור זהוב, חייכני
ריצד סביבי.
והייתי לי עטופה,
ומנוחמת.
אור ואהבה
אור ואהבה
לחשו באזני בצחוק פעמונים.
כנפיים מרצדות, מלטפות ברוך
משכיחות את צלקות ליבי,
נזכרתי,
בארץ רחוקה,
אחר לחש לי: מלאך שלי…
מלאכים אינם מושלמים, אמר
ולליבי ניצמדו שוב ברוך כנפיים..

תינוקת השלג

(6 בפברואר, 2008)

לבי עמד להתפוצץ.
זרם אהבה אדיר הציף אותי, נשמתי נעתקה..
מעולם לא הרגשתי ככה.
ידעתי, שהאהבה הזאת שונה מכל מה שהכרתי קודם.
הפנים הקטנות והמעוצבות ,האף המתוק, הראש הזעיר המכוסה פלומת שיער
הסנטר והפה המצויר, הרעידו נימים בנפשי.
תינוקת שלי.
בהרבה יסורים הגיעה זו הקטנה לעולם
גופי היה מותש מלידה קשה.
ברגע שראיתי אותה, הייתי המאושרת באדם.
מין פלא שכזה.
כמו בסיפורים ,כמו בסרטים.
הפעם זה קרה לי. באמת

היה זה חורף 1991.
חזרתי הביתה עם התינוקת שלי, והכרמל התכסה בלבן.
האורנים הסתתרו תחת מעטה שלג, ומתוכו בצבצו מחטים ירוקים
שקט קסום השתרר על ההר
הרגשתי כמו באגדה.
כחולמת
בין העצים על צלע הכרמל, תחת גג רעפים אדום ישן, בילתי ימים ארוכים עם תינוקת קסומה.
השלג המשיך לרדת. חרישי
בוקר אחד, הקור חדר פנימה.
דרך הגג הישן, בין הרעפים, המים הציפו את ארגז החשמל, והחמום פסק.
התינוקת היתה בסכנה.
השכנים היו בעבודה, הורי גרו במרחק של 20 דקות הליכה מהירה.
השלג הכבד שכסה את הרחובות, הפריע לתנועה בכבישים,
כל דקה היתה קריטית.
התינוקת החלה להכחיל.
באינסטיקט קדום, כמעט חייתי, הכנסתי אותה מתחת לחולצה, קרוב לליבי, על גופי.
וכך ללא מחשבה כשהיא צמודה אלי, התחלתי לרוץ בשלג לכיוון הבית של הורי.
איבדתי תחושה של זמן,
רצתי במהירות ככפואת שד.
הגעתי בזמן
אמי פתחה את הדלת לבית מחומם ונעים.
התינוקת ניצלה. ואני איתה
תינוקת שלג שלי..

כשגבר מכה (פיזית, נפשית או מילולית)

(2 בפברואר, 2008)

המבט המפוחד, העיניים המושפלות, וההופעה הכמעט מושלמת. מסגיר אותן.
הן באות אלי, מסיבה אחרת.
בגלל בעיה עם הילד, בעיה בעבודה, או בעיה בריאותית שאין לה סיבה רפואית ולפעמים בגלל בגידה שהתגלתה פתאום..
ואני יודעת.
רואה להן בעינים. מיד.
בעינים שלהן מסתתרת ילדה לא אהובה, שהפכה לאשה מוכה (לפעמים זו אלימות מילולית שהשלכותיה אף גרועות יותר).
הילדה שבתוך העינים תספר לי את האמת.
בפגישה הראשונה או בשלישית.
למרות הבושה והאשמה.
ואז נצעד יחד בשביל הרפוי והאהבה.
לפעמים הפחד גדול מדי. היא תברח ולא תגיע לפגישה השלישית.
אז לכל הנשים המוכות, (והסליחה עם הגברים הנפלאים שמעולם לא עלה במוחם הרעיון הנורא הזה)
פיזית או נפשית (כי מילים יכולות להיות לפעמים אלימות כמו מכות במיוחד כשהן באות בצעקות)
ולגברים הפגועים שחלו במחלת האלימות והפחד,
הקנאה והבגידה
מוקדש המכתב הזה:

מכתב לגבר שהתעלל

אתה יודע
אחרי כמה פעמים זה כבר לא כואב בגוף
זה כואב בלב.
הוא נסגר .
זה כבר לא משנה שאתה מצטער, מבטיח שוב שזאת הפעם האחרונה.
אחרי הפעם השניה זה כבר לא מזעזע כמו בהתחלה.
לא שהתרגלתי. אבל זה הפך, איך להגיד, לשגרה.
זה כבר לא משנה אם אני גרמתי לזה ,הילדים, או משהו בעבודה.
מה שתגיד…
היום אף אחד לא ירים עלי יותר יד או רגל או כל סוג אחר של אלימות פיזית. זה כבר לא יקרה. רואים לי את זה בעינים.
אני לא ארשה.

רציתי להגיד לך אז,
כשעוד הרבצת אבל אז פחדתי
אל תגיד שאתה אוהב אם אתה מכה…
אל תנסה להיות מיני אם אתה מכה
יד שהכתה לא יכולה ללטף.
אהבה זה אמון, זה התמסרות מתוך בטחון
אהבה זה ההיפך מפחד

יש לך מושג כמה זה מפחיד כשמי שאוהב הופך למכה?
לפעמים חשבתי שאני מדמינת.
שהשתגעתי
,שזה סיוט, חלום רע.
התביישתי…
שיראו
התביישתי
שנשארתי
התבישתי גם בשבילך.
עולמי התהפך.
במקום לחכות ולהתגעגע לך פחדתי שתחזור הביתה.
כל תנועה שלך גרמה לי להידרך בחרדה. נזהרתי שלא להרגיז.
אתה היית פעם המקום הכי בטוח. נמל מבטחים.
הפכת זר מאים ומסוכן.
וכך הלב נסגר, הגוף נמתח מוכן למכה, והעיניים מושפלות.
זה להרגיש ההיפך מאשה. זה להרגיש תת אדם…

אני כבר לא כועסת.
הלב נרפא והוא פתוח
והעינים מבריקות הצחוק שוב מתגלגל והגוף נינוח
כבר לא פוחדת לפגוש אותך ברחוב.
אני כבר יותר מרחמת
מרחמת על גבר שכל כך פחד והיה חסר מילים
שהרים יד על אשה. אשה קטנה שאהבה אותו.
אז רק עוד מילה לפני שניפרד פה לתמיד לא כמו אז כשהגיעה המשטרה
רציתי להגיד לך שנשארתי שפויה
שהבנתי כמה חוסר אהבה היה בי שאפשרתי לך ככה.
כמה פחד היה בך.

אל תשחזר את מה שראית בבית כשהיית ילד
והעיקר
אל תעשה לחברך
לאהובך
לילדך
או לכל יצור אחר את מה ששנוא עליך
זאת כל התורה כולה
וזה העיקר באהבה
ואם זה יותר חזק ממך, תיגש לקבל עזרה

כל הזכויות שמורות לשרי רפאל

תבלין הפיתוי

(29 בינואר, 2008)

עייפה ומורעבת נכנסתי לדירתו הקטנה בתא. הנסיעה מחיפה התארכה בגלל הסופה שהשתוללה בחוץ
.החדר הגדול בדירת הסטודיו עטף אותי בחמימות ריחנית.
. על הכיריים הקטנים היו שני סירים צבעוניים ומבעבעים.
התנור דלק בקצה השטיח, המיטה הגדולה “לבשה” מצעי פלנל חדשים
חיבוקו המחשמל עטף אותי מבטיח עונג…
כילדה שחזרה מבי”ס שאלתי מתפנקת, “מה הכנת לאכול?”
והוא בחיוך חתולי ומדושן עונג ענה,” הימני בשבילך, צמחוני, והשמאלי בשבילי”
הנחוח הטריף אותי. ניגשתי והרמתי את המכסה של הסיר לא מתאפקת… ריחו של צלי משובח מבושל ביין ועשבי תבול הכה באפי…
.הנצחון היה ברור. נכנעתי מראש. 20 שנות צמחונות היו בסכנה.
עומד מאחורי ידיו נחות ברכות על מתני לחש, “בשבילך זה בסיר השני,” יכולתי לשמוע את החיוך בקולו.
“תביא לי כפית, רק לטעום את הרוטב,” בקשתי מתחננת…. חייבת לטעום מהאדום האדום הזה…
“זה לא בשבילך, אהובה,” אמר ברכות בצרפתית, והחיוך נשפך מזויות עיניו המשועשעות..
“רק את הרוטב,” התחננתי.
הוא טבל את הכפית בזהירות בסיר, והגיש לי אותה נושף לקרר. כמו לילדה
הטעם הכה בי באלפי זכרונות וצבעים. ממכר אותי לחלוטין.
“אפשר לטעום קצת מהצלי?”
“אבל זה , את יודעת…” אמר ברכות משועשע מנצחונו…” טוב רק קצת, שלא תרגישי רע אחרי 20 שנה.”
וכך ביד זריזה הגיעו שתי צלחות, סכום, כוסות יין בקבוק אדום, והסיר הקסום לשולחן הקטן.
מאותו רגע, איבדתי כל תחושת זמן.
זוכרת את הסיר הריק והמלאות הנעימה בגוף. היין האדום זרם בכוסות וצחקנו המון.
בבוקר קמתי, זוכרת במטושטש. לפתע זה הכה בי: אכלתי בשר. והרבה!
למרבה הפלא גופי הגיב נפלא.
אחרי הקפה הראשון, שבעת ליטופים ואהובה שאלתי סקרנית, “מה שמת באוכל אתמול?”
“היה טעים, אה ?” ענה לי משועשע וגאה.
ואז מדליק סיגריה ושואף ממנה בתאוה, התרווח בכסאו והתחיל לספר:
“סבתא שלי היתה מבשלת את האוכל הכי טוב בעולם. כששאלתי אותה מה סוד הבשול שלה היא ענתה בלחש:
“זה התבלין המיוחד שאני מוסיפה לאוכל.”
ואז אוחזת בידי הובילה אותי בשקט למטבח ושלפה מהמגרה קופסאת עץ מגולפת
“התבלין בקופסא הזאת. אבל אסור לך לראות אותו בינתיים,” לחשה מחייכת. “,אם לא תפתח אותה ותתאפק עד מותי, אשאיר לך אותה עם התבלין… תוסיף ממנו והאוכל יהיה נפלא” סיימה בחיוך.
כשסבתא מתה שכחתי מהקופסא. האוכל היה תפל. התגעגעתי לאוכל של סבתא.
ואז נזכרתי בתבלין. בבקור הבא בדירתה, נגשתי בשקט למטבח… הכל השתנה מאז מותה. במגרת התבלינים מצאתי את כדורי התרופות של סבא.
לפתע עמוק בקצה המדף העליון ראיתי אותה.
את קופסת התבלינים המגולפת של סבתא.
בידיים רועדות פתחתי אותה. עוצר את נשמתי.
להפתעתי לא היה בה כלום פרט לפתק מצהיב מקופל.
פתחתי אותו בעדינות, קורא: “לכל אוכל תוסיף אהבה מליבך”
זה היה התבלין של סבתא.
מאז אני מוסיף אותו לאוכל” סיים מכבה את בדיל הסיגריה ואסף אותי בזרועותיו.

אזני המלך בעל לב האמן

(26 בינואר, 2008)

להקשיב באוזן הקסומה…
כך אני קוראת לסוג ההקשבה המרפא.
האוזן הבלתי נראית.
כמעט כמו העין השלישית.
אך להבדיל מאחותה מיקומה של אוזן זו אינו ידוע.
מי שמספר סוד לאדם בעל אוזן שלישית נרפא ממכאוביו…
בימנו קוראים לזה ללכת לטיפול.

ועכשיו אגדה:
פעם, בארץ רחוקה, חי לו מלך רגיש ומיוחד.
בעל לב של אמן,
עין חדה לקלוט אתהיופי ואוזן קשובה לשמוע את הצלילים הקסומים של מוזת המוזיקה
המלך היה מסור לנתיניו,
ארצו פרחה ושגשגה
הצדק שלט בה,
והאהבה פרחה בשדות ובלבבות האנשים.
רק ענן קטן האפיל את שמי הממלכה שטופת האור:
האנשים בה היו ביישנים, ומעט עצורים
למרות אהבתם לאמנות, מעטים היו בה היוצרים.
הם התביישו להראות את מעשה ידיהם ופחדו מבקורת….
המלך היה ידוע בלבושו המהודר ובכתרו המפואר, שהתנוסס על ראשו.
היה זה כתר מיוחד: כתר עם כובע ארוך ומחודד
.מעולם לא הוריד המלך את כתרו -כובעו מראשו.
ולא ספר את שערו הארוך.
יום אחד החל שערו השופע לנשור. המלך ידע שעליו להסתפר.
לא היתה ברירה
יאם לא יעשה זאת יאבד שערו לחלוטין .
שליחיו יצאו לחפש ספר טוב וראוי בכל הממלכה.
כשנמצא האיש המתאים,
הכניסו המלך לחדר מיוחד שבפתחו עמדו שומרים.
לפני שהוריד את כתרו-כובעו,
השביע המלך את הספר שלא יגלה לאף אחד את שהוא אמור לראות, ולא יוצא להורג.
הספר נשבע לשמור על הסוד.
המלך חשף את ראשו והספר ראה לתדהמתו שבראש המלך מתנוססים שני אוזני חמור ארוכות שהוסתרו ע”י הכובע….
המלך הטוב היה מקולל.
היה זה כישוף חזק שהוטל עליו.
כשתמה המלאכה חזר ולבש המלך את כתרו כובעו, והסתיר את סודו.
הספר קיבל את שכרו הנאה, ויצא לדרכו חזרה לכפרו כשהסוד שמור בלבבו.
ימים עברו ושבועות, והספר הלך והפך לחולה…
הסוד העיק על ליבו, והדיר שינה מעיניו.
פניו קדרו הוא איבד את תיאבונו ושמחתו, שפוף ועצוב התהלך, ומיחושיו הלכו וגברו.
במר עליו פנה לבקש עזרה מזקן הכפר החכם.
“מה מעיק עליך?” שאלו החכם.
“סוד שמור עימי ומעיק על ליבי,” ענה הספר החולה.
“לך ליער, חפור בור עמוק, היכנס לתוכו וצעק את סודך למעבי האדמה.
כשתסיים כסה את הבור מחדש וחזור לביתך. בעוד שנה בריא תהיה,” יעץ הזקו החכם.
הספר עשה כמצווה וחזר לביתו. ואכן מצבו הלך והשתפר ובמהרה הבריא.
ביער, מעל הבור, צמחו קני סוף
הרוח שעברה וליטפה אותם שמעה אותם לוחשים “למלך יש אוזני חמור”
היא נשאה את לחישתם לכל הממלכה.
כך עברה הלחישה מפה לאוזן… והיתה הממלכה כמרקחה.
המלך הכועס קרא לספר מכפרו. והאשימו בהפצת הסוד.
“אתה היחיד שיודע את סודי… בגדת בי עונשך מות”
“מלך יקר נשבע אני לך שלא גילתי את סודך,” ענה הספר התמים
המלך הכועס לא ויתר והחליט להוציאו להורג כפי שסוכם.
לפני עליתו לגרדום נשאל הספר מהי בקשתו האחרונה
“לספר את המלך הטוב לפני מותי, פעם אחרונה,” ענה הספר
המלך נעתר לבקשתו.
וכך שוב לבד בחדר מוקף שומרים, הוריד המלך בפעם השניה את כובעו- כתרו בכדי לאפשר לספר לגזור את שערות ראשו.
ומה רבה היתה התדהמה בראותם שאזני החמור שעיטרו את ראשו, נעלמו.
והכשוף הוסר.
המלך המאושר ספר לספר הטוב שרק גלוי הסוד לאדם ישר שידע לשמרו יכול היה להסיר את הכשוף.
הספר לא הוצא להורג
הוא עבר לגור עם משפחתו ברווחה ופאר בארמון והפך לספרו האישי של המלך
הלחש בממלכה פסק וגם בישנות התושבים חלפה לה כלא היתה,
האמנים, לא חששו יותר להציג את מלאכתם, והממלכה היתה לידועה שבממלכות באמנות תושביה.
מכל רחבי העולם הגיעו אמנים לחיות בה וללמוד אמנות.
לא עוד פחדו מבקורת ותחרות.
האמת האמנות והאהבה שכנו בה יחדיו

מוקדש באהבה לכל היוצרים שפגשתי בעבודתי ובחיי ולאלה שעוד אפגוש בעתיד.
שרי

קולו של הבן

(23 בינואר, 2008)

רואה להם מיד בעינים. קוקטיל של פגיעות, שבירות, יחד עם עוצמה ונחישות.
הם שרדו התעללות רגשית… יש משהו מאד בוגר בעיניים של ילדים שגדלו בלי אהבת אבא.
ילדים נטושים. קורבנות גירושין אני קוראת להם בלב.
יש לי אחת כזאת בבית.
יפהפיה שלי.
הפעם המכתב נכתב בשמו של הילד/ה. לכל אותם ילדים לשעבר ממני באהבה

חיכיתי הרבה שנים לאמר לך את זה
כמה חיכיתי. כל הזמן חיכיתי.
אני כבר לא מחכה לך
כבר לא צריך אותך כאבא.
לא רוצה יותר שירכיבו אותי על הכתפיים
להגיד “אותך לאבא” לילדים אחרים
לקטר על אמא,
לדעת שכשאגדל אבא ילמד אותי לנהוג במכונית,
לצאת לטיול הרפתקני רק אני ואבא,
לדעת שאם אהיה בסכנה או בבעיה אני יכול לקרוא לאבא.
כי הוא שם אוהב נותן בטחון, גב לחיים.
בכלל, להגיד “אבא”
כבר לא עצוב , פוחד, מתבייש
שאין לי כמו לשאר הילדים אבא.
אף אחד לא ראה את אבא שלי.
לא ממש
לא כמו אבות אחרים
אבות גרושים שבאו, לבי״ס, לצופים לטיולים
אבות שמבלים איתם בחופשות וחגים.
אבא שלי לא היה כזה.

תמיד חשבתי שאני לא מספיק טוב/ יפה/חכם….
ככה הסברתי לעצמי למה אתה לא בקשר איתי.
תמיד קיוויתי שיום אחד תגיע.
ההסברים של אמא לא עזרו
האהבה שלה לא תיקנה את ההרגשה
היא היתה עייפה. שבתות וחגים. תמיד רק היא הורה יחיד..
הכל בגללי, כך הרגשתי.
התביישתי וחשבתי שאני יצור נחות….
מי ירצה להיות חבר של ילד שאבא שלו נטש אותו?
בטח ילד נוראי שאי אפשר לאהוב…. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. הייתי בטוח שאם יכירו אותי באמת ינטשו אותי…
כמו אבא
לא יתכן שזה בגלל אמא, חשבתי לי.
לכל הילדים הגרושים יש אבא שנמצא איתם.
זה כנראה בגללי.
כמה שנאתי את עצמי.
כמה חיכיתי.
בגיל ההתבגרות עדיין ציפיתי.
אולי
אולי עכשיו? אבל לא באת.
אז מצאתי לי תחליפי אבא (ידידים של אמא, דודים, סבא, וקצת אבות של חברים) וגדלתי ככה בלי.
יש לי גם דמויות מהקולנוע והטלויזיה.
ובעיקר יש לי אבא כזה בפנים. שתמיד שומר, יודע מגן , צוחק ואוהב. אומר את האמת אמיץ וגאה בי…
כזה אבא יהיה לילדים שלי…
אני בטוח היום שיש סיבה שגדלתי בלעדיך
אולי רק ככה יכולתי להפוך לאדם שאני היום.
אבל זה היה שיעור כואב מאד.
רוצה להגיד לך שאני לא מחכה יותר
לא כועס יותר.
לא רוצה יותר.
אני כבר לא צריך אותך כאבא.
אני רק קצת מרחם
לא, לא עלי.
עליך.
שלא יכולת להיות שם עם העולל/ילד / נער שהייתי.
שהפסדת את כל התום הטוהר והסודות
את הדמעות והצחוק המתגלגל. שלא יכולת להרגיש את הנשיקה המתוקה ואת החיבוק האוהב.
לשמוע את המילה הקסומה, “אבא”
אז אני משחרר אותך גם מתפקיש הסבא. כי לא היית אבא.
מצטער פה לא צריך יותר אבא.
התפקיד לא פנוי
אם נפגש יום אחד,
לא אחפש בך אבא.
מקווה להצליח לפגוש את האיש שנכשל בתפקידו, ולהבין
זה לא קשור אלי.
לילד שבתוכי אין באמת אבא בחוץ…

זאת ווריאציה אחת כמובן.
יש שיבחרו בגיל בוגר לא ליצור קשר עם האב הנוטש… כל אדם והבחירה שלו.
אין נכון ולא נכון. .
ושוב,
ואין הכוונה כלל לאותם אבות אוהבים מסורים ונפלאים, שנוכחים בכל ליבם בחיי הילד למרות שהתגרשו מהאמא.
שרי

מכתב וידוי של אבא

(19 בינואר, 2008)

יש המשפילים עיניים כבויות, ויש שמישירים מבט קורן וגאה כשהם מדברים על הילד/ה
לא קל להיות אבא גרוש.
לעשות הפרדה רגשית בין האם לילד, להתמודד עם כשלון הגירושין, הקנאה בגבר החדש בבית, חוסר הנגישות, הנטל הכלכלי, לוחות הזמנים, הבדידות ועוד…
גברים בנויים פחות לחיות לבד.
פוגשת אותם בעבודתי וגם בחיים,
לא פשוט להיות אבות נוכחים למרות הגירושין. בעיקר אם מקימים בית חדש אשה וילדים.
אז זהו מכתב בשם האבות הגרושים
לקריאה לשמוש וסתם לפתיחת הלב, ממני לכם:
מכתב וידוי לילד שבבית:
ילד אהוב שלי
לא ככה חלמתי שיהיה באותו יום נפלא בו באת לעולם.
הייתי בטוח שכל לילה אהיה איתך,
שישי ושבת, שלושתינו משפחה
יום יום כל ימות השבוע.
איתך בחולי ובבריאות.
בצחוק ובדמע.להיות אבא שלך
איתך
יש לי וידוי, מין סוד כזה:
לא קל לי שלא הצלחתי לשמור על המשפחה שרציתי.
אני כבר לא גר בבית איתך ועם אמא
יש לי בית משלי
אמא ואני כבר לא ביחד….
ילד אהוב שלי, בסוד אגלה לך, לפעמים מאד עצוב לי
כן גם לגדולים עצוב, וגם אבות בוכים לפעמים בלב….
רציתי להגיד לך שאני מאד אוהב אותך
ובעיקר רציתי לספר לך שאתה תמיד איתי בלב לא חשוב באיזה בית אני.
אני ואתה זה לעולמים.
אנחנו זה לתמיד.
כשאתה מתפלל בלב שאני אהיה איתך תמיד.
תזכור שגם אני מתפלל אותה תפילה.
אתה יודע, כששנים מתפללים לאותו דבר זה יותר חזק.
ושמעתי,
שתפילות של ילדים יותר חזקות מאלו של מבוגרים.
אוהב אותך אבא

למען האבות הגרושים שאוהבים את ילדיהם אהבת אמת ((:
ממני שרי
באהבה

סודו של השועל

(15 בינואר, 2008)

“אלף אותי” בקש השועל את הנסיך הקטן.
בהמשך הוא הסביר לו מה זה ליצור קשר, את סוד הטקס ואת הדברים החשובים שאינם נראים לעין….
כשנפרדו השועל בכה, והסביר לנסיך מהו געגוע.
לא אוהבת להיפרד.
הכי קשה לי סיומים ופרידות.
עם זאת אני חווה אותן שוב ושוב, יותר מכל אדם אחר.
זה המקצוע שלי. להיקשר הכי עמוק, הכי לנשמה, ואז להיפרד…
ברגע שמטופל נכנס אלי לפגישה הראשונה אני כבר יודעת שניפרד.
שוב ושוב אני בעצם חווה נטישה ופרידה שהן גם בו בזמן הצלחה מבחינה מקצועית.
מטופל שסיים טיפול. ומרגיש נפלא עוזב אותי.
במהלך העבודה המשותפת, יש לנו טקס קבוע שנמשך חודשים ולפעמים אף יותר משנה…..
יום מסוים ושעה מסוימת.
פעם בשבוע.
אנחנו נקשרים
נוצרת אינטימיות מאד גדולה מבחינה רגשית.
אני נקשרת בדרכי למי שנחשף ונקשר אלי… כפי שהסביר השועל…
זאת הנקודה הכי כואבת והכי סודית במקצוע שלי.
כמובן שככל שאתה עובד מהלב, כך הקשר והפרידה יותר עצמתיים.
פעם כשאהבתי גבר השמעתי לו את השיר
every time we say good by i die a little
איזו פגיעות היתה בי.
ועדיין קשות לי פרידות…
במזרח ובתורות הבודהיסטיות נאמר שמקור כל הצער והעצב זאת ההתקשרות.
גם במדיטציה מתרגלים non attachment
אני מנסה
ועדין פרידות קשות לי.
גם הפרידות המקצועיות למרות שהן מלוות בספוק גדול.
היום בפגישה הראשונה ראיתי בעיני רוחי את הפרידה….
כשהרגע להפרד מגיע אני שרה לי בלב (גם בכדי להרגיע את עצמי)
“עוף גוזל. פרוש כנפיים”
מאחלת אושר ומשלחת מכל הלב לשחות בים הגדול ללא מצופים.

“האנשים שכחו אמת אחת,” אמר השועל לנסיך הקטן.
“אבל לך אסור לשכוח אותה:
אתה אחראי למי שלימדת אותו מהו קשר.
לתמיד.”

בן לוקח בן ובת לוקחת בת

(10 בינואר, 2008)

הורים שלי
רוצה להגיד לכם שאתם חשובים ומשמעותיים בחיי
אתם הייתם האנשים הראשונים שפגשתי בעולם.
ובזכותכם אני פה
מה שאגלה לכם עכשיו לא יהיה משמח במובן הרגיל…
רציתם שזה יהיה כמו אצל כולם: כזה בן לוקח בת ובת לוקחת בן…
אבל בשיר שלי זה אחרת.
אצלי זה בן לוקח בן, ובת לוקחת בת…
אתם בטח כבר יודעים את זה מזמן
אבל היה קשה לקבל את זה
לכן הסתרתי עד היום.
לא רציתי להכאיב ופחדתי להכעיס.
אבל אני לא יכול ולא רוצה להסתיר יותר.
רוצה שההורים שלי, שאני אוהב
ידעו מי אני באמת.
מיחל שתקבלו, ותמשיכו לאהוב, כי זאת הדרך שלי.
זה מי שאני
זה השעור שלי (וגם שלכם כי אנחנו משפחה)
כי מה שחשוב זה לא את מי אוהבים
בן או בת
אלא האם האהבה טובה, אוהבת, מכילה ומעודדת צמיחה
האם אני מאושר באהבה? זאת השאלה האמיתית.
אם תקבלו את הבחירה שלי, את מי שאני
אהיה עוד יותר מאושר…
הורים שלי
יודעים כמה קשה היה לחיות בשקר?
להסתיר?
וכמה פחד והתלבטות לפני שהחלטתי לספר לכם את האמת?
גם עכשיו אני מתפלל בליבי
שתצליחו לקבל, לסלוח, להכיל, ולהמשיך לאהוב.
כולם כבר יודעים אבל ממכם עוד הסתרתי.
זה הילד הקטן שבתוכי שפחד…
אז החלטתי שהאהבה תנצח ולכן נתמודד עם האמת.
כי אהבה זה אמת…
אז עכשיו אני מחכה לתגובה .בתקווה שתקבלו אותי מחדש.

כי זה אותו אני שאתם אוהבים
זה אותו גוף
אותם פנים
אותו צחוק
אותו ריח
אותו ראש
אותו לב
אותו טעם באוכל…
זה אני
אותו תינוק, ילד, נער ואדם שגידלתם והבאתם לעולם באהבה,
אמא אבא זה אני!
רק הרקוד שאני רוקד אחר.
ממני שאוהב אתכם מאד

מוקדש לאותם מטופלים שונים שלימדו אותי סובלנות, גמישות פתיחות ואהבה

האבירים שלי

(8 בינואר, 2008)

התעוררנו שלושתנו לבוקר ערפילי, גשום, וקודר.
הגשם ניתך בזעם מתדפק על החלונות, כועס.
ראיתי בעיניה שהיא מצטמררת למחשבה על ההליכה הארוכה לביה״ס במבול השוצף.
החתולה התחככה בי חסרת שקט, מיללת.
ואני חסרת אונים. לא יכולתי להסיע אותה הפעם. הייתי עצובה ..
לפתע צלצל הפלפון.
היה זה אחד מאבירי האהובים.
ככה אני קוראת להם.
שני חברי נפש,” אחים שלי”.
שנים הם איתי באש ובמים.
כה שונים וכה דומים.
אחד מוצק ואדמוני, איש קשוח ארצי פשוט לכאורה במנהגיו.
השני דק וחסר גיל. פיטר פן, חצי מרחף, עדין גמיש ומתוחכם
אוהבת את שניהם. מרגישה כמו אחות קטנה ולפעמים גם גדולה.
מכירים את זה?
התחושה הזאת המיוחדת, ההרגשה שמכירים ממזמן, למרות שזאת הפעם הראשונה? ככה הרגשתי כשפגשתי אותם לראשונה.
מאז עברו שנים.
אחד החליף מקצוע, אחד החליף אשה, אבל החברות נשארה.
הייתי אמא לילדה קטנטונת עכשיו נערה לתפארת,
כשאנחנו נפגשים אנחנו חסרי גיל.
לפעמים הם נפגשים בלעדי.
אבירים שלי
זה קורה לי לפעמים אפילו עם מטופלים. התחושה שמכירים. וכמובן עם חברות.
קצת כמו משפחה… משפחה של הלב.
ככה באמצע החיים ובעצם כאילו מכירים מהגן… מתמיד…
לא זה לא הקליק הזה כשמתאהבים… אין כל משיכה רומנטית.
זה הקליק הפחות תזזיתי ומסנוור…
“אחים” שלי…
“תוכל להקפיץ את הקטנה?” שאלתי. עדיין מתקשה לבקש למרות השנים. נבוכה תמיד לקבל עזרה.
..”ברור,” ענה כהרגלו, ושמעתי את השמחה בקולו על שיכול לעזור.
נשמה
אז היום אני רוצה להודות פה.
לו ולאביר לבן אחר שבזכותו אני פה בקפה.
“תשמיעי שרי, יש אתר שבו כל אחד כותב מה שבא לו, מקסים את צריכה להיכנס. תיהני,” הודיע לי, בוקר אחד בהכנסו אלי, קליל כהרגלו, לפני קרוב לחודשיים כולו מתלהב.
.ומאז אני פה בקפה ((: בזכותו.
וכן זה אפשרי. השאלה המתבקשת.
יש חברות אמת נקיה ממתחים מינים בין גבר ואשה.
חברות אמת.
תודה שאתם חברים שלי, תודה שפגשתי אותכם.
אתם הנחמה הגדולה של הילדה היחידה הבודדה והעצובה שהייתי, שכל כך רצתה אח גדול…
אתם האחים הלא ביולוגיים שלי.
אוהבת אותכם, תודה שאתם בחיי .
אבירים שלי

כשהתלמיד מוכן המורה מופיע

(4 בינואר, 2008)

ליבי דפק בהתרגשות.
נכנסתי ל”פנאק” (רשת חנויות הספרים הגדולה ביותר בצרפת), ומיד התחלתי לקרוא בספר החדש שהוציא הפרופ האהוב עלי.
הייתי סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה, ישראלית, בעיר אוניברסיטאית גדולה, בצרפת…
איך הוא כותב!
הורג אותי ברכות ובחכמה.
מאיר ופותח שערים קסומים על נפש האדם.
“אילו רק יכולתי לפגוש אותו,” הרהרתי בליבי.
“ואילו יכולתי לעשות את הסטאג׳ אצלו,” לחש קול קטן בראשי.
לא היה לי מושג איפה הוא נמצא (אולי בפריז חשבתי) או כל פרט אישי אחר עליו.
תעלומה
ידעתי רק שאני חייבת לפגוש אותו
למרות שהקריאה בצרפתית הגבוהה שבה כתב לא היתה קלה לי, בלעתי כל ספר שלו מאז שגיליתי את הראשון.
תמיד היה לי מין מזל כזה עם ספרים
כאילו מלאך נסתר היה מכוון את צעדי, מבטי וידי.
לקחת מהמדף בדיוק את הספר שאני צריכה.
עד היום אני נכנסת לחנות ספרים כמו להרפתקאה.
זורמת
הספר שאני צריכה (שעד לפני דקה לא ידעתי עליו) מופיע. (למה זה לא ככה בתחומים אחרים?)
כך היה גם עם ספריו של הפרופ׳ שלי. (אז הוא עוד לא היה שלי)
שבת אחת,
ואנחנו זוג סטודנטים ישראלים, מוזמנים לארוחה אצל אחד מאנשי הקהילה היהודית שאותם לימדנו עברית באולפן להשלמת הכנסתנו הדלה,
סיפרתי על אהבתי לפרופ׳ שכותב ספרים בפסיכיאטריה.
והמארח, יהודי עדין וחכם פנה אלי בחיוך ואמר:
“יש לך מזל יקירה, הוא פה בעירנו, זהו ראש המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטה, ומנהל המיון בביה״ח הפסיכיאטרי
מרוב התרגשות. לא יכולתי יותר לאכול…
למחרת,
היה זה יום חורף מושלג (מינוס 20 מעלות)
לבשתי את מעילי, כובעי, כפפותי ואת כל אומץ הלב, ההרפתקנות של מזל טלה שבי, ה”חוצפה” הישראלית שלי וצעדתי לעבר ביהח הפסיכיאטרי.
הלכתי קרוב לחצי שעה אבל רגלי לא נשאו אותי. הרגשתי שיש לי כנפיים.
הגעתי למקום שאיליו הנחה אותי מארחנו החביב מיום קודם.
בנין ענק, מהמאה הקודמת.
ניגשתי ישר למיון.
הצרפתים הם אלופי הגינונים. אבל אני נהגתי כמי שכפאו שד.
ראיתי את שם הפרופ׳ מתנוסס בפתח משרד מפואר.
נכנסתי למזכירה ובקשתי לראות את הפרופ׳
היא הסתכלה בי ,שומעת את המבטא הישראלי, ושאלה בזלזול
“:הגברת קבעה פגישה?”
“לא,” עניתי, “אבל אני חייבת לראות אותו”
“אני לא חושבת שזה אפשרי,” ענתה לי מביטה בי בחמלה מהולה בבוז
“בטח אחת מהמשוגעות,” חשבה לה
לפתע נפתחה הדלת מאחורי, ואיש גבוה גדול ומרשים, בעל עיניים כחולות ופנים נאים וזועפים הופיע בפתח.
הוא היה בערך בגיל 60 אך נראה היה שאין לזמן כל שליטה עליו.
“מי את?” שאל בזעף
אמרתי את שמי הלא צרפתי במבטאי הישראלי.
לתדהמת המזכירה הוא רטן: “בואי הכנסי” ואני נכנסתי לחדרו המפואר.
“למה באת?” שאל
“אני סטודנטית לפסיכולוגיה פה באוניברסיטה, ואני רוצה לעשות אצלך סטאג” עניתי במהירות
לא מתבלבלת
“אבל אצלי עושים סטאג סטודנטים לפסיכיאטריה ולא פסיכולוגים. פה זה לרופאים” ענה לי כמעט בכעס
“ואני הגעתי מישראל בכדי לעשות אצלך סטאג׳ בפסיכולוגיה!” עניתי לא יודעת מה אחז בי, ביישנית שכמותי…
“טוב אז תגיעי מחר ב-10 ונראה מה את יודעת,” סיכם. חצי רוטן, אבל עיניו חייכו
כך התחיל ספור אהבה רוחני רגשי שנמשך שנתיים.
מכל מורי מכל מדריכי, הוא היה “המאסטר” שלי.
ממנו למדתי את העיקר.
כשהתלמיד מוכן המורה מופיע

הכדים הסדוקים

(2 בינואר, 2008)

רוב חיי שאפתי להיות מושלמת. הכי חכמה, הכי יפה, והכי טובה.
אולי אולי אז אהיה אהובה? כך האמנתי.
ככה זה כשגדלים בבית בו אוהבים לפי תנאי.
וגם הסביבה רק חיזקה אמונה שקרית זאת.
חשבתי שרק אנשים מושלמים הם אהובים.
כמו באגדות.
היפים האמיצים והטובים מול הרעים הפחדנים והמכוערים.
כמה רחוק מהאמת…
עם השנים, למדתי את האמת. גם אם לפעמים אני מועדת, ומתקשה לקבל את עצמי על כל חסרונותי הפיזיים הנפשיים והרוחניים.
ברגעים שכאלה אני נזכרת בסיפור על כד המים הסדוק:
לנושא דליים בהודו היו שני דליים גדולים. כל אחד מהם בקצה השני של המוט אותו נשא מעל צווארו. לאחד הדליים היה סדק. בזמן שהדלי השני היה מושלם ונשא את כל המים מהנחל עד לבית, הגיע הדלי הראשון מלא רק בחציו.
כך היה במשך שנתיים. העביר נושא הדליים דלי וחצי מים הביתה.
הדלי המלא היה גאה בהישגיו, מושלם היה
.ואילו הדלי הסדוק, הרגיש אשם בחוסר מושלמותו, ומבויש על שהכיל רק חצי מכמות המים.
לאחר שנתיים, של מה שנראה לדלי הסדוק ככשלון מר, אמר לנושא הדליים:
“אני רוצה להתנצל בפניך”
“על מה?” שאל אותו הנושא
“כי אני מעביר רק חצי מכמות המים, בגלל הסדק שבצידי,”
נושא הדליים ענה לו בחיוך, “עכשיו בדרך הביתה, הבט על הפרחים המקסימים שפורחים לצד השביל”
ואכן, בעודם עולים במעלה הגבעה,שם לב הדלי הזקן והסדוק לשמש המחממת את הפרחים המקסימים שפרחו לאורך השביל.
עם זאת, עדיין הרגיש מבויש על כך שטיפטף ומחצית מכמות המים שוב אבדה בדרך
.בהגיעם הביתה פנה אליו נושא הדליים ואמר לו בסוד, “האם שמת לב שהפרחים פורחים רק בצד שלך ולא בצידו של הדלי השני?”
“כן ראיתי זאת “ענה הדלי הסדוק בפליאה
“זה משום ששתלתי זרעים בצד הדרך, בצידך שלך,
כל יום בעודנו פוסעים הביתה, אתה השקית אותם. במשך שנתיים, יכולתי לקטוף את הפרחים היפים ולקשט את ביתי ולהביא לאהובתי… אילולי היית כפי שאתה, לא היה כל היופי הזה להתברך בו”
וכך עם השנים צמחו להם פרחי האהבה , החמלה, העומק, הקבלה והרכות, גם בגופי ובנשמתי,
במקום בו היתה רק שאיפה למושלמות.
שנה נפלאה לכל האנשים הלא מושלמים.

השיעור של החיים שלי

(29 בדצמבר, 2007)

תמיד פחדתי ממנה.
היא היתה גדולה עלי.
כשגדלתי היא קיבלה מימדים אחרים
היא היתה בעצם אשה נמוכה עגלגלה ונאה
לא גדולה בכלל…
אבל כילדה פחדתי ממנה.
מאד
משהו באנרגיה שלה לא התאים לי.
אשה קשה היתה אמא שלי. “אפילו היטלר לא הצליח להרוג אותי,” היתה מספרת במבטא הונגרי כבד, ועיניה בורקות.
ואני ילדה קטנה, בלונדינית עדינה ורגישה, הבטתיי בצועניה בעלת העיניים הבורקות ובדמיוני ראיתי איך היא מפחידה את כל הרייך השלישי.
פחד והערצה
קוקטיל קטלני.
אהבתי, ריחמתי, פחדתי הערצתי ושנאתי אותה. עד לרגע מותה.
כולם אהבו אותי, חוץ מאמא שלי.
היא היתה קרוב לוודאי אומללה כמוני.
נדמה היה שהייתי גוזל של קוקיה שהוטל בקן שלה.
היינו כה שונות. חיצונית ופנימית.
כמובן שסיפור האהבה ביני לבין אבי לא עזר ליחסנו.
אכולת קנאה היתה מול הדמיון הפיזי והקירבה המושלמת בין הגבר והילדה.
בדרכה השונה משלי היא אהבה אותי.
דרכים קשות היו לה להראות את אהבתה…
פחדתי ממנה ומהתפרצויותיה.
הייתי כבר פסיכולוגית קלינית, אשה נאה משכילה ומלאת בטחון ,
אבל הייתי הופכת לפעמים לאותה ילדה מפוחדת כשהיא כעסה, ביקרה, וצעקה…
מדהים איך אשה קטנה ולא משכילה, הצליחה ככה לעורר בי את השדים מהילדות.
כל כך פחדתי ממנה, ובו בזמן אהבתי אותה.
אמא שלי.
כילדה אהבתי אותה בימים הטובים בהם צחקנו, רצות כל אחת לחדרה ומנסות להרגיע את הצחוק המשתולל.
ימים בהם שרה לי בהונגרית שירים צוענים, בהם בשלה באהבה את האוכל הנפלא משם.
אהבתי את שמחת החיים והתפרצויות האופטימיות.
בימים אלו היא כמעט חיבבה אותי… היו אלה שעות של חסד
אמא שלי
באנו מכוכב אחר.
כשהתמוטטה אותה אשה חזקה ובריאה שהיטלר פחד ממנה, הילדה שבי היתה מזועזעת.
מצד אחד היתה לי הקלה
הרגשתי שאין עלי יותר
לא עוד ביקורת על דרכי, אהבותי, על האמהות שלי, הערכים שלי…
לא עוד נסיון להצר את צעדי ולשלוט בי,
אבל מצד שני לא היתה שם יותר האמא הכל יכולה.
הצוק האיתן והבלתי מעורער.
הרגשתי כה חשופה. כמעט עירומה.
לבד מול העולם.
שוב ילדה קטנה
ואז התהפכו היוצרות. הפכתי אני להיות האמא.
האשה החזקה הלכה והצטמקה, עד שהפכה להיות כמעט תינוקת חסרת ישע.
במשך שלוש שנים מתוכן שנתיים האחרונות, במחלקה הסיעודית, ניסיתי בכל כוחי ליצור פיוס, אהבה והרמוניה.
ניסיתי
נשארנו 3 נשים:
אמא שלי, אני והקטנה שלי.
כל הגברים עזבו.
אבא מת הגבר שלי הלך ורק שלושתינו נשארנו.
ניסיתי לאהוב, לפייס, לחמול, לדבר לליבה.
ניסתי להיות גם הפסיכולוגית הרוחנית שיודעת ללוות אנשים בדרכם האחרונה
היא לא הצליחה לאהוב אותי….
ערב אחד הלכתי עם חברה לסרט פיטר פן.
ידעתי שימיה ספורים.
ברגע בו הילדים ופיטר עפו ועברו לארץ לעולם -לא, עברה בי צמרמורת.
ידעתי שאמא שלי עברה למימד אחר.
היינו מחוברות למרות שבאנו מכוכב אחר.
לפי שעת המוות זה היה בדיוק אז.
הרגשתי נכון.
מאז שהיא הלכה אני מנסה ללמוד את השעור.
מנסה לסלוח ולאהוב את גופי שבא ממנה.

מתנת חג המולד שלי

(24 בדצמבר, 2007)

כילדה בודדה ועצובה, תמיד רציתי כלב או חתול.
חלמתי על בעל חיים כולו חום, רכות ונועם, לו אוכל לספר את חלומותי וסודותי, לחבק בלילה ולא לפחד מהחושך לבדי בחדר האפל…
מישהו שתמיד יאהב אותי. שלא יבקר, יכעס, ילעג ויכה..
הייתי מסתירה בכיסי קצת אוכל ונותנת לחתולים “אשפתולים” בחצר, בהחבא.
בגיל 13 עברנו דירה
בעצב נפרדתי מהשכונה הישנה בה נולדתי, מחברותי המועטות, מביה״ס, ועליתי לכרמל לבית החדש.
נחמתי היחידה היתה ההבטחה של הורי: “בדירה החדשה נביא לך כלבלב או חתלתול.”
כשהגענו הופרה ההבטחה, כמו רבות אחרות:
“כלב או חתול יקלקל את הרהוט והשטיחים. לא נוכל להרשות זאת… יש חתולים בחצר אם את רוצה”
כאב הבגידה. ההבטחה שהופרה.
כשעברתי מת״א לחיפה, ונפרדתי מהכלב ובן הזוג (בסדר זה), הבטחתי לילדתי בת ה-11 : “אביא לך חתלותל כשנעבור לחיפה” .
עברנו בסתיו. הגיע החורף.
היה זה ערב חג המולד.
היא ישנה אצל הורי שהיו עוד בחיים.
ידעתי שאביא לה גור חתולים כמובטח. לה ולילדה שבתוכי… אותו חתול מאז…
למחרת, כשחזרה מביה״ס, קראתי לה לחדר השינה שלי.
“מה קרה אמא?” שאלה וילקוט ביה”ס על כתיפיה
“בואי לפה מתוקה,” עניתי
כשנכנסה אמרתי, “תרימי את השמיכה “
“למה”? שאלה ופליאה בעיניה הגדולות
“תרימי,” חזרתי ברכות
מתחת לשמיכה היה כדור אפור של פרווה רכה. גור חתלתולים…
לו ראיתם את הכוכבים שבעיניה! איזה אושר! “אמא, את קיימת את ההבטחה!” צחקה כשהיא מרימה את הגורה בזרועותיה.
״היא באמת שלי?״
“כן, מעכשיו היא תגור איתנו,” עניתי צוחקת למראה אושרה
והילדה שבתוכי, נרפאה מפצע הבגידה.
הפצע ההוא נרפא
מאז חתולת חג המולד אתנו.
עם הילדה שלי והילדה שבתוכי.

גם מלאכים זקוקים לאהבה

(21 בפברואר, 2007)

אצל האינדיאנים, הוא מופיע מעל עריסת התינוק כרוחה של חית הטוטם.
לפיו ניתן שמו של הרך הנולד.
אצלנו, זה מלאך שמגיע עם כל תינוק ללוותו פה בחיים אלו.
והוא חבוי בשם שניתן לו ע״י הוריו.

מלאך שומר שלי
יודע שאתה איתי מאז שהגעתי לפה.
חבר נאמן
תמיד אתה לצידי להגן עלי.
אני שולח לך היום את אהבתי ותודתי לך
לא, אני לא קורא לך לעזרה הפעם.
היום חשבתי עליך…
לפעמים אני שוכח אותך. אפילו חושב שעזבת…
ויש רגעים, שאני ממש מרגיש אותך
כמו אז שהייתי בסכנה, או בשמחה הגדולה.
יכולתי ממש לחוש את נוכחותך המוארת לצידי.
אני יודע ששרדתי מצבים בחיים כי היית איתי.
מלאך שלי
תודה
אתה יודע
כשהייתי ילד ידעתי והרגשתי את נוכחותך בברור
כמעט באופן מוחשי.
הופעת אז בחלום בהקיץ,
בציוץ ציפור,
במבט עיניו של כלב,
בחיוכו של חתול,
בקריצת כוכב במרומים,
בליטופה של הרוח
בפרח האביב
או סתם בצורת אדם שבא בזמן הנכון ואז הלך…
ידעתי שמלאכים שומרים על ילדים שחייהם קשים.
לכל ילד צמוד מלאך בלתי נראה שעוזר לו לשרוד…
מאז גדלתי.
בעולם של הגדולים אין מקום לדבר על מלאכים
אבל בליבי יודע שאתה תמיד איתי
רציתי להגיד לך תודה
רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך.
גם מלאכים זקוקים לאהבה

הציפור הכחולה

(18 בדצמבר, 2007)

תמיד רציתי לעוף
לפעמים ילדה, בקשתי להפוך לציפור. פשוט לפרוש כנפיים ולעוף למקום אחר…
מכל הצפורים אהבתי את יונק הדבש או צפור גן עדן.
והיא אהבה אותי.
חיפה, ירושלים, תל אביב, תמיד הגיעה והיתה בקרבת חלוני.
בזוגות,
או בודדה
אפורה (נקבה) או ירוקה כחלחלה (זכר).
זוג אחד הגיע במשך 3 שנים וקינן כל אביב תחת חלוני…
מכל הגברים אהבתי את אבא שלי.
גדלתי בבית קשה, ילדות ונעורים ללא שמחה.
אבי לא היה גבר שבגברים. השואה נטלה את צחוקו וכופפה את נשמתו…
את אשתו וביתו שאהב איבד שם בשלג….
אמי היתה אשה שניה ולא אהובה.
אותי אהב אבל לא ידע להגן עלי …
החזרתי את האור לעיניו היפות של האיש העדין.
נכדתו החזירה בערוב ימיו שמחה לליבו…
מותו היה מהיר ופתאומי.
תוך שבועיים נקטף -חיידק טורף חטף אותו..
זוכרת את היום האחרון כשבאתי לבקרו בביה״ח.
הוא לא דיבר, מסכת החמצן לא איפשרה.
עשיתי לו רייקי, הוא לחץ את ידי ורק עיננו דיברו.
כשיצאתי וצעדתי לכיוון המכונית, ראיתי פרפר צהוב לבן, ענק, מונח מת על המדרכה.
ידעתי שלא אראה את אבי יותר.
אחרי מותו נהגתי לבוא עם ביתי בשבתות בצהרים לבית הורי.
אימי שרדה שנתיים אחריו.
שבת אחת
שטופת שמש בתחילת הקיץ, ישבנו שלושתינו במטבח המואר והחלון פתוח לרווחה כשסיימנו לאכול נזכרתי ואמרתי בקול: “היום זה יום ההולדת של סבא..”
המילה האחרונה היתה עוד על שפתי כשלפתע נכנסה לחדר צפור כחולה.
יונק הדבש, כמובן…
הוא חג מסביב לשולחן, כמי שמכיר את החדר…
כשסיים את הסיבוב מעל ראשנו, פרח באלגנטיות החוצה כלעומת שבא.
נשמתי נעתקה.
ואז שמעתי את הקטנה אומרת בקול צלול ובבטחון שיש רק לילדים
“זה היה סבא שבא להגיד שלום. הוא בא לבקר ביום ההולדת”
ואני ידעתי.
ידעתי שהוא אוהב גם משם בדרכו…
כשיגיע הגבר שלי ,
תתעופף לידנו ציפור כחולה.
ואני אדע…

וונדי, טינקרבל והילדים האבודים

(15 בדצמבר, 2007)

יש להם מבט כזה בעיניים.
הוונדי שבי מזהה אותם.
גם אני באתי משם.
ילדים אבודים.
לא ידעו לאהוב אותם
זה לפעמים ענין של דורות. זה כמעט כבר בתוך הדי.אנ.איי. נדמה לי שנולדים עם זה לפעמים. כמו דורות של עבדות…
הם באו לשבור את השרשרת.
לעצור את וירוס האנטי אהבה הבורות הרגשית. וחוסר הסובלנות…
הם חלוצים
הם לא מוכנים להעביר את זה הלאה.
הם עוד לא יודעים את זה.
הם שוברים כבלים של עשרות שנים אם לא מאות.
הם באים כי אי אפשר יותר.
הם באים אלי.
לטיפול.
וונדי שבי יודעת.
אני מודה, לפעמים אני גם קצת טינקרבל.
שנים גם אני הייתי ילדה אבודה.
אני קצת מבלה איתם בארץ לעולם לא עפה איתם, ואז מלמדת אותם מה זה אהבה…
כזאת שהם לא הכירו.
מספרת להם שמותר להיות שונה, מותר לכעוס ולפחד, ובכלל גם לבכות ולטעות, ולעוף ולהגיד שטויות ולצחוק כמו פיטר פן
וגם, לנצח את קפטן הוק ולא לפחד ממנו ולגלות להם שהוא פוחד מהתנין ומקנא בהם …..
והכי חשוב מספרת להם בסוד שהם אהובים בלי תנאי
(ויפים וחכמים וכשרונים. כי כאלה הם באמת..)
ואז שלא כמו בסיפור של פיטר פן, הם עוזבים את ארץ לעולם-לא, אבל זוכרים לעוף וגם יודעים שמותר לחזור לשם לפעמים.
גם אני חוזרת לשם לפעמים. בשביל זה אני גם טינקר בל קצת…
אז היום הגיע אלי ילד אבוד לשעבר.
קפץ להגיד שלום, לבקר לפני שחוזר שוב לחו”ל לחצי שנה.
בקור מולדת של כמה ימים.
בא מת״א לחיפה להגיד שלום לוונדי, להודות, ולספר לטינקר בל על נפלאות הקסם….
זהו, האהבה נצחה, בגאווה ספר שיצא סוף סוף מהארון. הצלחנו!
אחרי 15 שנה שחי בסתר.
דמעות של אושר הקלה ,וזכרון של סבל של שנים .
וונדי הגישה חבילת טישו שתמיד מוכנה..
בנוסף סיפר שיש לו זוגיות מדהימה, כמו שחלמנו יחד, כשהיה עדין בארץ לעולם-לא
עונג שבת…

לחיים בשוליים

(14 בדצמבר, 2007)

היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה, עמק ירוק יפהפה זרוע פרחים ועיצים מלאי הוד.
בתוכו זרם נחל כחלחל מלא דגי זהב.
רגל אדם לא דרכה בו.
בעמק חי לו עדר של חדי קרן מדהימים ונדירים ביופים.
כולם היו שחורים כפחם, מלבד חדת קרן אחת ששמה היה געגוע.
מיכיוון שהיתה צחורה כשלג, ושונה, נדו אותה שאר בני העדר
יום אחד, בצר לה התרחקה געגוע ורעתה בקצה מרוחק של העמק.
בעודה מלחכת עשב הבחינה להפתעתה בגוף שחור דואה בשמים מעליה.
מסתכלת בו בפליאה, ראתה שהוא נוחת לא רחוק ממנה בעמק
היה זה פגסוס, סוס בעל כנפיים.
כנפיו היו ענקיות ומדהימות ביופין.
אך געגוע התפעלה במיוחד מעיניו הירוקות שהיו נגוד מוחלט לצבעו השחור. חדי הקרן השחורים שהכירה היו בעלי עיניים כהות.
גם הפגסוס הביט בה בפליאה.
עיניה היו כחולות כצבע השמים, וצבעה היה צח אף יותר מהשלג שכסה את ההר בו התגורר עם שאר עדר הפגסוסים .
הם התקרבו זה לזו בהסוס והציגו עצמם
הפגסוס סיפר לגעגוע ששמו אומץ.
כשהחלו לדבר היתה להם תחושה מוזרה כשל מכרים וותיקים.
אומץ פתח בשיחה ושאל את געגוע, “מדוע אינך רועה עם שאר העדר? חדי קרן חיים יחד בעדרים כמונו הפגסוסים”…
“זוהי נקודה כאובה,” ענתה געגוע.
“רואה אתה שאני לבנה. כל שאר בני העדר שלי שחורים, כמוך. זהו הצבע הנעלה והמובחר. הם אינם רוצים יצור מעוות ושונה כמוני בקירבם. לכן אני חיה בשוליים,” ובאמרה זאת החלה להתיפח בעצב חרישית.
אומץ ענה לה בעצב: “ובעדר שלי צבעך נחשב ליפה ולנעלה… כל אחד מבני עדרי היה שואף להיות כמוך… אפילו מנהיגת העדר אינה צחה ולבנה כמוך”
געגוע חדלה להתיפח ובפליאה שאלה אותו: “אז למה אתה כה שחור?”
“עכשיו נגעת בנקודה הכאובה שלי,” ענה אומץ חרישית…
געגוע הביטה בו בפליאה. הוא נראה כה חסון ונועז. היתכן שגם לו יש כאב מוסתר? הרי כנפיו אדירות והוא יכול לעוף בשמים.
“נקודה כאובה, אצלך?” שאלה משתאה
“כן געגוע צחורה. בעדרי שלי, אני החריג, ונחשב למעוות בגלל צבעי השחור,” אמר ובעיניו הירוקות כאיזמרגד עבר זיק של כאב עז…
הביטו שניהם זו בעיני זאת ולפתע פרצו בצחוק משחרר.
.כה מעוותת היתה בעיניהם התיחסות זו אליהם עד כי במוצאם את המגוחך שבכך יכלו שניהם יחד להרפא מפצעם.
הם המשיכו לשוחח לצחוק עד רדת החשכה.
לשניהם היה ברור שזה מפגש מאד מיוחד, שהם מכירים עידנים, ושהם לא יפרדו לנצח.
תחושה של חברות עמוקה שררה ביניהם אף כי הכירו רק לפני מספר שעות מועטות.
לבסוף נרדמו זה לצד זו בתחושה של שלווה עמוקה שלא הכירו מעולם.
כשהתעוררו למחרת, ראו בפליאה, שלאומץ צמחה קרן חדה במצחו כשל געגוע, ו חדת הקרן צימחה זוג כנפיים צחורות עדינות ויפהפיות.
וכך ללא מילים ובתחושת הבנה עמוקה המריאו יחד, לעבר האופק.
צאצאיהם מצאו עוד סוגי פיות, שדונים, חיות קסומות, גמדים ליליות מכשפות ואלפים שונים וחריגים.
יחד הם הקימו ממלכה קסומה בעמק חריג וסגול. בממלכה זו כובדו כל היצורים השונים וה”מעוותים” וחיו יחד בהרמוניה..
עד היום, במקומות שונים בעולם, ילדים ואנשים “חריגים” יכולים לפגוש פגסוסים שחורים וחדי קרן לבנים…

אלכימיה, מחושך לאור

(11 בדצמבר, 2007)

מכתב מהאשה לפילגש

אנחנו לא מכירות
לא נפגשנו ולא דיברנו מעולם.
בשירים , בספרים, זו בד”כ את, שמדברת אלי.
את
הפילגש, האשה האחרת המאהבת…
אולי שמעת כבר את קולי, כשצילצלת הביתה לחפש אותו.
את הגבר ששתינו אוהבות.
כשהתגעגעת, כשכאבת, או סתם מסקרנות או דחף אחר…
אז כשהרמתי את השפורפרת ולא ענו מהעבר השני. ידעתי שזו את.
לאחרונה זה לא קורה. לכל אחד יש טלפון פרטי:פלפון…
התקשורת השתכללה. גם זו שבסתר…
אולי ראית תמונה שלי.
לך הוא הראה. לי לא
זה מכתב ממני אליך.
ממני האשה החוקית… לא המאהבת (איזה שם קסום)
אני, הדמות הפחות רומנטית ומרגשת. הפחות אהובה..
אני שבערבים ובלילות רבים לבד.
האשה הנשואה, זו שנושאת את שמו.
זאת שנמצאים איתה באור, בפומבי.
לך האשה בסתר, בחושך. זו המוסתרת, הלא ידועה

רציתי להגיד לך שגם אני מקנאת בך
כן לא רק את בי
גם אני מתיסרת וגם אני מסתירה.
את הכאב את הקנאה.
מסתירה את העובדה שאני יודעת עליך, מסתירה את הרצון ל”תפוס” אותכם ולפוצץ את ה”סוד”
לספר לכולם
בשבתות וחגים ובזמנים שאני והוא כלפי חוץ נראים כל כך ביחד מושלמים..
כמוך גם אני חווה מגוון רגשות בסתר.
כמוך בדיוק
את האשה בחושך ואני האשה באור.
רציתי לספר לך שגם לי יש מנה של חושך ולך מנה של אור.
מצחיק כל אחת מאיתנו רוצה לקבל את מה שיש לשניה.
ושתינו אוהבות אותו אדם
במובן מסוים אנחנו הפכים ובמובן אחר אנחנו משלימות אחת את השניה.
שתינו יחד מהוות את האשה השלמה בשבילו…
הוא אוהב בדרכו כל אחת.
חשבת על זה שבעצם אנחנו דומות?
זה ישמע לך אולי מטורף אבל אני די בטוחה שהיינו יכולות להיות חברות טובות…
לא יודעת מה הוא סיפר לך עלי. עליך הוא כמובן לא מדבר איתי..

רוצה לספר לך שיש לי תפילה.
כזאת מין מחשבה שאני רוצה שתתגשם במציאות:
אני מאחלת לך לחיות באור עם גבר משלך
גבר שתוכלי לאהוב גם בשעות היום, בפומבי, וגם בשעות החושך בסתר…
שתהיי גם האשה שבאור.
ולי אני מאחלת לאהוב גם באפלה ובמסתור, רחוק מכל עין כמוך,
להיות גם האשה שבחושך.
מתפללת שכל אחת תהיה אשה שלמה של אור וחושך. אשה ומאהבת יחד.

תפילה

(9 בדצמבר, 2007)

זהו מכתב תפילה
מכתב הזמנה לאהבה זוגית. לגברים ולנשים.

לגבר / אשה שאני מזמין לחיי

אני קורא/ת לך להכנס למעגל החיים שלי.
אני מוכן/ה למפגש.
אנחנו נשמות תאומות שמכירות מזמן,
ונדברנו להפגש פה
בגלגול הזה
לזוגיות מופלאה.
קורא/ת לך כמו בשיר של קפה בגדד
מזמין/ה אותך
לריקוד
לסדנא
למסע
כמו להיכנס לתיבת נוח.
רוצה לחוות איתך את השעור של האהבה
ללמוד את עצמי דרך עיניך, לחוות את גופי דרך גופך, ולהתחבר לעצמת הרגש החושים והתודעה במפגש איתך.
ללמוד לאהוב את היפה והמכוער שבי ובך
את את האור ואת החושך
רוצה להיות חבר/ה שלך
חבר/ת הנפש שלך
לגלות עולמות חדשים של שמחה צחוק משחק וקבלה איתך.
להיות המשפחה הרוחנית שלך
שם בשעור הזה שקוראים לו אהבה

יודע/ת שעברת כבר חוויות לא קלות עם אחרים/ות, כמוני.
אכזבות , בגידות, נטישות ופרידות.
כל זה הכין אותנו למפגש שלנו
כמוני לא הפסקת לקוות ולחכות
היו רגעים של יאוש, אבל לא ויתרנו באמת על האמונה.
יתכן וברגע זה ממש אתה יושב/ת וכותב/ת מכתב דומה ומזמין/ה אותי לחייך

הנשמות שלנו מכירות.
הן תעזורנה לנו לזהות אחד/ת את השני/ה

שולח/ת לך מכתב

טבעה של האהבה

(3 בדצמבר, 2007)

“אף גבר לא יתקרב אלי יותר,” חשבתי לי, כשננטשתי, נבגדתי וליבי נשבר לרסיסים.
הפעם הזאת המכה היתה מוחצת.
נשארתי לבד עם תינוקת בת שבוע, כשבעלי שאהבתי בכל ליבי עזב עם אחרת.
רזיתי 10 ק״ג, גזרתי את שיערי הארוך לאות אבל, ושרדתי מנסה להיות אמא טובה, לתינוקת המדהימה של
וכך עברה שנה וחצי של אבל , הסתגרות מפני גברים, ועבודה קשה.
ואז כמו עץ שקדיה שמת בחורף ומתחיל לפרוח באביב, התחיל ליבי השבור, להתאושש ולפעום בקצב מואץ מול גבר .
ולמרבה הפלא, האהבה שחשתי אחרי השבר הגדול היתה יותר גדולה מהאהבה הקודמת.
נזכרתי אז בסיפור על הפסיכיאטר הגדול ד״ר יונג:
גברת אחת הגיעה איליו ליעוץ כולה מוטרדת, לשאלתו ספרה לו (את זה אתם אמורים לקרוא במבטא יקי כבד): “ד״ר, אני בבעיה גדולה, יש לי בן יחיד שאני אוהבת בכל ליבי. הייתי רוצה להביא עוד ילדים לעולם אבל אני פוחדת שאהבתי תתחלק בין שני הילדים ובני האהוב יסבול מכך שהוא מקבל רק את חצי אהבתי”
הסתכל עליה ד״ר יונג וחייך ואמר לה: “גברת יקרה, אל חשש, לאהבה יש תכונה משונה, היא לא מתחלקת אלא מוכפלת. ולכן אל תדאגי כלל”
ומנסיוני שלי, כשהלב נשבר, ונדמה שאי אפשר לאהוב יותר, שכל האהבה נגמרה,
אז כמו נס כד השמן, הלב לא רק שאנו מפסיק לאהוב, אלא שבפעם הבאה אהבתו גדלה אף יותר.
רק תאמינו.
חג שמח לכולם משרי

הסוד

(1 בדצמבר, 2007)

“טלפון אחד יכול לשנות חיים,” אמרה לי שכנתי חניתה, שהגיעה לבקור אותו ערב לפני שנים, כשהטלפון צלצל
ואני מיד חשבתי לי בליבי, אולי אולי זה יקרה?
הרמתי את השפורפרת,
זה היה קרוב
הוזמנתי לארוחת ערב אצל ידידי הצרפתי ואשתו.
כשנותרתי לבד עם תינוקת, הציפו אותי הגעגועים לצרפת.
“תביאי לי גבר צרפתי,״ אמרתי לחברתי שנסעה לפריז לבקור מולדת. ושאלה את השאלה הישראלית הטיפוסית “מה להביא לך”?
חצי צוחקת חצי רצינית.
פגועה וננטשת, חלמתי על אהבה בצרפתית.
דימיינתי את העונג ואת הריפוי, בשפת האהבה ללב ולגוף הפצוע.
בסוף השבוע כמוסכם, נסעתי לארוחת הערב.
פגשתי אותו.
את הגבר הצרפתי שלי.
הוא הגיע לבקור אצל ידידי, חברו מילדות, פעם ראשונה בארץ.
זה היה כמו בסרט של ללוש.
בצרפתית קוראים לזה “coup de foudre” מכת ברק ,בתרגום חופשי.
המבטים נפגשו והנשמות זהו אחת את השניה.
כמו באגדות, אחרי חודשים של תכתובת כל יום (מכתב עם בול, לא היו אז אימלים),
הוא עזב הכל ובא לחיות איתי ועם התינוקת פה בארץ
שנים של אהבה מיוחדת…
זוכרת עד היום בעדנה את כל שלמדתי מכריסטיאן, חבר נשמה יקר,
זה היה לפני שיצא הספר הסוד.
מחשבה בוראת מציאות.
האמנתי בכל לב וזה קרה
כשהמחשבה שאני יוצרת היום, תתממש אגלה לכם אותה.
בינתיים היא סוד((:
שיהיה שבוע נפלא שרי

צלילים

(30 בנובמבר, 2007)

לפני שנים, בעירה נידחת בספרד, הייתי כמכושפת.
במשך קרוב לארבעה חודשים לא שמעתי מוסיקה (נשמע בדיוני בימנו…)
יום אחד רעבה, נכנסתי כשהתרמיל הגדול על גבי, יחד עם חברי למסע, לחנות מכולת קטנה וחשוכה,
לפתע שמעתי צלילי פסנתר ענוג
לרגע חשבתי שאני הוזה.
ואז ראיתי להפתעתי מקלט טלויזיה זעיר בשחור לבן, בקצה השני של החדר
וכך ממעמקי החנות, בקע נורטורנו של שופן בבצוע ארתור רובינשטיין.
הייתי כמהופנטת.
המעמד היה סוריאליסטי לחלוטין.
כל געגועי לבית, לארץ, לתרבות, למה שהשארתי מאחורי במשך כל החודשים של טיול סגפני ומרתק, עלו לפתע להכרתי, מול הצלילים הכל כך מוכרים.
לא יכולתי לזוז. מכושפת.
כל אותו היום הייתי נסערת.
לא תיארתי לעצמי שהמוסיקה כה תחסר לי.
נראה לי שזה היה היום בו הבנתי, אז רחוק מהבית, עד כמה הצלילים, הם מזון לנשמתי.
מאז עברו שנים, עברתי דירות, ערים, וארצות,
הייתי במערכות יחסים שונות, אהבתי ונפרדתי… אבל המוסיקה תמיד איתי.
אלוהים מדבר בצלילים.

האור

(28 בנובמבר, 2007)

יש שעה אחת קסומה
בה כבמטה קסם, האור הופך לחושך.
מי שגר בין עיצים מכיר את קולות צפורי היום המתחלפים עם צפורי הליל
בין ערביים קוראים לה.
היא שונה מהשעה שבה עולה השמש. שעת הזריחה.
באחת הכל מתבהר, בשניה כל מתעמעם.
שעות מעבר קסומות אלו, תמיד שמשו כסימן באגדות.

יש אנשים שקמים לתחיה בלילה ואחרים במיטבם רק ביום,
אנשי היום והלילה.
אהבותי הגדולות והנואשות, היו ברובם אנשי לילה…
ניחשתם נכון אני אשת יום…
הפכים כה מרתקים…
בדצמבר אנחנו חוגגות גם חנוכה וגם חג מולד, מזה שנים…
אור, קסמים, ניסים וכשפים…
אמא של אור ובת קסומה של לילה.
.אחת בהירה השניה כהה
שנים פחדתי מהאפל והחשוך. גם מזה שבנשמתי.
לא עוד.
היום יודעת שאני עשויה מחושך ומאור,
מגוף ומנשמה.
מזכרי ונקבי
מטוב ומרע..
יודעת שבכדי להיות לוחם אור צריך להכיר ולדעת את החושך
העיקר לדעתי זה לשמור על האור בעיניים.
שולחת אור ללב כולם
שרי

זמנים מודרנים

(26 בנובמבר, 2007)

הסתכלתי עליו. איך אפרד?
הוא איתי שנים.
צמוד, קרוב,
ביום ובלילה.
מזהה אותו מבין עשרות אחרים. את קולו המיוחד.
הוא שלי. תמיד איתי.
מכירה אותו על בוריו. למדתי אותו עם הזמן… אצבעותי המיומנות יודעות כל בליטה ושקע. מכירה את הצליל, את הרטט.
איתו ידעתי צחוק ודמע.
דיברתי איתו בכמה שפות ,
כולל בשפת התמונות והסימנים.
איתו הכרתי אנשים חדשים, ואיתו גם נפרדתי מאחרים.
איך ניפרד?
“אמא איבדתי את הפלאפון, “אמרה לי אתמול בעינים דומעות
“אני יודעת זה רק חצי שנה והרבה כסף. אבל הפעם זה לא באשמתי”
וככה מצאתי את עצמי היום יושבת איתה מול מבחר הפלאפונים החדש, בעצוב היי טייקי זוהר.
מסתבר שיש מבצע ולא צריך לשלם, היא תקבל בחינם פלפון חדיש. וגם לאמא הוצע שידרוג בחינם.
“בדיוק כזה רציתי,” אמרה לי, בעיניה כוכבים נוצצים.
הדמעות יבשו מזמן, “אמא תקחי גם חדש” אמרה בקלילות, “אני אעזור לך אם תתבלבלי. ויהיה לך קשה בהתחלה להתרגל”
מתוקה אחת,יודעת את חולשותי…
הבטתי בו
בפלאפון הישן שלי.
נקרעת
לא טובה בפרידות.
ככה אני.
למרות הגירושין והמקצוע (איך שמטופל חדש מגיע, כבר רואה אותו בעיני רוחי נפרד, מחוזק ומאושש)
.לא טובה בפרידות.
הבטתי בפלאפון המיושן.
נראה כמו חדש….
“אמא איך את שומרת ככה על דברים?”
היא תמיד שואלת, שולפת עגילים מלפני 25 שנה .
,נזכרתי באס אם אסים הלוהטים בצרפתית, במילמולי האהבה, בהבטחות המתוקות מלאות תשוקה,
בדיוק אתמול התקשר, לומר שלמרות הפרידה זוכר את התאריך, אתמול לפני ..
ושלח אהבה ורק טוב
.הורג אותי ברכות בצרפתית
לרגע התכווץ הלב.
חורף,
גופי מתגעגע לכירבול
ואז נזכרתי… יודעת שטוב שהלכתי.
לא טובה בפרידות.
גמילה ארוכה.
לפעמים חודשים רבים. מתקשה להתרגל לריח חדש, למגע אחר, למרקם שונה לקול חדש
כמו חתול שמגיע לבית חדש. אבודה בהתחלה.
הסתכלתי בפלאפון הישן. נפרדת…
“נו אמא, יהיה לנו אותו פלפון רק צבע אחר,יהיה כיף,” דחקה בי בקלילות, לא נושאת בליבה את כובד פרידותי.
או הנעורים…
“גם אני אקח חדש,” שמעתי את עצמי אומרת בנון שלנטיות
זמנים מודרנים.
יקח לי כמה ימים.
מחכה לקול חדש…

סוזן

(24 בנובמבר, 2007)

“שריתי, זו אני סוזן,” שמעתי את קולה היום בצהרים.
רק אדם אחד בעולם כולו קורא לי שריתי. זוהי סוזן.
“מה קרה?” שאלתי מיד. סוזן לא מצלצלת בשבת.
“אני בבית חולים, נפלתי, שברתי ת׳ברך, עשו לי ניתוח. סוזן לא באה מחר, שריתי”
9 שנים סוזן היפה מנקה לי את הבית.
למרות 60 שנותיה, וגורלה המר (נולדה במרוקו לאם עוורת, בעלה הראשון נפטר בצעירותו מתאונת עבודה, ובעלה השני אלים) נותרה כל כך יפה…
כל יום ראשון אנחנו מנהלות שיחה עם ארוחת בוקר, במטבח שלי.
” כשאני באה אצלך, שריתי, אני לא באה לעבוד, את יודעת,” היא תמיד אומרת, “אני באה פה לקבל בריאות.”
אפילו את החתולה היא למדה לאהוב
“בשביל מה את סריחה את זה? זה עושה לכלוך,” היא אמרה בהתחלה.
“איזה חיים טובים לחתולה,” אמרה בהמשך כשראתה אותה בזרועותי.
אחרי שנתיים נרקמה ביניהם מערכת יחסים מיוחדת.
ליטופים ועבודת צוות: סוזן עוברת עם השואב והסמרטוט, ופיץ מארחת לה חברה ממרומי הפסנתר..
“הם יותר טובים מאנשים,” סיכמה סוזן אחרי 4 שנים…
ואני רשמתי לי כוכב בקפה של החתולים.
“מהרגע שראיתי אותך אהבתי אותך. את משלנו. הצבעים זה להסתיר. בלב שלך את מרוקאית,” גילתה לי בוקר אחד
זאת היתה המחמאה הכי גדולה שסוזן נתנה לי.
היא אהבה אותי יותר מאמא שלי.
סוזן היתה “מציאה” של אמי שהחליטה בערוב ימיה להעזר במישהי למרות החשש להכניס זר לביתה
שם היא פגשה אותי בבקרים, מתעוררת משנתי, לפני שחזרתי לת״א
“כמה אמא שלך דיברה עליך רע, אני ידעתי שאת מלאך,” ככה בלי חנופה ישר מהלב .
וסוזן אשה מאד קשוחה, נטולת קיטש
“את כמו ילדה שלי את, והבת שלך כמו נכדה,” אמרה לי בלוויה של אמי.
והיום, כשהבנתי שסוזן לא תבוא יותר , לא מחר, לא בחודשים הבאים, ואולי בכלל לא, הבנתי עד כמה היא יקרה לי
עד כמה הילדה הקטנה שבתוכי, אוהבת את האשה הפשוטה קשת היום, החמה בדרכה המגושמת.
כמה אתגעגע “לקפה של בוקר שלנו,” בימי ראשון.
וכמה ידה המנוסה והמנקה תחסר לי.
פתאום הרגשתי שוב כמו ילדה קטנה לבד בעולם.
בעצם היא נתנה לי “בריאות” כל יום ראשון.
ככה הייתי מתחילה את השבוע.
שטפנו את המטבח, ואת המרפסת, ה”ילדה” ואנוכי.
כשצילצלתי בערב, לביה”ח (“אל תבואי שריתי , אני לא מרגישה טוב לביקורים”) והיא בירכה אותי ב”שבוע טוב, שריתי” ושמחה שה”ילדה” עזרה לי לנקות קצת את הבית…
ולא סיפרתי לה שבכיתי לי ככה בשקט, עליה ועלי.
על איך היא תעלה את המדרגות לדירת השיכון שלה בקומה החמישית,
ומי יוציא את הנכדה שלה מהפעוטון כל יום,
ואיך היא לא תבוא יותר להביא אור נקיון ואהבה לביתי ולשאר הבתים שבהם היא מבקרת כל שבוע.
לא סיפרתי לה שהיא כמו אמא בשבילי. אפילו יותר
כן סוזן היפה.
מתה על הקוסקוס שלה שהיתה מביאה לי משבת וגם על הדגים
אז מה אם היא לא יודעת לקרוא…?
הלב שלה יודע לקרוא יותר טוב ממני עם כל התארים שלי.
אז רציתי לאחל לסוזן פה רפואה שלמה ושלא יכאב לה ככה בברך, ושתצא מהר מהבית חולים, וסתם להגיד ככה בכתב שאני אוהבת אותה נורא ( כשאמרתי לה היא אמרה לי “אני יודעת כפרה, הלב שלי מרגיש, סוזן רואה לך בעינים הירוקות שלך אהבה”)
ואם מישהי מחיפה יודעת על עוזרת טובה במקרה אז אשמח מאד.
שבוע טוב לכולם משרי

תודה

(22 בנובמבר, 2007)

ספור קבלי על גלגול נשמות מספר על כך שלפני שיורדים לעולם בתוך גוף , כל נשמה מחליטה על השעור שלה בגלגול זה.
בנוסף יורדים בחבורות חבורות של נשמות המכירות גלגולים רבים.
נשמה אחת בחרה ללמוד ענווה דרך סבל והשפלה, בכדי לכפר על שעשתה בגלול הקודם… כל החבורה שלה כבר מוכנה לרדת לעולם ורק היא התמהמה מבקשת
“מי יהיה מוכן ללמד אותי את השעור שבחרתי?”
אף נשמה לא רצתה לעשות לחברתה את שבקשה.
וכך נותרה מחכה, מתעכבת.
ואז, הנשמה שהיתה הכי מחוברת אליה בעבותות אהבה,
התקרבה,
טופחת על כתפה ואומרת: “אני מוכנה ללמד אותך את השעור”
באנחת רווחה היא הצטרפה לחבורה המחכה ל”נחיתה”

רציתי להודות
לכל מי שלימד אותי שעורים עד כה,
לכל מי שפגשתי בדרכי,
לשחררו באהבה ובסליחה גדולה,
להזמין עוד נשמות אהובות מחבורתי לפגוש אותי פה בגלגול זה.
וככה לסופ״ש, טיפ קטן: תשחררו, ותסלחו, ברמת הנשמה הכל אחרת…
יכולת הבחירה בידנו. מה נעשה עם הסבל? האם הוא יטהר אותנו וירומם אותנו או יוריד ויטמא אותנו.
וכשנבין את זה נוכל גם לוותר על הסבל וללמוד דרך האושר.
שבת שלום לכולם. שרי

וידוי

(22 בנובמבֿר, 2007)

כמו כומר מאחורי פרגוד הוידוי, את המסכה שלי לא הורדתי שנים.
לאט לאט או במהירות היו נמסות המסכות האחרות, בחדר הטיפולים שלי…
המסיכה שלי, פסיכולוגית מומחית, נותרה עלי, ללא רבב…
רק בסופו של יום, כמו שחקנית שהורידה איפור, כשהדלת על אחרון הנועצים נסגרה
כמו סינדרלה שהורידה את בגדי הנשף, הורדתי את המסכה והייתי כאחד האדם.
כואבת. עצובה. חרדה. מתגעגעת, מאוהבת כועסת שמחה. ועייפה…
כה מורגלת בלהיות שם בשביל לעזור… כבת, כחברה, כאמא, כבת זוג… תמיד חזקה, תמיד יודעת, תמיד מנחמת. תמיד עוזרת.
רק בחדרי חדרים, ירדה לה המסכה
.שם גם לי מותר היה להיחשף. מול הכומר התורני שלי….
מגיל צעיר תמיד קצת מורדת.
שונה, אחרת.
שוברת מסגרות, מאתגרת בעיקר את עצמי.
לא קונבנציונאלית.
משלמת מחירים כבדים, אבל, נשארת נאמנה לדרכי.
כילדה כבר ידעתי לשחות אבל לא לקפוץ למים.
פחד נוראי. פעם דחפו אותי וכמעט טבעתי מחרדה…
אבל לקפה קפצתי, הורדתי כל מסיכה
שמתי תמונה, שם, מקצוע, גיל. ואני חושפת בכל פוסט עוד חלק מליבי ונשמתי.
יש לי חברים שכלל לא מכירים אותי כפי שחברי בקפה יודעים אותי.
נעים להיות במים.
תודה על החופש להיחשף.
שרי

האהבה הראשונה שלי

(20 בנובמבר, 2007)

בכדי לשמור קצת על שפיות דעתי, ארגנתי לי “חדר פרטי” בקליניקה:
שבו אוכל סתם לבהות, לשמוע מוסיקה ולצייר.
בקטנה: שולחן עם בלוק רשום, צבעי אקוורל, טושים, מכחולים ועפרונות צבעוניים….
לפעמים מטופלים מאחרים או יש לי חלון.
אז אני מתגנבת לחדר שלי. לאהבתי הראשונה: ציור ורשום.
היום הגעתי חצי שעה קודם, ארגנתי את החדר לטיפול זוגי לשניים אהובים ואוהבים מת”א.
“שרי אנחנו בפקק רציני נאחר בחצי שעה,” שמעתי את קולו לחוץ
,״קחו את הזמן סעו בזהירות,” עניתי
נכנסתי לי לחדר ה”פרטי שלי”
מזמן לא בקרתי שם.
שמתי מוזיקה, מלאתי מים בקערה, והבטתי בדף החלק.
בחוץ טפטף גשם.
טבלתי את המכחול במים ובצבע
הזמן עמד מלכת… צללתי לאהבתי הראשונה
עוד בביהס מלאתי את המחברות ברשומים וקשקושים
היום יודעת שהיו אלה מנדלות שציירתי ללא הרף.
בזכותה הצלחתי לשרוד…
בגיל 23 נשבעתי לה אמונים ונרשמתי ללמוד אמנות.
עד שבגתי בה….
אבל לפעמים מתגעגעת, אני חומקת חזרה אליה.
היא תמיד מקבלת אותי באהבה ללא טענות
ועוטפת אותי בצבע . הזמן עומד אז מלכת.
אהבתי הראשונה
לפתע נפתחה הדלת שהשארתי פתוחה למחצה,
“שרי ? את פה?” שומעת אותם.
באים מאהבה לפגוש את עצמם בעזרתי
מתנשפים מהמדרגות
עזבתי אותה שוב, עברתי לאהבתי השניה
ואולי בעצם גם השניה היא אמנות.
אמנות הטיפול וצבע הרגשות.

הגשם בחוץ ובפנים

(19 בנובמבר, 2007)

חתולים לא אוהבים להירטב בגשם.
גם אני
תמיד יש לי מטריה מתקפלת בתיק, איך שמגיע הסתיו.
כשהגשם החל לרדת, טיפות ענקיות שהפכו למבול קוצף ושוטף, שלפתי אותה מהתיק וצעדתי לי ככה, בדרך הביתה.
הכרמל הופך מיד לעיר אירופאית, עם בוא החורף.
האורנים הירוקים מצטחצחים במחטיהם הנוצצות, וכל הנשים צעירות יותר או פחות שולפות את ציפיהן או חליפותיהן,
הלכתי לאיטי מתחת למטריה המנוקדת שלי שמחה שזכרתי לשים אותה בתיק.
במדרונות ההר (בדרך הביתה) זרם נחל מים על הכביש, וכל המכוניות הצבעוניות (לכל אחד פה יש מכונית בגלל ההר), עפעפו במגבים מתיפיפות מבהיקות בצבעיהן…
לפני כן חלפתי על פני בתי הקפה המפוזרים כפטריות לצידי ציר מוריה, שהתהדרו במרפסות סגורות ובחלונות זכוכית, לכבוד החורף, ועל זגוגיותיהן אידי הקפה ונשימות היושבים.
הגיע החורף הרהרתי לי.
חושבת על החתולים המסתתרים בחדרי מדרגות, ועל האורניות
אותן פטריות הכרמל הצצות מתחת לעיצים בשבילי הבתים הבנויים על חורבות היער שכאילו מחכה לכבוש שוב את שטחו, כשהוא שולח אצבעות ירוקות המכסות את האדמה כמו שטיח פרא.
גשם.
נזכרתי בנעורי פה בכרמל
יש משהו בעיר בה חווית את אהבתך הראשונה שאין בערים אחרות
גם אם היא פחות אהובה.
נזכרתי בשנות ה20 -30 העליזות שלי באוניברסיטה בחוג לאומנות
בכל הנשיקות והמזמוזים בגשם, בידיים המחפשות את הגוף החמים והערום מתחת לשכבות הבגדים, בבריחות משעורי רשום ליער.
יחד למפגש קצרצר לוהט בחיק האורנים… וחזרה למודל הערומה ולאבנר כץ שהפליא בהערותיו עם כוס הבירה ביד…
ותמיד קולו של הגשם..
ליטפתי בחום את תמונות אהבותי בחורף בזכרוני…
האביב תמיד מרגש אותי, ההתחדשות והתחיה. הפרחים וציוצי הגוזלים החדשים, וקולות יחום החתולים.. חשבתי לי.
אבל גשם, יש רק בחורף.
נכנסתי הביתה, משאירה את המטריה לטפטף בחדר המדרגות, ושולחת בקשה לגשם ברכות
שיהיה כמו הגשם.

מטפל, מטופל, מטפל

(15 בנובמבר, 2007)

חמישי ב-5 זה קבוע
היא מגיעה פעם בשבוע. ילדה בגוף אשה
יפה כל כך ולא יודעת
פעם גדלה בקיבוץ, בצפון.
חרש חרש היא עולה במדרגות,
בקושי שומעים את הדפיקה בדלת
לאט לאט, במשך חודשים ארוכים,
לומדת איתי לאהוב ולסלוח לילדה שעברה התעללות…
זאת היתה אהבה ממבט ראשון.
הלב שלי מיד ידע,
זאת האפרוחית גדולה תהיה.
היום השארתי את הדלת קצת פתוחה, לכבודה
וישבתי לכתוב במחשב, כולי מרוכזת.
היא התגנבה כמו חתול. כל כך בשקט.
לא שמעתי.
ואז ממש לידי היא לחשה, “שלום”
ואני קפצתי מבוהלת, בצעקה. כמו ילדה שפרצו לה…
היא נבהלה. לא מכירה אותי ככה.
צחקנו יחד, קצת במבוכה…
היא התנצלה הכרגלה, “לא התכוונתי להפחיד, ראיתי שהדלת פתוחה וניכנסתי.”
“זה בסדר,” הרגעתי מחייכת
חוזרת מיד לתפקיד
רגע של אמת. הניחשה שגם אני?

אהובתי

(14 בנובמבר, 2007)

16 שנה אנחנו חיות יחד, שום גבר לא חלק איתי ככה את החיים.
באמבטיה מברשת השיניים, לצד שלי, חולקות אותה משחת שינים,
על החוטים תלויה הכביסה שלך תחתונים וחזיות לצד שלי.
אהובת ליבי.
כל כך שונה, כל כך דומה
אני בהירה, את כהה… אוהבות להפתיע אנחנו((:
איתך אני רבה עד שהלב שותת דם, והכאב בלתי נסבל.
אף גבר לא פגע בי כל כך עמוק.
לפעמים נדמה שאמות.
כמו אז בלידה, עד שהגיעו המלקחיים…
ואז כמו אחרי הלידה, איתך הכל מתאחה, הלב שוב עולה על גדותיו מחדש והאהבה כה חזקה
הכל נשכח אנחנו אוהבות יותר….
יפה שלי תינוקת של אמא
איך גדלת לי ככה פתאום?
אוהב אותך לנצח.

מכתב סתווי אליך

(12 בנובמבר, 2007)

“תגידי אמא, ” הסכלו בי עיני הדבש העמוקות,” את מתגעגעת לפעמים ל-x?
“”איך היא יודעת?” עברה המחשבה בראשי, והלב נצבט.
כן הגיע נובמבר.
זוכר? קר בחיפה כבר, הוצאתי את התנור מעטיפת הנילון שבו איכסנת אותו בקפידה כשהאביב הגיע והאהבה שלנו התחילה לגווע.
“איפה לשים אותו?” שאלת כשהעלית אותו לבוידעם.
“לא חשוב, רק תזכור איפה שמת, שתדע להוריד אותו בחורף,” עניתי.
כל כך בטוחה הייתי שזה ימשך לעד…
אהבה באמצע החיים.
והעוצמה גדולה מתמיד. מי היה מאמין ששני שרוטים כמונו, ככה בהתפעמות והתמסרות יאהבו.
להרגיש בבית.
איזו תחושה מדהימה.
כאילו נסיון החיים שלנו כל אחד בנפרד היה מקביל.
למדנו את כל השיעורים שצריך כל אחד בכיתתו, בכדי ככה להפגש באמצע בהחיים.
הרגשתי שקרה לי נס.
היינו כה יפים יחד. מי היה מאמין שהנערה היפה היא רק שלי? נראנו כזוג ותיק
הכל היה כה מתואם. כמו בריקוד. של רקדנים מנוסים…גם המגע והמבט. וגם המילים. תיאום מושלם. היינו צוחקים על כך
לא מראים כל כך בסרטים ובטלויזיה אהבות בוגרות.
אולי העוצמות והאינטימיות גדולים מכדי להכיל.
הגלים היו גבוהים והעונג. זוכר?
החברים שמחו, וגם הנערה שלי. ואז זה התחיל לגווע.
כמו בשיר האהבה מתה.
לאט אבל בטוח. כמו החורף האחרון. מוזר תמיד אהבתי את האביב בו נולדתי. הפעם הוא היה מורעל.
כבר עברו 5 חודשים מאז שהלכת
וכן הזמן מרפא ,כך אומרים. אבל הסתיו פה, והחורף מזדחל,
מוצאת את עצמי מוזגת לי תה ומגלה ששמתי שתי כוסות.
בחורף אהבתי אותך כל כך…
“לפעמים,” עניתי לה באומץ וביושר. מסתירה את הלחלוחית בעיניים
“גם אני,” ענתה בת ה16 בחיוך, מחבקת אותי.
לא מצטערת על ההחלטה. לא נשארת כשהדרך נגמרת.
אבל לפעמים בסופ״ש אני מתכרבלת איתך בדמיון, ושולחת אור לליבך.

התל אביבים שלי

(9 בנובמבר, 2007)

עברו 7 שנים מאז שעזבנו את הבועה, ועברנו בחזרה לצפון, לחיפה.
זה התחיל כמו גל , כמו רעידת אדמה.
כמו טורנדו.
קודם נפטר אבי, מחיידק קטלני.
אחר״כ מתה האהבה, והזוגיות.
ומבית חמים של גבר אשה ילדה וכלב, נשארנו רק אשה וילדה. (בחיפה הגיעה חתולה)….
ואז אמי התחילה להדרדר בריאותית.
ככה זה אצל זוגות שחיים 30 -40 שנה יחד (בדיוני, תודו) הם לא שורדים לבד.
הזמן דחק.
ידעתי שאני צריכה להזדרז.
בין אמא גוססת לבין ילדה בפתח גיל ההתבגרות, ידעתי שאם אבחר אחת על חשבון השניה אקרע מאשמה.
אז הצעתי לקטנה לעבור לחיפה (העיר של סבא וסבתא, זאת עם העצים והיער), כשאני מבטיחה לא לעקור אותה יותר עד סיום בי”ס, לשום מקום (ראיתם את הסרט שוקולד ?)
וככה במשך 7 שנים נסעתי פעם בשבוע לתל אביב לפגוש את מטופלי.
בחיפה קיבלתי את הצפוניים בקליניקה המרווחת, ובת״א התחלתי לנדוד בקליניקות שכורות.
מדיזנגוף, נוה צדק, בן סרוק, יום בשבוע.
השכמה ב-5 וחצי בבוקר, נסיעה לרכבת, כרטיסים, מקומות שמורים, ואני בתל אביב.
נשבעתי שלא אנטוש אותם. מספיק עשו להם את זה לתל אביבים שלי
רגשית ופיזית,
לא אני
אני אהיה אמא סנדקית טובה.
הייתי חוזרת “חצי סמרטוט” כמו שאומרת סוזן העוזרת האהובה שלי.
ב10- וחצי בערב, בחושך גם בקיץ.
הקטנה שלי בבית, כבר ידעה שזה “יום תל אביב”.
היום שבו הבית שלה לבד לגמרי.
היא חיכתה עד אחרי המקלחת, לספר לי מה היה היום
יודעת שאני כמו בלון בלי אויר. אין מקום יותר באזניים.
לפעמים היתה הולכת לישון אצל חברה. הודיתי לה על כך.
לא יכולתי להקשיב ולדבר עם אף אחד
גם לא עם החבר שחיכה בבית שלו לצלצלול לדעת שחזרתי בשלום.
מזל שיש פלאפון. רק אס אם אס. לא יכולה לדבר יותר.
החתולה ידעה… היתה באה להתכרבל ולהטעין אותי בקצת אנרגיה
קיץ וחורף 7 שנים.
חלק מהתל אביבים כבר עזבו מזמן את הטיפול.
חבר מביא חבר. ואני בדבקות ממשיכה להגיע, להציל נפשות
.”נוסעת לשרוטים התל אביבים שלך?” היו צוחקים החיפאים.
חיכיתי ליום הזה.
בהפסקת צהריים הייתי נפגשת עם חברתי הטובה, הציירת, מזל טלה. סוערת כמוני,
בבית קפה או אצלה בסטודיו,
שתי הטליות היינו מתבסמות אחת מנוכחות השניה
.נשמתי פעם בשבוע את תל אביב. חמצן הכרחי.
להרגיש את פעימת הלב של העיר ללא הפסקה.
כמו בקטע של הפינק פלויד בצד האפל של הירח.
ואז נשברתי.
הגוף לא סחב יותר. בהתחלה נתפס הגב.
“את עובדת יותר מדי.”
“זה נפשי את יודעת, יותר מדי עומס”
“שיבואו אליך מתל אביב אם זה חשוב להם “
.”היא צריכה אמא בריאה תחשבי על הילדה.”
“תהיי הגיונית. את הורגת את עצמך”
ואלה שחשבו שאני עושה את זה בשביל כסף אמרו, “אז תרוויחי קצת פחות”
ואז הודעתי שאני לא מגיעה יותר.

“אז מה? 50 דקות ברכבת ותעשו טיול. אפנה את כל חמישי שישי למי שבא מתל אביב.” ניסיתי לשכנע.
היה ברור שזאת נטישה.
זאת בגידה.
אבל הם הגיעו.
לא כל שבוע, פעם בשבועיים, ובמשך השבועיים כתבנו אימיילים. אס אם אסים וטלפון.
חלק לא הצליחו לצאת מהבועה או להתגבר על הבגידה.
וכך עברה כבר שנה ו 6 חודשים.
אבל יום אחד, אחרי חצי שנה הגיעה אחת כל כך אהובה.
היא ידעה שעכשיו כמו שאמרתי לה אז:
“כשתצטרכי אותי דחוף, אפילו עוד 10 שנים, אהיה שם בשבילך….”
אז היא הגיעה, למרות הנטישה היא הצליחה להתגבר על הכעס ולהגיע.
איזה תיקון לשתינו !
“חשבתי עליך,” היא אמרה מתפעמת מהעיצים והנוף בהר הירוק תמיד.
אחרי שהתחבקנו ונרגענו, היא הביטה בי בעיניים נוצצות ואמרה:
“איך היית נוסעת בבוקר מוקדם כל השנים לתל אביב.
אז היום אני קמתי ב6 וחצי ונסעתי לחיפה”
תל אביבם אהובים שלי.
וכך עבר עוד שישי בוקר חיפאי, עם ניחוח תל אביבי.
.”המרחק לא חשוב” אמר יונתן לוינגסטון השחף.
ככה זה כשאוהבים.

מכתב עם או בלי קפה

(8 בנובמבר, 2007)

לכל מי שחווה פרידה ישנה או חדשה :

אליך ממני

כל מה שהיה ביננו,
כל מה שעברנו יחד,
חשוב לי מאד
אבל עכשיו אני מרגיש/ה שנכון לנו לפנות כל אחד לדרכו.
רציתי להודות לך על החוויה המיוחדת שהיתה לנו יחד
על הטוב ועל הרע
למדתי על עצמי שעור שרק איתך יכולתי ללמוד
כל זה שמור במקום מיוחד בליבי.
חלק ממה שתכננו הגשמנו, וחלק לא.
יום אחד נבין יותר למה.
יש בליבי גם עצב
כל פרידה היא גם סוג של געגוע
למה שהיה ולמה שיהיה
שנינו מאד השתדלנו.
ניסינו באמת
כל אחד בדרכו
קשה לוותר על חלום שחולמים יחד
כל כך נוח להישאר במקום ידוע ומוכר.
במיוחד כשמרגישים שמגיעים סוף סוף הביתה.
אבל לאחרונה המועקה השתלטה
האהבה לא המריאה אלא שקעה והתחילה לגווע
הרגשתי שאני זקוק/ה ליותר מרחב
חוסר ענין ומרירות תהחילו להתגנב לליבי מקום התלהבות וגעגו
לא הצלחנו להציל את האהבה.
מאחל/ת לך דרך קלה
לשמור בלב רק את הטוב
ללכת איתו הלאה.
לדעת שהיית נאהב/ת.
למצוא את האדם איתו תוכל/י להגיע לאן שליבך רוצה
להגשים את חלומך
שולחת אור לליבך.

בלי קפה

(7 בנובמבר, 2007)

רק באתי וכבר נחסמתי! כל הזכרונות הכואבים של הילדה הלא מקובלת צפו ועלו במהירות מדהימה.
“את לא שייכת! את לא כמו כולם. מכוערת טפשה ! “עלה הקול בראשי.
מי מכם שהיה שם פעם יודע.
זוכרים את התחושה שלהיות לא מקובל? לא שייך לאהובים וליפים ולאמיצים? (אז זה היה בלי טלנובלות, באלף הקודם((:)
להיות ברווזון מכוער.
ביישן, מפוחד משפיל עיניים מתנצל שהוא תופס חלל ונושם חמצן
מקנא באחרים..
תחושה מגעילה! מפלצת ירוקה בעלת כמה ראשים הקנאה….
לא מוזמן למסיבות ולא בעינינים?
מי שהיה שם מזהה את התחושה הזאת בקלות.
ככה נזכרתי בתחושה הזאת, מה זה נזכרתי. היא חזרה! אחרי כמה עשורים, ואחרי כל הטיפולים וההדרכות, הסדנאות והעבודה הרוחנית. כלום! הכל נעלם
שוב הייתי אותה ילדה או נערה, זאת שלא מקובלת! התחושה המרה הישנה, טיפסה במעלה הבטן וכווצה את הלב.
4 ימים בגלל בג במערכת לא יכולתי להכנס פה לקפה.
ראיתי את כולם שותים, אוכלים, מחבקים, נועצים מבטים, מדברים מעלים עשן כחול או כתום, ואני היתי בחוץ.
היו לי אפילו מחשבות קצת פרנואידיות: “בגלל מה שכתבת, חסמו אותך”
“תמיד את צריכה להיות מורדת”
“למה כתבת שאת פסיכולוגית? ועוד שמת תמונה? זה לא מקובל. אסור. תמיד חייבת לבדוק גבולות? אותך בחוץ!”
4 סיסמאות חדשות קיבלתי. אף סיסמא לא העבירה אותי פנימה.
“אורח “התנוסס הרבוע הקטן בראש הבלוג שלי
,כמו בסרט רע זעקתי בשקט: “אבל זאת אני! הנה התמונה שלי, זה הבלוג שלי”
שוב ושוב חזר הריבוע להתנוסס
“אורח להתחברות או להרשמה”
כתבתי למערכת, מהאימייל שלי אליו קיבלתי איזכורים שיש לי הודעות בבלוג.
“אין כניסה”
צלצלתי לחברים לשאול. לאף אחד זה לא קרה.
רק אני בחוץ.
לבסוף התגייס אמיר חברי הטוב אביר לבן וצחור.
הוא הודיע לי חגיגית היום: “יתקשרו אליך מהקפה, טיפלתי בזה, יתנו לך סיסמא חדשה ותיכנסי”
אז זהו אני פה חזרתי
.”מקיאטו ארוך בבקשה “

טיפול זוגי ואהבה

(3 בנובמבר, 2007)

הם מגיעים אלי.
גבר אשה , או שני גברים או שתי נשים.
זוג…
אני מכינה שני כסאות, שתי כוסות.
מקבלת אותם כמו בבית קפה: מה תשתו קפה תה? (אצלי יש גם תה צמחים גם נס גם שחור וגם מיצים. הוליטית או לא?)
הם מגיעים מתוחים. סובלים,
אני מתכוננת כמה דקות לפני: לוקחת אויר, כמה תרגילי צ׳יקונג שולחת להם רייקי ועוטפת את עצמי בהגנות, למקרה ויהיו אנרגיות קשות בשעה וחצי שעתיים, עם שניים כואבים ופגועים.
לפי צורת הישיבה ובחירת הכסא אני כבר יודעת.
לפי מי שמתחיל, ושפת הגוף אני יודעת עוד
לפי טון הדיבור והמבטים אני יודעת עוד יותר…
המילים רק מחזקות את הידיעה וצובעות בצבע.
הכאב הכעס והמצוקה הגעגוע הכמיהה הפחד והתיסכול עולים ומצטברים ומגיעים לתקרה וצובעית את החדר בצבעים רבים.
אני מנסה.
לתרגם את האחד לשניה וההיפך, לנחם להרגיע , להזכיר, לחזק, ללטף בקיצור, לאהוב
זה צריך להיות אמיתי.
אחרת כל מה שהביאו לחדר לא יזרק החוצה, אלא יחזור אליהם ויעיק.
אז אני פשוט אוהבת בחכמה ונותנת דוגמא ביחס שלי…
כל המילים, כל התובנות כל הדוגמאות, כל מה שלמדתי מסתכם במילה אחת :
לקבל בלי בקורת כל אחד מהם.
נשמע פשוט אה?
נראה אותכם.
קשה לאללה!
הם מפחידים כשהם כואבים ומפוחדים.
הם לא נעימים.
הם הכי הכי לא “פולנים”
הם אמיתיים וכל המעיים בחוץ שותתים דם.
הכל יוצא. כל האמת. כל הג׳יפה האמיתית.
אבל כשאני מצליחה לקבל אותם באהבה כמו שהם- קורה קסם.
הם לאט לאט מזדככים מטהרים כמו ילדים. נהיים כאלה יפים!
והם נזכרים, והמבטים כבר חמים, והידיים נוגעות
וככה במשך שבועות, ואפילו חודשים זה קורה.
לפעמים לא.
לפעמים זה לא היה שם, אז זה לא חוזר.
אבל בדכ זה קורה
ואז אגלה לכם סוד:
לא סיפרתי את זה אף פעם:
אחרי שהם הולכים, (בד״כ טיפול זוגי זה בערב) ואני סוגרת את הדלת של הקליניקה,
יוצאת לרחוב למכונית בדרך הביתה.
אני מסתכלת לשמיים, ויודעת ששם למעלה, לפחות כוכב אחד מחייך.
ואולי גם הירח ואפילו אלוהים ואלוהיימה שמחים.
עזרתי לעוד אהבה להתחזק
ואז אני מאושרת.

חתולים ואנשים

(6 בנובמבר, 2007)

או שאוהבים אותם (עד כדי סגידה כמו במצריים העתיקה), או ששונאים אותם.
זה ברור.
חתולים זה שחור לבן (היה לי אחד שחור -לבן חצי אנגורה, הכי loving שבעולם.)
החתול הראשון שלי.
אף חתולה שגידלתי אחריו, לא דמתה לו ברכות המתמסרת. ובנוכחות מגינה
לא יודעת למה אבל חתולים ונשים מחוברים אסוציאטיבית
גברים שאוהבים נשים אוהבים גם חתולים וההיפך.
.למרות שפגשתי גברים חתוליים , פנתריים (בנינו, הכי מהממים)
מזה כ5- שנים, מאז שהחבר והכלב (עם הכלב היתה זו אהבה ממבט ראשון, עם החבר ממבט חמישי) לא גרים איתנו, אני והבת, גרות עם חתולה.
שלא תבינו, היא הנסיכה.
הבית בעצם שלה.
כשהיא מתהלכת במלוא תפארתה (והיא פשוט מדהימה ביופיה, אשפתולית חצי הימליה) וזנבה מורם אל על, ברור שהיא סוקרת את חצר המלכות שלה, שבמקרה אני גם גרה בו.
למרות שאני ילדת פרחים לשעבר, עדיין. לא התאהבתי ולא עשיתי אהבה עם אשה
אבל עם החתולה
זאת באמת אהבה ענקית כולל הכל.
לישון יחד במיטה, לאכול יחד (היא אוהבת לשבת על השולחן ולארח חברה גם כשהארוחה צמחונית לחלוטין), חבוקים ונישוקים, ושיחות בצרפתית.
היא מככבת על המסך, של המחשב. וכמובן הפוסקת האנרגטית לגבי מי שבא הביתה.
אנשים בעלי אנרגיה חיובית יזכו במבט מהנסיכה, ואפילו בביקור השלישי יזכו להתחכחות קלה ברגליהם. יוצאי דופן מיוחדים יזכו להשתכשכות כבר בביקור הראשון.
אבל
בעלי האנרגיה השלילית, מיד יתגלו.
היא לא תעיף בהם מבט ולא תתקרב, ובמקרים קשים יתקמר גבה והיא תהלך מרחוק כמו חבלן משטרה מול חומר נפץ.
לעולם לא תישך או תילל. היא נסיכית ופרעונית.
אבל המסר ברור
.אורח לא רצוי
כשמגיע פנתר (מזמן , מזמן…) היא מיד מתנהגת בהתאם. מעוקרת אבל חתולה.
והייתי יכולה להמשיך ולכתוב על אהובתי השעירה עוד ועוד
.ובטח יום אחד אחזור ואכתוב עליה.
אבל הלילה אני מתוודה ומכריזה פה לפני כולם ובכתב, הנה. זה כתוב,
אני אוהבת אותה
כן את החתולה שלי.
שמחה שהיא איתי.
הילדה הקטנה שבתוכי פשוט מתפעמת כל בוקר כשעיניה הירוקות והמאופרות באופן כה מדויק בפס שחור, מביטות בה כשהיא מתעוררת במיטה.

זה לא קשור לאהבה שלי לכלבים.
זה פשוט אחרת.
ככה זה עם חתולים

שפת האהבה

(2 בנובמבר, 2007)

בצרפתית זה אחרת.
זאת האמת. בשבילי זו שפת האהבה.
זאת לא פוזה! תאמינו לי בדקתי את זה.
בתת מודע, בטיפולים על הספה ועל הכסא. זה המקצוע שלי…
בדקתי, ואני יסודית.
צרפתית עושה לי את זה
עושה איתי אהבה כל פעם.
כל כך מתגעגעת לצרפתית שנוגעת עמוק בלב גם בזה שנמצא ברחם, שזה הורג אותי ברכות….
זה נשמע אחרת בצרפתית.
אני יודעת, ישראלים לא אוהבים אותם.
כשהייתי מתבגרת (אז באלף הקודם) היתה פריחה פרנקופונית במוזיקה.
כל הריקודים שבהם נצמדו אחד לשני והתחכחו (כי זה כל מה שהיה מותר אז באלף הזה) היו בצרפתית.
וכל מתבגר ידע לגמגם:
“je veux coucher avec toi”.
אבל האנגלית כבשה ורמסה.
והיום יש לשפת האהבה קונוטציה כמעט פונוגרפית.
גם סרג גיינסבורג עם שיר הלחישות שלו עם בירקין לא עזר לדמוי הכחול של הצרפתית. “שפת השרמוטות”
ורק באופנה, ובקולנוע נשאר מעט מהזוהר, וגם במידה מועטה.
טוב אז אני אוהבת צרפתית.
אני אפילו חולמת לפעמים בצרפתית.
ואהבה אני עושה בצרפתית.
בכל המובנים.
כשהייתי סטודנטית מתמחה, שם בצרפת, הלכתי לאנליזה לאקנינית, בצרפתית כמובן.
אוצר המילים שלי היה דל ביותר יחסית לעברית שפת אימי.
אבל עם מעט מילים בצרפתית יכולתי לבטא המון רגשות…
זו השפה הכי אינטימית, שקיימת.
בשבילי.
כמו שלאסקימוסים יש מאה מילים לשלג, לצרפתים יש מאה לכל רגש.
שפת האהבה.
בשבילי
וכשאומרים לי בצרפתית
“je tadore””או”je veux fair lamour avec toi”
זה מרגש אותי.
לא שאני לא אוהבת עברית.
היא מדהימה.
אין כמוה
אבל משהו בצרפתית ממיס אותי
הלב שלי העליון והתחתון מגיב ככה לצרפתית.
אתם יודעים איך זה לקרוא את הנסיך הקטן בצרפתית?
זה אחרת…
במיוחד הקטע עם השועל והשושנה.
לפעמים מרוב געגוע אני מדברת עם החתולה שלי בלילה בשקט בצרפתית
היא מבינה
מאז שנפרדנו הוא ואני, רק איתה אני מדברת בשפת האהבה
היא בחתולית ואני בצרפתית…
אין הגיון באהבה

אזעקה מהצ׳אקרה הכתומה

(1 בנובמבר, 2007)

תחילת האלף הזה, עוד נהגתי לשתות קפה שחור, או אספרסו חזק.
גם סיגריה הדלקתי באש המצית התורני.
ולפעמים הייתי משתכשכת לי במה שהיה עדיין ים וחול נקי,
וגם במיטה באופן רטוב…
זכרונות מהאלף הקודם.
מזה כמה שנים, למדתי לשתות קפה נטול, לשאוף ולנשום לריאות בשעורי יוגה וציקונג,
לגלוש בבית ולהשאר יבשה, להיות וירטואלית רוחנית,
כמעט נטולת גוף עם צרכים חומריים.
ואז התגייס גופי להצלתי. בחכמה עתיקה מהאלף קודם.
הוא ידע שבשעות סכנה רצינית, כמו בזמן מתקפת טילים, יש לפצוח באזעקה.
אחרת לא נשרוד.
במילים אחרות חליתי…
בעצם היתה זו אזעקה מהצ׳קרה הכתומה, אחת הקדומות שבגופנו.
שהפכה כחולה מרוב קפאון.
מחלתי התחילה לאט, מזדחלת ,
כאבים ומחושים שונים…
קושי בהליכה, ועייפות גדולה.
רופאים מהוללים מהאלף החדש, נתנו למחלתי שמות מודרניים של מחלות שלא הכירו באלף הישן. וללא מרפא.
גופי בשלו ומחלתי מזדחלת ולא מרפה.
אבל גופי החכם, ממודל שלא מיצרים יותר כיום, ידע שהכל התחיל בצ׳קרה הכתומה.
מקווה שבאלף הזה,
היא תהפוך לכתום חדש.
כתום ורוד
יש שקיעות כאלה. כתמות וורודות.
שקיעות מדהימות שמתרחשות בשקט, בין הערביים
באורגזמה הגדולה כשהשמש חודר לים
זה קורה כמעט כל יום,
לא מודיעים על זה בחדשות ולא באינטרנט,
אבל זה ממש עוצר נשימה,
ומאד רטוב…
ובנוסף זה קורה בנאמנות בטקסיות יום יום,
גם באלף הזה
יש אהבות כאלה,
אהבה עם סקס אדיר ונאמנות אין קץ.
במשך אלפי שנים.
כזה אני רוצה. כתום ורוד
ברור שיהיה גם כחול עם הוורוד,
ככה זה כשהשמש והים מתמזגים.