admin

About the Author

The Right to Love: The Boomerang Effect

August 19, 2020 admin Articles by Sarry 0 Comments

Everyone has the right to love and be loved.
These two rights are actually one.
Although in our society the search and focus is mainly on the right to be loved.

The right to love and to give your love in our society of abundance, is limited mainly to the context of parents and children.

Parental giving which is basically giving to one’s self (our children are our continuation) – is considered the “correct” giving.

Needless to say that most parental giving in our society comes with an expectation of reciprocation: An expectation to be supported in old age, to be together during the holidays, expectation for grandchildren, and so on… There is no giving here, in the pure sense, that is not waiting for compensation. This is not giving for the joy of giving and the opportunity to love.

To love the different, the alien, the other…

The right to help others,

A Friend,

Someone in need,

A sick person,

The weak and disabled

Is not experienced nowadays as a right but as a burden.

Even when it comes to a family member (Who is a part of self).

We’ve forgotten what’s known to all emotionally educated people.

To love and be loved is the same.

These are two sides of the same coin. Same energy. Same right and joy and happiness.

People in need, the disabled and the ill are the people who give us — family members, spouses, and friends — the right to give. A right, which in ancient times, in “primitive” and less “progressive” times, was considered a treasure. People were eager to give then just as today people are anxious to receive. It was a “mitzvah, and the right to help others.”

But with the development of ego, personal need, and the personal vision of all to succeed and be loved, we have lost our understanding of the gift of giving to others. People do not have time anymore for listening and giving.

Listening now has become minimal.

Real intimate communication is rare.

People are waiting for the other to finish speaking so they can say their own.

Many turn to professional help to get a sympathetic ear, because none is available for free.

And here’s an old/new discovery in the emotional physics by which the world works:
The more we love the other, the more we will automatically receive love – just by giving.

This is the energy that comes back to us like a boomerang. It’s almost a physical law.

So the more we love, and give in real joy from our hearts – the more love we receive in return.

The right to love is a precious right that was given for free to all human beings. It is the same right as to be loved.

I advise to practice the boomerang effect slowly and gradually. Not to shake the homeostasis of the habit of only receiving.

Try to listen to someone every day. Then, give a compliment from your heart, express caring and also help physically.

Practice the boomerang effect and the development of the ability to give and receive. Train this ability just like at the gym. Slowly, but steadily.

Like any muscle, Love needs to be trained and developed.

Good luck!

Sarry.

Keeping Passion Alive (In Marriage)

August 18, 2020 admin Articles by Sarry 0 Comments

Human beings have two strong needs that are essentially contradictory: The need to belong, to feel a part of something, the need for security, and a sense of routine that has a feeling of familiarity – and the need for innovation, excitement, searching for the unknown, breaking known boundaries and attraction to the what’s new.

Nowadays, our world is turning into a place where most of the safest frameworks, including belonging to a family or a close group are disappearing. On one hand the world is more global, and at the same time becomes more alienating. Yet the independence – the freedom – to build whom you want to be is far greater.

Human association and the groups that it creates have become larger, more diffuse, more anonymous and less physically close. The “Virtual” is supplanting the physical, and with it the need for security is increasing, as the drive for thrills becomes more intense. Everything appears to be possible, yet our basic psychological needs haven’t changed.

The framework which bears the brunt of most of these conflicting ideals is the relationship.

The expectation from the spouse (whether male or female – the gender differences are becoming more and more blurred) has developed into a catch-all: demanding emotional and physical safety, closeness, the warmth and sense of family. Yet, at the same time, the relationship is expected to be the source of novelty, thrill, even the fulfillment of fantasy.

But paradoxically, passion thrives in an environment of mystery, adventure, and some degree of distance. That’s why the initial “infatuation period” is when passion is at its most powerful. The excitement, the novelty, not knowing the extent of the other’s commitment – and fantasy, idealization, the potential for alienation all increase desire and need for physical closeness. The sexual tension is then at its peak.

With security, familiar routine, emotional intimacy and friendship – we feel more confident, less alienated, and we develop a sense of warmth and protection. But more often than not, this closeness and confidence directly offset and reduce passion and sexual desire.

The daily routine, raising children, working, shopping – the very sense of security, belonging – all these familiar feelings aren’t the recipe for passion.

Sometimes love remains there – without the passion.

In earlier times, the “relationship” was not expected to deliver so many facets of human need, but now, the relationship must provide and contain both security and the passion, the dependable and the unknown. One person (spouse/partner) now has the task of providing these two conflicting needs, and doing so in a world that is itself becoming more alienating and, at the same time, addicted to thrills. This almost paradoxical load on the relationship, in the hectic pace of life today, is almost unbearable.

So how is it possible to bridge the gap between these two conflicting needs? How can you be both “the best friend” and “the mysterious and desirable stranger” at the same time? Is that even possible? Or are we doomed to only fulfill one of the two and give up the other, which is just as essential?

The answer is: Yes. It’s possible.

But –

This requires a certain skill, learning, attention, awareness and preparedness – and especially – some serious flexibility. Shared growth, yet with clear boundaries.

Nurture the many shades of grey, steering clear of the inflexible, absolutes of black and white, they are deceptive: Not all which seems “committed” is “safe.” Not all the “unfamiliar” is indeed “foreign.” And with working on the relationship, of course, one should work on the connection to the self, to the individuality, define the borders, and to be as clear as possible of separation anxiety and narcissism.

Two whole people, with clear boundaries, with mature souls and shared values – and who embrace the complex ideas of “vision” and “bravery” – can integrate these conflicting needs in relationships, finding a home for both comfort and passion over the years. Once we allow our individual borders to be blurred – our own understanding of our “self” to slip away – we cannot be the same “other” that our partner had once known, and been attracted to, both physically and emotionally.

Is preserving both security and passion a challenge? Absolutely! But we all know that to acquire a particular skill (learn a language, improve physical condition, play an instrument), we need help in learning, and a teacher. But because the demands we make on our relationships have changed so much so quickly in our society, we’ve come to expect ourselves and our partner to somehow “just know” how to manage and integrate the complex balance of closeness and boundary without aid and support, and of course, without an existing model.

And this leads to so much disappointment and failure. People blame the other or themselves, marching forward in search of “couple-hood,” with no support, guidance or assistance whatsoever – and so often without even imagining that such help truly exists.

If you repeatedly come to the same place in relationships – always having to trade off passion for security, security for passion – I hope this has been given you some things to think about, some hope that things can change, and maybe a kick in the pants to do something about it.

Removing the redundant

August 15, 2020 admin Articles by Sarry

“So how will you help me,” asked the pretty girl, who smiles even when her heart is crying and bleeding

“How can you help me change all that?” she continued, but this time she wasn’t smiling.

I knew I had to explain to her and give her a visual answer. She was someone who came from art so I looked for a metaphor that would fit her world. I wanted to talk to her in her own language.

“Remember famous Michelangelo, who created these wonderful marble and delicate statues, like David?” I asked with a mischievous smile.

“Sure,” she replied.

“So I’ll tell you a story about him, and we’ll do what he did. Of course he was a genius, so we’ll just learn from him,” I continued.

” Michelangelo was used to order the largest blocks of marble for making his statues from a specific region in Italy,” I saw her big eyes looking at me like a child.

“One day, when he brought such a huge block of marble, asked him the guy who was responsible for transport: ‘Excuse me, Maestro, but I have a question’

“Yes,” replied Michelangelo, and the man continued with his question, “How do you manage to create such delicate sculptures, from such a large and rough blocks?”

She looked at me all-curious

I continued my story.

“It’s very simple,” answered Michelangelo. “The statue is already there – I only reduce the unnecessary!”

She sat back in her chair and I continued with a smile: “this is what we’re going to do! I’ll just help you remove the templates, the unnecessary thoughts, the fears – because everything is already there. You just have to remember what you have forgotten.”

The bright smile that spread in her eyes showed me I could explain to her the nature of our shared journey.

And I clearly knew that the “statue” that hides in the “marble” is beautiful.

הבלוג של שרי – המשך

August 14, 2020 admin Articles by Sarry

הלחישה

(28 ביולי, 2008)

מישהו לחש לי שאתה עדין אוהב אותי.
אחרי כל כך הרבה שנים ,
עדין אוהב אותי…
עדין זוכר את התחושה המופלאה שהיתה לנו כשהבטנו אחד בעיני השניה.
כשהתנשקנו עד כלות…כשהתחברנו בזעקות עונג, וגופנו התמזג ברכות איטית לאחד.
כששמעתי את הלחישה, נעור בי געגוע אליך, אלינו…
געגוע שהציף כגל ענק.
כן ,עברו כבר שנים מאז.
עכשיו עידן חדש, אלף חדש….
בשנות האלפיים מחפשים אהובים אבודים בגוגל, במחשב.
הקלקתי את שמך, את ארצך.
הופעת.
או שהיה זה גבר אחר שנשא את שמך…
מישהו לחש לי שאתה עדין אוהב אותי.
אז שלחתי לגבר ששמו הופיע על המחשב, מכתב אימייל ותמונה.
של זאת שאתה עדין אוהב.
כך שמעתי.
בלחישה.
אבל אתה לא ענית .
אולי הוא זה לא אתה?
ואז הקשבתי שוב.
ושמעתי:
היה זה ליבי שלחש לי שאתה עדין אוהב אותי.
הלב שלי ידע שאני עדיין אוהבת אותך,

הוא לחש לי שגם אתה.

והזמן עמד מלכת

(22 ביולי, 2008)

” ניסע לים?” היא בקשה .
“אני צריכה מרחב ואופק אחרי המפגש עם הרופא.”
הוא התניע את המכונית לעבר החוף.
בדרך החליטו על המסעדה שבה הים פרוש למרגלותיהם.
השמש היתה כבר בסוף מסעה היומי.
הם הגיעו כמה דקות לפני השקיעה.
למתבונן מהצד הם נראו כזוג לכל דבר.
שניהם, בני אותו מזל, עיניים בהירות, וצחוק מתגלגל כשל בני עשרה למרות שהיו כבר ב”גיל העמידה”. צעירים לנצח בנפשם..
מהדור ההוא של ילדי הפרחים…
האיש התמיר תמך לעיתים באשה שצלעה קלות בהרבה קירבה ורוך.
הם אהבו.
אהבה של חברים, כמעט בני משפחה.
המתבונן החכם היה מבחין שהאינטימיות ביניהם לא היתה מינית.
זה יכול היה לבלבל לעיתים.
היתה זו אינטימיות רגשית ורוחנית. כמעט כמו אח ואחות.
הגיע החומוס, הלבנה, הפיתות והסלט הערבי הקצוץ דק.
הם אכלו יחד בנחת, כמו זוג וותיק.
ללא כל מתח ואי נוחות. בהרמוניה מלאה.
צחוק, מבטים ישירים בעיניים, מילים וקירבה.
לעיתים הביטו בים, בחוף, באנשים הצועדים ובילדים המשחקים בשעה האחרונה לפני השקיעה.
מבטה שלה היה מלא כמיהה.
“מזמן לא הלכתי יחפה על החול, ונכנסתי למים.” אמרה בחיוך נוגה.
האיש הביט בה ברוך בלי רחמים, וליטף את ידה בקלילות.
“בוא נעשה את המדיטציה הטיבטית,” הציעה האשה בהתלהבות , כמו ילדה.
“מסתכלים על המים ועל השמש השוקעת וחושבים בלב:
שהסבל יהפוך לאושר” . סיימה ועיניה נוצצות.
“יפה המשפט הזה.” אמר האיש מחייך קלות.
הם הזיזו כסאות אל מול הים. כסא לצד כסא.
השמש עמדה לשקוע.
ישבו זה לצד זו כצופים בהצגה.
המלצר הגיע ורצה לפנות, אך האיש ביקש שיחכה קצת.
וכך מיומני מדיטציה חברים אוהבים, ישבו יחד וכל אחד גם עם עצמו, והביטו במחזה האלוהי..
הכדור הכתום שקע לאיטו בתוך ים כחול הנושק לשמיים ורודים כחולים, וגלי הים זהרו בזהב רוטט.
הזמן עמד מלכת.
השמש שקעה ונעלמה בהדרגה.
האשה חזרה לכאן ועכשיו ראשונה.
לוגמת מכוס המים הגדולה ומותחת את זרועותיה בפינוק.
“היא שקעה ונדמה היה שזו זריחה “אמר האיש בעינים מוארות.
“נכון?” ענתה לו האשה בחיוך.
הם תיקשרו לפעמים ללא מילים.
מחשבותיהם היו דומות להפליא.
היא לא שאלה אותו דבר,
היא ידעה שגם הוא בקש שמכאוביה יהפכו לעונג.

יש הקוראים לזה אהבה

(17 ביולי, 2008)

הוא דמה לגבר פחדן, מאלו שמנסים להרשים ולהפחיד.
מעולם לא אהבתי אותו.
אוהבת חתולים וגברים שכמותי.
אותו לא הצלחתי אפילו לחבב.
לא פעם קרה שממטופלים שהגיעו לקליניקה, והיו במצב רגשי פגיע,
“הותקפו” על ידו.
היה לו מנהג שכזה. הוא הפחיד מרוב פחד.
מזנק לפני מי שעלה במדרגות, בדרכו לדלת השכנים שמולי.
ידעתי שהוא פגוע בעצמו.
לפי הצעקות שבקעו מדירתם, והריב התמידי עם וועד הבית ושאר השכנים, הבנתי שהוא גדל בבית בעייתי ביותר.
עם זאת, סמכתי על אופיו החתולי: אם רע לו בבית, הוא לא ישאר. כך קויתי.
הוא יסתלק.
יום אחד בהגיעי לקליניקה בבוקר כהרגלי, נדהמתי למשמע אזני:
קולות נביחה עזים בקעו מדירת השכנים.
למחרת ראיתי את השכן הזעוף, מוליך ברצועה כלבלב שחור ופרוע.
הגור החמוד, היה מבולבל ולא מאולף לחלוטין.
הוא כמעט הפיל את האיש במדרגות, מכשכש בזנבו במרץ רב ונובח בקולות היסטריים.
.צעקותיו וקללותיו הגוערות של בעליו, לא הרשימו אותו לחלוטין. רק גרמו לו ליתר בהלה.
מחשבתי נדדה אל החתול השחור והמפוחד.
“איך יסתדרו הכלב והחתול יחד בבית כל כך לא הרמוני? “שאלתי עצמי.
התשובה העגומה לא אחרה לבוא:
השכנה קיבלה את פני בבוקר למחרת, מוליכה את הכלבלב החדש ברצועה, כשהיא מחזיקה בידה בקבוק מים קטן.
בפתח הבית, בחצר, מול דלת הכניסה הנעולה, ישב לו מצונף החתול שנזרק מהבית!
היא מלאה קערת פלסטיק שהיתה מונחת לידו במים, ובלי להניד עפעף המשיכה בדרכה לטיל עם הגור הנבחר.
“הם נסעו לרומניה במיוחד להביא את הכלבלב החדש, וזרקו לכבודו את החתול מהבית.
בכדי שלא יתרחק, הם הניחו אותו פה בחצר. ומידי פעם הם נותנים לו מים ושאריות אוכל”
ספרה לי שכנה אחרת מתלוננת על הנביחות שמעירות את הילדים בלילות.
החתול השמנמן והמפוחד, הלך והצטמק.
לא עוד הוד והדר, היה בו.
מאובק, עיניו מודלקות, שפמו הענק שמוט, ופרוותו לא מטופחת. הוא הפך לאשפתול מבוהל…
מחתול מפוחד ולא חברותי, הוא הפך לחתול חרדתי ומתרפס.
לעיתים הצליח להכנס לחדר רהמדרגות ועמד שעות מול הדלת של מה שהיה ביתו, מילל בקול משונה.
אך הדלת נותרה סגורה כליבם של השכנים.
הוא עורר רחמים.
אי אפשר היה להתקרב איליו או ללטפו. כמו אז כשהיה חתול שמנמן וביתי.
.ראיתי מול עיני התעללות רגשית והייתי חסרת אונים
נזכרת במטופלי שעברו חוויות דומות בביתם כילדים.
וכל זאת בשם האהבה.

שיחת נשים

(12 ביולי, 2008)

“הכל ענין של סקס,” אמרה בחיוך שובב הדקה, ועיניה הכהות בוהקות באש עמוקה.
“טוב , כי את לא ממש מתאהבת בהם!” אמרה החתולית הבהירה ועיניה הירוקות נוצצות בהתגרות בחברתה.
“נזמין את הסלט המדהים שלהם?” שאלה הדקה מתלהבת.
“טוב אם בא לך,” ענתה הבהירה מתפנקת.
המלצרים הערבים נעו במהירות וגמישות מחייכים ואדיבים, בינות לפנסים התלויים בין ענפי עצי הזית.
הן ישבו במקום החביב על שתיהן.
רחוק מהכרמל המיופיף והסטרילי.
בשכונה ישנה ומשוחזרת ,מול הגן הבהאי המואר כולו באור יקרות.
אחת הרגישה קרובה לבית באוירה מזרחית,
והשניה הרגישה בחו”ל באוירה בינלאומית.
וכך שתיהן כה שונות וכה משלימות, אוהבות אחת את השניה אהבה נדירה בין נשים-ללא כל קנאה ותחרות.
ישבו להן שתיהן.
ברחוב אחד,שכולו מסעדות ובתי קפה ערביים.
מה יותר נפלא מאשר לאכול סלט טרי, מתובל בהרבה לימון ופטרוזיליה, בערב קיץ לוהט,
ולדבר על גברים וסקס.
חשבה לה בליבה, מאושרת הרומנטית הרכה.
“תבדקי בעברך,״ התעקשה השחומה חטובה ולוהטת, “אם זה לא הולך במיטה ,זה לא יסתדר!”
” את מה זה חמה!” צחקה הבהירה באהבה.
” כככן,” אמרה הדקה בערגה. בקול שכאילו יצא מחדר המיטות.
“שמעתי היום על איקס (מאהב מעברה),” נזכרתי איך הוא פינק אותי, המתוק השמנמן”
גם הבהירה נזכרה במאהב שלה מהעבר, תמיר ודק. רומנטי ושרמנטי…
שתיהן שתקו לרגע כל אחת בזכרונותיה המתוקים והחושניים….
הן אהבו זו את זו בלי להיות דביקות.
מבינות אחת את השניה בחצי מבט.
ומכבדות את השקט של כל אחת.
עינים כהות וחדות הפכו לרגע רכות כקטיפה, חושניות,
עיניים בהירות ומישירות מבט, התערפלו והפכו לאגמים נוטפי רגש….
“ראית את המלצרים פה? כולם מגולחי ראש. אוהבת את זה,” אמרה הדקה. מתעוררת למציאות.
“ואני אוהבת אותם עם שיער על הראש,” אמרה בעלת הקוים העגולים בהחלטיות. .חוזרת אחריה לפה ועכשיו
“טוב לא נריב על גברים. יש לנו טעם כל כך שונה,” צחקה החטובה הלוהטת.
“ברור” התפנקה החתולית.
“לפנות לכן גבירותי?” שמעו לפתע קול גברי ונעים.
מלצר צעיר בעל עיניים כהות ועורגות, חיוך מתוק, ושיניים צחורות עמד מולן.
“בשמחה,” ענתה הבהירה , מחייכת חיוך מתוק, ועיניה מלטפות אותו.
“בטח,” ענתה הכהה, ועיניה בורקות וחודרות מתחת לבגדיו.
“מלצר מקסים אה?” חייכה החתולית בשובבות כשהלך וצלחות מלוא ידיו.
“אחלה גבר,” חייכה בתורה השחומה.
ושתיהן פרצו בצחוק עליז.
“חם, חם,” סיכמה הבהירה בעליצות.
הן שלפו יחד כל אחת שטר זהה כשהגיע החשבון. משאירות טיפ שמנמן.
” יש מצב שהטעם שלנו די דומה,” אמרה הכהה כמעט מודאגת.
“תעזבי, זה בגלל החום והסלט,” הרגיעה אותה חברתה הבהירה, ויחד צעדו לכיוון המכונית,
חברות ואוהבות.

קבצנית אהבה

(5 ביולי, 2008)

” שוב ניסיתי. אבל הדלת לא נפתחת.. “
אמרה האשה, ועיניה הלא צעירות ברקו לפתע בלהט נעורים.
” אוהבת אתגרים.” חייכה
” תמיד התקבלתי כשרציתי להכנס.
חיוך אחד והדלת היתה נפתחת..” הוסיפה בגאוה.
היא לא היתה צנועה…
“חוץ מהדלת הזאת,” אמרה עצובה.
שני ידידיה הטובים האזינו, ועיניהם האוהבות מרותקות אליה.
בית הקפה היה מלא למחצה.
שבת בבוקר, המפגש הקבוע של שלושתם…
“בטח כולם בים,” אמר הג׳ינג׳י החתולי והמעשי.
דק הגו בעל העיניים הכחולות, לא הגיב.
עסוק היה בקנקן המים.
מנסה למזוג לכוסו מים עם פיסות לימון, ללא קרח.
האשה המשיכה: “כן , לשיעור הזה אני לא מצליחה להתקבל.
זה השעור הכי גבוה, פה באוניברסיטה של החיים…”
הוסיפה, ועיניה הירוקות כחולות מצטעפות בדוק קטיפתי של לחלוחית.
“איזה שיעור?” שאל הג׳ינג׳י סקרן, ועיניו החומות ירוקות מתחדדות בעירנות.
רק שלא תבכה, חשב בליבו האוהב.
כל פעם שהיא בוכה, כשכואב לה, הוא כועס על אלוהים.
מרגיש חוסר אונים ותסכול.
הוא ידע לתקן כמעט הכל. אבל לא את הכאב שלה…
דק הגו תכול העיניים, הצליח למלא כוס עם שני פלחי לימון והתפנה להביט בה שוב.
“זה השעור איליו נכנסים כמו לתיבת נוח.
זוגות זוגות.”
אמרה האשה, כלוחשת סוד.
“אני יושבת בפתח השעור, כקבצנית, ומחכה.” המשיכה משפילה את עיניה הירוקות .
“ממתינה לבואו”.
“של מי?” שאל הג׳ינג׳י.
“של זה שחסרה לו בת זוג לשיעור,” ענתה וקולה נשבר.
“ו..?” שאל תכול העיניים.
“כולם באים זוגות זוגות!” נשמע קולה הרוטן קמעה.
“לכי משם, יקירתי,” אמר הג׳ינג׳י ברכות , וחיוך קטן בזויות עיניו.
“בשיעור אחר, כשלא תחכי, תמצאי את האיש שלך”..
היא לגמה ארוכות מכוס המים, המלאה בקוביות קרח, שתכול העיניים מזג לה.
ישרה את גוה, הסתכלה מסביבה.
בית הקפה התמלא אנשים וילדים.
השמש זרחה.
“יש עוד זמן עד המבול,” הוסיף בחמלה תכול העיניים, מחייך באופטימיות.
הוא והג׳ינג׳י החליפו מבטי ניצחון.
שוב זרחה השמש בעיניה. ענני הגשם פנו לה מקום.

הנסיך על הסוס הלבן והנסיכה על העדשה

(27 ביוני, 2008)

הוא יציל אותך,
ינחם אותך,
יענג אותך,
יצחיק אותך,
יפתיע אותך,
יעריץ אותך,
יקח אותך,
זה הנסיך על הסוס הלבן.

היא תבין אותך,
תחשוק בך,
תעריץ אותך,
תזרום איתך,
תפנק אותך,
תהיה רגישה לך,
תתמסר לך,
תגיע למרומי העונג רק איתך,
זו הנסיכה היפה שלך מהאגדות.

ככה זה בפנטזיות שלנו.
מאז גיל ההתבגרות.
כשאנחנו מתאהבים נדמה לנו שמצאנו את אחד מהם…
האינטרנט נמצא בשרות הפנטזיה, בכל אתר הכרויות.
פעם הייתי אלופת האגדות…
לזכר אותם ימים

הסיפור שלא נגמר

(20 ביוני, 2008)

” אז למי אני דומה? לך או לאבא?”
ראיתי את המבט בעיני הדבש היפות.
הוא היה משועשע ,סקרן ,אבל מהול במצוקה מוסתרת.
” דילמת הנאמנות של ילדים גרושים,” מיד שמעתי את קולה של הפסיכולוגית בראשי.
“קודם כל לעצמך,” עניתי בביטחה.
“ובנוסף לפעמים לו ולפעמים לי.
מי שמכיר רק אותו יגיד שאת דומה לו, ומי שמכיר רק אותי יגיד שאת דומה לי.”
“אז לפעמים אני מזכירה לך אותו?” שאלה העקרבית הקסומה, יודעת נפש אדם שכמותה…
“ברור! את מזכירה לי רוב הזמן למה אהבתי אותו”
“ו..?”
“חייבת תמיד לדעת הכל,” חשבתי בליבי, “מענין למי היא דומה בזה?”
“ולפעמים לפעמים, גם למה נפרדנו.”
עניתי לחוקרת הפרטית שלי, שיודעת להוציא ממני בקסמיה את האמת כולה.
“אז לפעמים אני מזכירה לו אותך?”
הוסיפה לא מרפה.
“אולי, לא יכולה לענות בשמו, “
אמרתי מנסה לשמור עליה.
התשובה הספיקה להפעם וכל אחת מאיתנו נשארה מהורהרת.
עם עצמי בערב, כשמטלות היום מאחורי, ישבתי לי במרפסת ה”ירוקה” בין העיצים, ונזכרתי.
איך האהבה הגדולה הפכה לשנאה בעקבות הבגידה והנטישה… איך למדתי לסלוח, כי אהבתי את פרי האהבה שלנו-הנערה בעלת עיני הדבש.
ואיך עכשיו דרכה, אני נזכרת שוב באותם חיוכים, הומור , אמירות רגישות וגם עוקצניות חכמה פרקטית, וחושניות שכה אהבתי.
עכשיו יכולה לאהוב אותם ללא חשש אצלה.
סיפור אהבה שלא נגמר.

בין שתי אהבות

(11 ביוני, 2008)

״את נאמנה או בוגדנית?״
שאלה אותי הנערה היפהפיה, תולה בי שתי עינים גדולות בצבע דבש.
השאלה היתה פשוטה, סגורה. לא היתה אופציה להתחמק.
מהשאלות שהתשובה בתוכן…
כל שצריך היה לבחור.
נזכרתי בדילמה שהיתה לי. אז כשבחרתי בין שתי אהבות.
“נו , אמא …”
החזירה אותי קצרת רוח, המתבגרת היפה לכאן ועכשיו.
ערב קודם היתה במסיבה עד אור הבוקר, לומדת על בשרה את תהפוכות הלב וההורמונים…
בראשי החלו לרוץ מחשבות.
תחילה של פסיכולוגית ,אח”כ של אמא פולניה .
הייתי “ברגע הזה” לתפארת…
(מה קרה לה שהיא שואלת? האם זה בגללי או בגלל אבא שלה? ומה נכון לענות לה כך שלא תיווצר לה טראומה בנושא הרגשי הזה?)
מחקתי אותן מיד, יחד עם כל ניצוץ של אשמה שרצה להצטרף גם הוא לחגיגה הפולנית.
הבטתי לתוך הדבש הטהור הזה ועניתי בכנות:
“נאמנה לאהבותי”.
בערב, ביני לביני, כשלצידי רק חתולתי המגרגרת בהבנה, הודיתי בבגידתי הגדולה:
פסיכולוגיה על חשבון אמנות יצירה
תמיד נקרעת בין המילה לצורה.
היום שבו עזבתי את למודי האמנות לטובת הפסיכולוגיה, היה אחד הימים המשמעותיים בחיי.
כשהנחתי את ראשי על הכר באותו לילה, העזתי לשאול את עצמי:
“איך היו נראים חיי לו נשארתי עם אהבתי הראשונה: האמנות? “
אמנים תמיד עושים לי את זה.
תחושת חמימות, פתיחת לב והתרגשות כמו בהתאהבות.
קירבה כזאת.
כמו עם בני משפחה רחוקים, שייכות לאותו השבט.
בגדתי בה.
באהבתי הראשונה.
מאז אני נאמנה לשניה.
בינתיים((:

אלת המזל

(7 ביוני, 2008)

“זה בשבילך”
אמרה לי בחיוך מושיטה מעטפה מהודרת.
פתחתי את ההזמנה לחתונה, נרגשת.
שלוש הזמנות קיבלתי החודש.
שלוש כלות יפהפיות.
כל אחת ויופיה המיוחד.
חצוני ופנימי.
כל אחת וההזמנה שלה… בצבע שלה.
כל כלה והאהבה שלה,
החתונה שלה,
הגבר שלה
והמסע הפרטי שלה.
משנאה, פחד ובדידות, לאהבה קבלה וזוגיות.
זכיתי…
שותפה לדרך ארוכה, כואבת,
מלאה ברגעים של יאוש, פחד, אובדן,
והרבה צחוק אומץ ותקווה..
הדרך היתה מופלאה.
בסופה גם הגיעה אהבה…
כל אחת הזמינה אותי בדרכה המיוחדת, וכתבה את ההקדשה על העטיפה,
הבטתי בעיניים הנוצצות והמלאות התרגשות.
אותן עיניים שפעמים כה רבות היו כבויות, דומעות ומושפלות.
הרגשתי איך ליבי מתמלא בהכרת תודה, על שזכיתי להיות שותפה בדרך הקסומה.
כשהדלת נסגרה מאחורי הכלה השלישית, הבטתי בשמיים המלאים כוכבים.
הודיתי לאלת המזל .
שותפה היא לפחות כמוני ,באותם צירופים מדהימים של אהבה.

נפרטיטי

(31 במאי, 2008)

ממלכה אבודה שלי
אייך אייזיס?
חיפושית מוזהבת וחתול נסיכי משטים בזכרוני.
בני אלים מקדימי זמנם.
נפרטיטי בצוואר ברבור
מלכת הנילוס האלוהית
מבקרת בהרהורי ובחלומי.
מוקפת פרחי לוטוס ריחניים
ליד בריכת דגי זהב
מוצלת במניפות נעות.
אלכסנדריה הצבעונית
ההיית או חלמתי חלום?
חושניות ילדי ארץ הדלתה
המהלכים בלאט כנחשים עורגים.
קסם עתיק
ופירמידות אנרגטיות.
אוצרות אגדתיים, טעוני חוכמה מכוכב אחר.
אם קדומה
ברכיני איזיס
עשיני שופעת אהבה כדלתה של מצרים.

מוקדש באהבה חובקת גלגולים
לאלו של היום שאוהבת מאז

ההישרדות

(26 במאי, 2008)

זה כמעט ביולוגי, מין אינסטינקט חייתי כזה.
מוצא אחרון.
ברגע שכמעט אין סכוי לסוף טוב.
ממקום של נינוחות ומרחק אפשר אפילו לקרוא לזה “ווריאציה של היפהפיה הנרדמת…. מין מוות זמני עד חלוף הסערה.״
איילות מכירות את זה.
כשהפנתר תופס וגורר בשיניו למאורה ועדיין ליבן פועם והחיים עוד זורמים בעורקיהן, המפלט ההישדותי האחרון הוא להתחזות למת.
אולי הוא לא ינשוך את נשיכת המוות,
כי הקורבן כבר מת…
אולי הוא יצא לרגע מהמאורה,
ואז אפשר יהיה לברוח….
שיתוק חצי רצוני -אינסטקטיבי כזה.
מתנה של אמא טבע.
גם לאנשים יש את זה.
ובעיקר לילדים שעוברים התעללות.
פיזית או נפשית.
כשהם גדלים ומשהו מזכיר את אותה סיטואציה של סכנה, כשהכפתור האדום הפנימי נלחץ,
אז הפנים קופאות.
גם המבט.
לפעמים הגוף הופך נוקשה וטון הדיבור משתנה.
הלב דופק בטירוף, אבל כלפי חוץ: אלופי השליטה.
המצפן הפנימי שלי, כמו ססמוגרף עדין, מיד מצביע שזאת תגובת סכנה, רעידת אדמה והישרדות…
החכמה, החשיבה הנפלאה, הרגישות, כולם נעלמים.
מולי יושב אדם אחר.
בפנים אש ותמרות עשן, בחוץ קרחון של שליטה ואפוק.
ככה זה כשנלחץ הכפתור שמחזיר לעבר.
לאותה חוויה בה הגוף או הנפש זוכרים את הסכנה.
ואז
בסבלנות וזריזות,
בעוצמה וברכות,
בעקשנות וחמלה,
בערמומיות ובכוחו של הלב החשוף,
לאט לאט,
לפעמים במשך חודשים רבים רבים ,
הילד הפנימי מפשיר מקפאון ההשרדות, מאותו אינסטיקט בסיסי של התחזות למת, מושיט יד,
וחוזר לחיים.
שוב הרגשות והניצוץ חוזרים.
וכך הטקס חוזר, עד שהאמון והאהבה מנצחים את הבגידה וכאב.
כל אחד ותוכנית ההישרדות שלו.

סוף והתחלה

(15 במאי, 2008)

יום אחד, סתם כך, היא הבינה.
היה זה ספור האהבה הכי עמוק ומשמעותי בחייה.
באהבה הזו היא התמסרה גוף נפש ונשמה.
לא היו לה כל פחדים, מעצורים או חשבונות.
היתה זו אהבה ללא תנאי.
רוחנית, גופנית ונפשית.
ימים ולילות, שנים רבות, מילאה אהבה זו את ליבה גופה ונשמתה.
היתה זו נתינה לשם נתינה.
בתמורה היא קיבלה אהבה טהורה וזכה ללא תנאי.
בקלות ובשפע מכל הלב.
יום אחד,
היא הבינה…
,הילדה האהובה שלה, פשוט נמוגה לתוך ערפל של זכרונות מתוקים.
במקומה הגיעה אשה-נערה.
בתחילה, הילדה נעלמה לכמה שעות, ואז חזרה.
אט אט, היא היתה שם פחות ופחות…
לפעמים היא יכלה לראות אותה מסתתרת עמוק בתוך העיניים של הנערה-אשה…
היא רצתה כל כך לחבק אותה, כמו אז…
.לשמוע את צחוקה התמים והמתגלגל, להריח את ריחה הילדותי.
להרגיש את נשיקותיה הרכות ולמחות את דמעותיה…
היא התגעגעה אליה כל כך… לפעמים זה כאב כמו נטישה.
אבל רוב הזמן הילדה כבר לא היתה שם. גם לא בתוך העיניים היפות.
במקומה היתה שם נערה מורדת, סוערת, מינית, סקרנית, ומבולבלת…
מלאת יופי, קסם, עוצמה וכמיהה..
נערה -אשה.
המבטים, הקולות והריחות היו אחרים.
הרגע לו חיכתה הגיע, חשבה לה בליבה בלילה,
מחבקת את החתולה שנשארה עוללית.
הגוזלית הקטנה והאהובה פרשה כנפיים.
יום אחד (היום בו הבינה) נעמדה מולה, בשיער סתור ועינים נוצצות אשה-נערה.
היא סיפרה לה, בהתרגשות, על הערב המדהים, שבילתה בזרועותיו של האיש-נער…
הן עמדו במטבח, שתי נשים.
בוגרת וצעירה, מדברות על אהבה.
כל סוף הוא גם התחלה.

רקמת זהב

(1 במאי, 2008)

הרקמה המוזהבת על הקטיפה הכחולה צדה את עיני לא פעם, גורמת לדמיוני להפליג.
היתה זו מלאכת מחשבת. נראה היה שהאותיות נרקמו ביד אוהבת ומלאת כוונה.
האם רקמה אותם אהובה לא ידועה? הטוותה בהן את מחשבותיה או געגועיה?
יום אחד אזרתי עוז ושאלתי אותו: “אבא מי רקם את זה בחוט זהב?”
עיניו היפות, הצטעפו, הכחול הפך יותר לאפור. הוא הביט בי פניו הרצינו כשענה:
“זו שאת נושאת את שמה”.
הוא המשיך וסיפר:
“לפני שהגרמנים הגיעו, ברחתי לסיביר. כל בני משפחתי האמינו שלא יאונה להם רע.
ואני ידעתי שצריך להצפין, ומהר! תמיד ידעתי לשרוד…
בערב לפני שיצאתי לדרכי, באתי להיפרד מהורי.
אמי חיבקה אותי, ברכה אותי לדרכי, ותחבה בידי את תיק הקטיפה שתפרה למעני.
היא שמה בו טלית ותפילין.
לא הייתי דתי למרות שבאתי מבית מסורתי, אבל תמיד כיבדתי והאמנתי.
על התיק רקמה בחוט זהב את שמי…
” זה ישמור עליך,” לחשה באזני.
התיק הוא החפץ היחידי שנשאר איתי מהבית,” סיים את הסיפור ומבטו מושפל להסתיר את העצב שעל פניו.
“ואיך שמרת עליו כל שנים?” שאלתי סקרנית.
” קברתי אותו באדמה,” ענה לי בקול רך.
” כשנגמרה המלחמה, רצינו כמה מהיהודים ששרדו במחנה שבו הייתי, להתפלל אבל לא היה בנמצא טלית וסידור.
הרב שהיה ביננו נשא פניו לשמיים ואמר: “רבון עולם, הלוואי והיו ברשותי עכשיו טלית ותפילין.”
זה היה הרגע בו חפרתי, הוצאתי אותו מהאדמה, ופתחתי אותו.
היית צריכה לראות איך אורו פניו של הרב.
.היה זה כמו נס
בכינו מאושר, מצער, מכאב ומשמחה. הרגשנו שוב בני אדם..”
ואז בחיוך, כשעיניו מאירות המשיך וסיפר :
“תודה לאל, למרות חששותי , התיק ותוכנו נשארו ככה ללא רבב ,
קבורים באדמה, במשך שנים.
הרקמה שמרה עליו.”
ואז הוסיף מלטף את ראשי:” זו סבתא שלך שרקמה לי באותיות זהב את שמי”.

כמה יפה רקמה אותה סבתא שלי, שלא הכרתי מעולם…

תקשורת מעולם אחר

(23 באפריל, 2008)

יש רגעים כאלה, שהגבולות בין העולמות, מטשטשים…
מין התרחבות כזאת של המימדים.
אהבה יכולה לעשות את זה…מכל סוג… כמו נס כזה. כך קרה גם הפעם.
היה זה בקור מיוחד.
ההתארגנות היתה מושקעת, כחודש מראש.
תיאום טלפוני, בדיקת מועדי הרכבת, קוי האוטובוסים, תלבושת מתאימה וקנית מתנה הולמת…
מועד הביקור היה חג הפסח, חול המועד.
אני לא נכללתי ברשימת המוזמנים. אבל הודיעו לי על הביקור.
“אני הולכת לבקר אותם בחג,” הודיעה לי הנערה היפה בת ה16, בעיניים מצועפות ומרוגשות.
“לבדך ?” שאלתי סקרנית.
“בקשתי מ x ,( חברתה הטובה מנתניה), שתבוא איתי, . הזמנתי אותה במיוחד.
איתה אני יכולה לבכות אם יבוא לי “ענתה במהירות, פוחדת שאעלב שלא בקשה ממני לבוא איתה.
“נפלא” עניתי מלטפת בעיני.
וכך בסוף היום, הגיעו הנערות הביתה. והיפהפיה שלי, סיפרה שהבקור עבר בהצלחה.
עיניה ואפה המתוק היו אדמומיים…
נדמה שהתבגרה לה פתאום.
,הגענו לבית הקברות,” היא ספרה, “בהתחלה לא זכרתי כל כך את המקום של הקברים .כי הלכתי עם סבתא לבקר את סבא וזה היה מזמן… הייתי קטנה…
. אבל בסוף מצאתי אותם.
,היה מוזר כל כך לראות גם את השם שלה.” אמרה מתרגשת.
.”שמתי פרחים באגרטל, ובמקום אבנים שמתי עלים”
הוסיפה גאה על דרכה היחודית.
“גם בכיתי קצת וגם ביקשתי מה שרציתי. “
הסתכלתי עליה.
ליטפתי את ראשה מחבקת.
“אני בטוחה שהם שמחו”
לחשתי באזניה. ברכות.
היא הביטה בי וראיתי שהכוכבים חזרו לנצץ בעיניה הכבויות מצער.
כל אחד והמשפחה שלו בחג.

אביב, סתיו

(20 באפריל, 2008)

קשה היתה לי הפרידה , גם הפעם.
ניסיתי לדחות אותה כל יום.
בצהריים הצלחתי… ניפרדתי.
נוסטלגיה היא תכונה רומנטית, קשורה לקושי להתנתק מהעבר..
פחות מקובל היום בעידן “חיה את הרגע”
זהו, החלפתי את התנור במאורר.
שוב נזכרתי באביב לפני שנה, כשביקשתי ממנו לשים את התנור עטוף וארוז במחסן ולהוריד את המאוורר שמחליפו בקיץ…
המאורר עדיין עטוף היה בנילון שידיו סגרו.
בקפידה ובאהבה רבה…
.בסתיו הבא לא יהיה כבר זכר לדרך שבה הוא עוטף מאווררים…..
רק גופי יזכור את חום מגעו, עיניו וקולו..
ובליבי אזכור את ההתרחבות וההתפעמות.
אושר האהבה .
יש אהבות שלוהטות בחורף…

השיחה האחרונה

(3 באפריל, 2008)

“את יכולה ללכת , אנחנו נהיה בסדר,
מותר לך”
אמרתי ברכות, מניחה יד אוהבת.
“זה בסדר, סלחתי על הכל מכל הלב.
אוהבת אותך.
מותר לך לעזוב. אני אסתדר לבד, אל תדאגי.”
הוספתי, מרפרפת נשיקה אורירית לראשה.
הבטתי בה
זה כל מה שנשאר מהאשה החזקה והקשה: בובה קטנה ומכווצת, זקנה עוללית, על כסא גלגלים.
ראשה הלבן היה שמוט, עיניה עצומות, רק חרחורים קטנים העידו שהיא מרגישה ושומעת אותי.
ידעתי שאני חייבת לשחרר אותה לדרכה האחרונה. לשחרר אותה מהסבל הפיזי.
במשך שנתיים, שבוע שבוע, נעלמה לה האשה המפחידה מהילדות, והפכה לזקנה עוורת, קטנה וחסרת אונים.
לאחר מות אבי, ידעתי שהיא תקרוס. לא תיארתי לעצמי את המהירות והעוצמה.
למרות הסטוריה של יחסי אהבה-שנאה, כעסים קשים, וקושי בתקשורת, עברתי מיד עם מותו לחיפה, לסעוד אותה.
“למה הלכתי. אם הייתי נשארת לידו, הוא לא היה מת” בכתה במשך שנה, מייסרת את עצמה. ברגשות אשם. לא עזרו שיחות והסברים. היא בשלה: אשמה במותו.
במשך שבוע ימים, “גרה” אמי במחלקה בה היה מאושפז אבי שחלה בחיידק קטלני .
לאחר שבוע “סולקה,” הביתה ללילה אחד. לישון במיטתה.
אותו לילה הוא נפטר.
רק כך יכול היה לעזוב, כשהיא הירפתה.
אבל אמי המסכנה שתמיד האשימה, היתה מלאת אשמה.
על ש”עזבה” אותו.
וכך בתורה, נאחזה בחיים למרות יסורי גוף קשים, לא יכולה”לעזוב”, אותי.
ידעתי שאני יכולה לגאול אותה מיסוריה.
סוזן העוזרת הנאמנה שלה שהפכה אחר כך לשלי, הגיעה באותו שבוע אלי:
“שריתי,” אמרה לי בהתרגשות, “ביקרתי עכשיו את אמא ” ואז לקחה הרבה אויר, כמו שהיא אומרת, והמשיכה
” את חייבת לעזור לה ללכת. תגידי שאת סולחת ושתלך כבר לאבא, מסכנה, מסכנה. אי אפשר ככה יותר. ביחייאת שריתי, תעזרי לה. את יכולה!” בקשה עיניה דומעות
.” לאף אחד לא מגיע ככה לסבול. אני יודעת שהיא היתה מאד מאד קשה איתך. אבל זהו מאמי, צריך לתת לה ללכת”
אותו בוקר, התכונתי בכל ליבי.,
בקשתי עזרה ממרומים, והלכתי להיפרד מהאשה שהביאה אותי לעולם הזה.
הסברתי לילדה הקטנה שבתוכי שלא פגעו בה בכוונה כל השנים.
רק מתוך כאב ובורות.
בקשתי ממנה שתסלח.
והילדה שבי הסכימה.
ילדים .
יש להם נשמה גדולה.
הבטחתי לה שאהיה שם בשבילה תמיד.
היא פחדה לתת לאמא שלה ללכת .
אפילו שפחדה מאמא.
ילדים.
הם לא רוצים להיפרד אפילו מהורים מפחידים…
אז לבושה בצבעים בהירים, צעדתי למחלקה הסעודית.
למראיה, בכסא הגלגלים עלו בי רחמים.
בקשתי עזרה, והוצפתי בחמלה ובאהבה ענקית כלפיה.
אז קרה משהו מוזר: הרגשתי מעין נוכחות מוארת לצידי.
המילים כמו שודרו לראשי. ידעתי מה להגיד.
ידי הונחיתה עי כוח מאד עדין ועוצמתי.
ידעתי בדיוק איפה להניח אותה, איפה לנשק את הראש השמוט, ומה ללחוש לאוזן.
בנוסף הרגשתי שהיא יודעת ומבינה את כל שאמרתי ושמילותי מתקבלות.
היה זה דו שיח לכל דבר…..
מצידה לא היו מילים, רק חרחורים, אבל אני הבנתי אותם.
כשיצאתי ידעתי שלא אראה אותה יותר.
היה זה יום אביבי יפה.
הבטתי לשמיים ציפור עפה לאיטה.
חייכתי בעצב, אומרת בליבי” הבטחתי לך אבא, שאדאג לאמא אחרי שתלך”
אמי נפטרה למחרת, באופן פתאומי.

מוקדש באהבה
לאימי א. ר.

האשה האחרת וביתה

(26 במארס, 2008)

“מי זאת?”
שאלתי, אוחזת בתמונה הישנה שמצאתי במגרה הלא נכונה.
היינו לבד בבית,
אבי נסע לתל אביב…
אמי היתה במצב רוח טוב באותו יום.
“שרילה, תביאי לי את הצעיף מחדר השינה, “ביקשה בחיוך.
פתחתי את המגירה הלא נכונה.
מקרה?
יד הגורל?
מתוך התמונה הישנה בשחור לבן, הציצה ילדה קטנה, לבושה בגדים אחרים, ומטפחת בד סביב ראשה.
משהו בה הרגיש שונה
כאילו באה מעולם אחר.
עם זאת כשהבטתי בעיניה, הרגשתי קרבה מוזרה….
המילים ששמעתי מפי אמי חדרו לליבי והקיפו אותו בצינת מוות: “זאת הבת של אבא שמתה בשואה.״
“איזו בת? “שאלתי המומה.
“הבת שהיתה לו עם אשתו הראשונה.”
הוסיפה כלאחר יד כמדווחת על מזג האויר.
נשמתי נעתקה. תמיד ידעתי שאבי נושא איתו סוד כבד.
אהבתי אותו אהבת נפש, את האיש היפה, העדין ובעל התנועות האציליות.
לא הבנתי למה התחתן עם אמי שהיתה שונה ממנו.
היא היתה אשה נאה אך, כה שונה .
היא באה מארץ אחרת, בעלת מנהגים אחרים.
מזג סוער , צחוק מתגלגל, התפרצויות אהבה וכעס שהתחלפו לסירוגין….
משפחתה שרדה את השואה וכך הכרתי את סבי, סבתי ודודתי מצד אמא.
.מצד אבי לא הכרתי אף אחד. סיפורים, שמעתי לפעמים,
כשנחה עליו הרוח ועיניו הכחולות היו מצטעפות באור רך ונוגה
,אז היה מספר על משפחתו הגדולה והאהובה
אבל מעולם לא סיפר לי עליהן!
כמה רציתי להיות אותה הבת הראשונה מהאשה הראשונה
,הן היו אהובות יותר… ידעתי בליבי
והיתה שם מחשבה נוספת מלווה ברגש נוראי: אילו לא מתה, אותה ילדה, לא הייתי אני בחיים!
גל אשמה נוראית הציף אותי. מלווה אותי, חזק יותר או פחות, כל חיי בהמשך.
לא הרגשתי קרבת יתר לאמי לאחר שספרה לי את הידיעה.
לא הרגשתי מאוחדת איתה, כפי שציפתה.
אמי המסכנה, תמיד היתה כה לבד…
.ואני, בין שני המחנות- משפחות, גדלתי
חצויה…

כשחזר בערב, הביתה, לא יכולתי להביט בו.
רגשות קשים, כעס, אשמה, צער וקנאה, התערבבו להם בליבי.
אבל הוא הבין
בחמלה ובעדינות אין קץ, נכנס לחדרי ובעיניים מצועפות מלאות צער החל לספר:” מעולם לא הכרתי את הקטנה. אשתי הראשונה רגינה, היתה בחודש התשיעי כשהגרמנים נכנסו לפולניה.
היינו בטוחים שהנשים והילדים בטוחים ורק הגברים בסכנה.
היא הפצירה בי שאברח עד יעבור זעם. הכינה לי תרמיל וצידה לדרך והתחננה שאברח צפונה לרוסיה.
,הילדה חיה עד גיל 3 ואז נקברה חיים עם כל שאר הילדים בגטו אז.
כשהגעתי לארץ, מסרו לי את התמונה היחידה שבה צולמה לפני מותה. אמא שלה מתה כמה ימים אחריה מצער..
עשר שנים הסתובבתי פה לבד, לא יכולתי להתנחם.
לילה אחד, הופיעה בחלום, בקשה ממני להיות אבא לילדה אחרת. ” טאטא” היא אמרה ,”תתחיל לחיות.”
היום שבו נולדת היה היום המאושר בחיי”
סיים כשעיניו מוארות באהבה ובדמעה קטנה שברחה במורד לחיו….

עברו שנים, ואני גדלתי.
הבנתי
אבל היא לא עזבה אותי. הילדה מהתמונה…
כל יום הולדת שלי, חישבתי בת כמה היא אלו היתה בחיים.
כשנפטר אבי לפני כמה שנים, ישבנו יחד, בתי שלי, בת ה-9 ואני, בערב קיץ, לאכול.
“עכשיו סבא לא לבד,״ היא אמרה, “הוא עם המשפחה שלו מהשואה”
ואני חשבתי בליבי: “עכשיו הוא גם איתך, אחות גדולה -קטנה שלי”

נכתב בהשראת הסרט הצרפתי הנפלא והחדש
“סוד”, שהזכיר לי השבוע נשכחות

ללא רחמים בבקשה

(22 במארס, 2008)

” ,אני לא זקוק לרחמים”.
נאמר לי בד״כ בסוף ספור ההתעללות/ בגידה/ נטישה /מחלה, או כל וידוי כואב אחר.
“אין בי רחמים,” אני עונה ישר מהלב, “יש בי רק רצון לעזור “
מישירה מבט חודר לעיניים בכדי שלא יהיה ספק במילותי, ובכוונותי.
“גם אם תבקש רחמים, אין לי”
הבדל משמעותי יש בין חמלה לרחמים.
אנחנו זקוקים לחמלה,
כולנו זקוקים לה.
חמלה היא מרכיב מאד גבוה ומשמעותי של אהבה.
בין חברים, בני זוג, בני משפחה, אנשים מדינות,
ואף כדור הארץ כולו זקוק לה.
חמלה הנו מצב של חוסר אלימות, חוסר תוקפנות.
זוהי עמדה שמבוססת על הרצון לשחרר אנשים מסבלם, וכרוכה באחריות, מחויבות וכבוד לזולת.
אמפטיה לאחר.

“אני לא מרחמת על אף אחד,” אני תמיד מבטיחה למטופלי.
“גם אם תרצה רחמים לא תקבל. רק אמפטיה וחמלה, לא רחמים”
ואז אני רואה מיד, את תחושת ההקלה בעינים,
הידיעה שלא תהיה כאן התנשאות ולא יהיו רחמים (המחשבה :איזה מסכן הוא), משחררת מיד, ונותנת לאדם הסובל תחושה של אדם בעל ערך גם אם הנו פצוע ושותת דם בליבו.
זוכרים את הסיפור על שלגיה? בהרבה אגדות הרוע מתחפש לאדם מסכן המעורר רחמים.
המלכה הרעה, האם החורגת, בראותה שאינה יכולה להרוג את שלגיה באף דרך, ניסתה את המוצא האחרון והבטוח: היא התחפשה לזקנה חולה, המוכרת תפוחים.
רחמי שלגיה התעוררו בה וכך הצליחה המלכה הרעה למכור לה את התפוח המורעל.
הזהרו מרחמים.
עזרו לאנשים, הקשיבו להם מתוך כבוד, מתוך אמונה בזכותם לחיות באושר. מתוך זכותם לבחור את אושרם ממקום חופשי.
אך אל תרחמו עליהם.
רחמים באים מהאגו.
חמלה באה המנשמה.
לא על החולים ולא על הפגועים.
רופא טוב , ואחות טובה (מלאת חמלה , לא רחמניה) הם אלה שנותנים לחולה תחושת ערך עצמי גם בהיותו חולה וסובל,
לא אלה המדברים אליו כאילו הנו ילד, בלשון מלאת רחמים,
לכן בואו ונעזור אחד לשני,
לא מרחמים מתוך חמלה,
מתוך תחושת שיויון, כבוד
באמונה בסיסית בזכותם של כל בני האדם לחיות ללא סבל.

מוקדש לדאלאי לאמה ולכל מורי הרוחניים באשר הם.

האהבה הלא נכונה

(18 במארס, 2008)

הטבע מאוהב,
החיזור בשיאו: פרחים ציוצים, אבקנים, ריחות וצבעים.
אביב.
לרומנטיקאים שבנו זוהי העונה המועדפת.
יש בהתאהבות שאיפה למושלמות, לאלוהי.
כמו סם שגורם לנו לרגיש שאנחנו בגן עדן,
i am in heaven
מזמרים המאוהבים.
אהבה עמוקה, בוגרת הנה היכולת להכיל גוונים רבים.
חסרונות ואף טעויות.
חוסר מושלמות גם באהבה עצמה ולא רק במושאה
אהבה רעה? אהבה טובה? אהבה נכונה? אהבה לא נכונה?

יש אהבה נכונה
הוא כתב,
יש אהובה נכונה,
יש חיבוק נכון…
תביאי לי אותך בנכונה
התלהב.
רוצה אותך יפה, מחוזרת, בריאה, ומלאת התלהבות
כי יש אהבה נכונה…
חזר וכתב.

ואני שהייתי כה לא מושלמת במושלמותי,
לכל אלה שלפניו,
כתבתי לו בהשלמה,
שלמה ומלאת חמלה:

לא יקירי
אין אהבה מושלמת,
אהובה מושלמת
או מלאך מושלם.
כי לא אני היא זו
וסיימתי מאחלת לו
בהצלחה
באהבה הנכונה
הבאה

הבטחות הבטחות

(16 במארס, 2008)

אנחנו באמת מאמינים במה שאנחנו אומרים באותם רגעים שאנחנו כה מאוהבים.
זה באמת נכון מאד לאותו רגע.
מילים. מילים.
הרגשות לפעמים מאד עזים.
אבל כשהזמן עובר, מתברר שהם לפעמים. מתאדים, מטשטשים ואובדים.
מילים מילים.
יש המתאהבים בדמות דמיונית המושלכת על השני,
יש המאוהבים באהבה ולא באדם.
ויש שהמילים באות מעומק הלב ונשארות כרגש שכזה לנצח.
מילים של אהבה.
אין כמו הצרפתים לדבר על אהבה.
שיר אחד שמאד נגע לי אישית, בגלל המילים והזמרת.
למי שלא מכיר היא שייכת לגל החדש הצרפתי.
ג׳ינג׳ית לוהטת וחושנית: איזבל בוליי
והנה מה שהיא אומרת שם בשפת האהבה:

מילים של אהבה
זה מטורף כמה שאני אוהב אותך
כמה שאני אוהב אותך
לפעמים בא לי לצרוח
כי אף פעם לפני כן לא אהבתי כל כך
אני נשבע לך
אם אי פעם תעזבי אותי ותשאירי אותי לבד
אני בטוח שאמות
אמות מאהבה
אהובתי, אהובתי
איזה מילים יפות של אהבה הוא אמר לי…
ואיך שהוא אמר אותן.. טירוף.
אבל הוא לא הרג את עצמו
למרות מילותיו היפות, הוא קם ועזב בלי להגיד מילה
והרי היו לו כל כך הרבה מילים:
זה מטורף כמה שאני אוהב אותך
כמה שאני אוהב אותך
לפעמים בא לי לצרוח
כי אף פעם לפני כן לא אהבתי כל כך
אני נשבע לך
אם אי פעם תעזבי ותשאירי אותי לבד
אני בטוח שאמות
אמות מאהבה
אהובתי אהובתי…
והנה היום, זה הרגע שלי ככה לאהוב
ואני אומרת את המילים האלו למישהו אחר.
אני אומרת מילים
מילים של אהבה
כי מילים יש כה הרבה
יש יותר מדי.
זה מטורף כמה שאני אוהבת אותך
כמה שאני אוהבת אותך
לעיתים אני רוצה לצרוח
כי אף פעם לפני כן לא אהבתי כל כך
אני נשבעת לך
אם אי פעם תעזוב ותשאיר אותי לבד
אני בטוחה שאמות
אמות מאהבה
אהובי
אהובי
בעצם זה לא הייתי אני
וזה לא היית אתה
שאמרו את מילות האהבה
כל זה היה בעצם קולה של האהבה שאומרת
את מילות האהבה. מילים ועוד מילים
יש כל כך הרבה מילים
תמיד מילים של אהבה
לאהוב את האהבה
זה מטורף כמה שאני לה לה לה…..

תודה לאמיר אביר יקר, שעזר לי להוסיף מוסיקה לבלוג שלי.

אהבה לאין קץ…

(12 במארס, 2008)

היתה זו אהבה ממבט ראשון.
כשראיתי אותו לראשונה, נעתקה נשימתי.
ראיתי את הבבואה שלי בדמות גבר. היינו כה דומים גם חיצונית.
היתה זו תחושה מיסתורית…
כאילו הכרנו מזה שנים… גם הקרבה הרגשית החזקה שחשתי היתה מוזרה לי…
המשיכה היתה ממגנטת ועזה….
.גופו השזוף והגמיש, הציץ מבעד לחולצה הלבנה והמכופתרת למחצה. .
עיני התמגנטו לבית החזה החשוף שהיה נדמה לי כמואר באור פנימי.
לימים סיפר לי שהדבר הראשון שמשך את עיניו בראותו אותי, היה איזור בית החזה שלי (צ׳אקרת הלב)
ידיו היו כמו יצורים בפני עצמם. עדינות גמישות וגם חזקות.
רציתי להרגיש את מגען.
היתה לו הליכה פנתרית מרקדת, ועיניו החומות ליטפו אותי, באופן שונה מהגברים שהכרתי עד כה.
הוא הגיע לביקור מצרפת, לשבועיים.
היה זה בקור נוסטלגי.
הוא הגיע לבקר חבר ילדות שהגיע גם הוא לבקור בארץ ונשאר פה לאחר שהתחתן עם ישראלית…
גם לא יהודים עושים עליה לארץ כי התאהבו בה.
כך קרה לאותו חבר צרפתי, חברו הטוב…
את האחרון הכרתי בארוע חברתי.
מעולם לא נמשכנו באופן מיני אבל כן נשמתי.
היינו ידידי נפש.
הוא היה לי אי של צרפתית בארץ, כשחזרתי אחרי שנים מחו”ל , בימים שהגעגוע לשם כרסם בי…
ואני הייתי לו אי של מולדת בניכר .
כשהגיע חברו הטוב מצרפת לבקרו מיד רצה להכיר ביננו.
הוא לא תיאר לעצמו שהאש בליבנו תתלקח כמו שריפה פראית…
בתום הארוחה, מארחינו יצאו לעשן במרפסת.
נשארנו רגע לבד בשולחן,
מבוסמת אחרי כוס היין השני, הושטתי כף יד פתוחה למולו והאלכולהול משחרר אותי ממעצור
“:רוצה להרגיש את המגע שלך “
“גם אני”
ענה מושיט שתי כפות ידיים מזמינות
המגע היה קסום.
במשך חודשים התכתבנו כשחזר.
מכתבים עם בול….זוכרים? היה זה לפני עידן האינטרנט.
אהבה גדולה חצתה יבשות וים, והוא בא לחיות פה איתנו.
4 שנים אהבנו פה.
אשה, גבר, וילדה קטנה מאהבה קודמת.

אהבה גדולה ומאד עדינה.
הקשיים הגדולים (התנגדות הורי לקשר שלי עם נוכרי, מצוקה כלכלית ועוד), הותירו אותה עיפה ומדולדלת.
הוא חזר לשם ולב שנינו כבה לשנים ארוכות.
הפרידה היתה קשה
איבדתי את החבר הכי טוב שלי ואת בן זוגי.
בשיחה האחרונה, כשצלצל משם, החלטתי לשחרר את שנינו…
ידעתי שאם לא אתנתק, לא אצליח להיפרד לעולם.
היה זה ניתוח קשה אבל הכרחי.
כשליבי שותת, אמרתי את המילים הקשות: “אל תתקשר יותר לעולם מאחלת לך חיים טובים.”
“בליבי אוהב אותך תמיד,” אמרתי לו, “אבל בחיים אלו ניסינו ולא הצלחנו, אז בוא נפרד לתמיד”
ידעתי שלא אשמע ממנו יותר לנצח.
וכך נפרדו דרכנו.
הבוקר, כשיצאתי מהבית, ראיתי את שיח השושנים הלבנות ששתל בגינה לפני 12שנה, ביום הולדתי.
כשהיינו אז בשיא אהבתנו הטהורה.
השיח שוב פורח, כמו אז באביב ההוא.
שלא כמו באהבות אחרות, אין בי כל מרירות כלפי אהבתי זו.
היא נותרה טהורה כמו השושנה הצחורה שהתנוססה לה הבוקר, פורחת, מזכירה לי אותה.

תודה לדובי רומן שהעניק את התמונה לפוסט

אהבה, בגידה, אהבה

(9 במארס, 2008)

היא צורבת כאש הגהנום, היא פוגעת כל כך עמוק עד שהנשימה עוצרת.
היא נכנסת כמו רעל לכל תא בגוף וצובעת אותו בצבע צהוב זרחני. היא מעוררת אלימות, ורצון לנקם. בטפול זוגי, היא עולה הרבה. לפעמים אני השותפה היחידה לבגידה אשת הסוד המקצועית, ולפעמים היא נחשפת ואיתה מגיעה הקנאה, בת לוייתה.זה מכתב טיפולי (שתפקידו לשחרר רגש וחסימה)
לבן זוג שבוגד (נכתב בלשון זכר אך מתאים לכל מגדר)

אני כותב לספר לך שאני יודע
אין צורך יותר להסתיר/לשקר.
אני יודע….
זה מאד מאד כואב. זה כאב כל כך שלרגע לא יכולתי לנשום יותר.
המחשבה הראשונה היתה: איך יכולת לעשות לי את זה?
ואז באה הקנאה. כמו גל עכור שהטביע אותי.
קנאה צורבת כמו חומצה. הרגשתי שחלקי גופי הפנימיים נאכלים בחומצה צורבת. הכאב היה בלתי נסבל
אחריה הגיע כולו רותח הכעס. כמו לבה של הר געש. כעס עליך כעס על x אתו בגדת. וכעס על עצמי שלא ראיתי…
ומיד הופיעו התמונות. הקרנה שאי אפשר לעצור:
אתם יחד, מאושרים, צוחקים, אוהבים, נוגעים, מחוברים בסוד שלכם
הרגשתי הכי לבד בעולם. כה מושפל.
כמה ריחמתי על עצמי. הייתי קורבן.
למה זה מגיע לי? מה עשיתי? חשבתי.
לקולות הרחמים הצטרפו קולות האשמה והשנאה העצמית:
ברור מי ירצה אותך? למה שיאהבו אותך?
וקול נוסף לחש בארס: פתי מאמין שכמוך , עיוור וטיפש.
ועל המסך התבלבלו להם תמונות ורגשות, שלכם יחד , שלי לבד, שלנו יחד
איזו טלנובלה…

ככה חייתי לי במשך מספר שעות/ימים/שבועות/ חודשים.
מודה ומתוודה אפילו הרצתי סרט נוראי בראש: סרט נקמה בשניכם.
בסרט הזה קרה לכם משהו רע: רבתם ונפרדתם, לפעמים ברגעים קשים שלי ראיתי בסרט,איך x מת.
בסוף הסרט הבנת שאני האחד והיחיד וחזרת אלי כולך מאוהבת…
היתה גם ווריאציה אחרת: אני חליתי
בתחושת אשמה עזבת את x’ , בקשת את סליחתי , והבנת שאני האחד והיחיד.
איזה כשרון דרמטי גיליתי.

הגיע הזמן בו לא יכולתי להמשיך ככה יותר.
החלטתי לגלות לך שגיליתי,
ולהתמודד עם ההחלטה האם לסלוח ולבנות מחויבות חדשה או להיפרד.
החלטה שבעקבותיה ישתנו חיינו
בין אם נשאר יחד או ניפרד.

מקווה שהאמת תהיה לנו זרקור להמשך דרכנו יחד או לחוד.

המסך עולה

(3 במארס, 2008)

בתיאטרון הרגש
מתרחש ריפוי הדדי.
דרמה ממעמקי המצולות,
עפה קלילה למחוזות הקשת בענן.
לכנף שבורה נוספה נוצת זהב מעטרת
ורגל ילדות חלשה ומועדת, צועדת מובילה ברחבי יבשות.
מחרוזות פניני דמעות מבהיקות ביופין
ומחזות רגש מרפא התחברו יחדיו.
כירון הפצוע והרמס המכונף נפגשו בין השאול לגן עדן.
שיר מהופך נכתב על במה חדשה
ובאזני לחשת בכתב: “אהבה נעשה בחלום”.
המסך עולה והשחקנים מוכנים.
לבשתי את שמלת האש
נוצת הזהב בכנפי
.אוריאל יפגוש את רפאל
בתיאטרון הרגש והמסתורין

אהבה וסימניה

(28 בפברואר, 2008)

הוא עמד במקלחת, כך סיפר לי, זרם המים שוטף את גופו , אך לא מצליח להשקיט את הסערה שהתחוללה בליבו.
האם להתחתן שוב? היעשה את המעשה המחייב ויקשור את חייו עם עוד אדם?
מחשבותיו נעו מקצה לקצה, ותשובה אין.
כולו נרעש שיתף אותי בערב כשנפגשנו, בחויית הבוקר:
“את יודעת שרי, כבר חצי שנה אני לא מצליח להחליט. אני לא אדם קליל בהחלטות שכאלה. וזה כל כך הציק לי היום.
אז מרוב מצוקה, פניתי ובקשתי סימן מהמרומים.
כמו הילד שהייתי, ילד מאמין. לא איש העסקים הכופר של היום.”
“ומה קרה?” שאלתי והילדה הסקרנית שבי התעוררה לתחיה
לתדהמתו, המשיך בסיפורו, נחתה על אדן חלון המקלחת הפתוח יונה אפורה בהירה.
“היא התחילה לקשקש בשפת היונים וללהג, כאילו שהיא מדברת איתי. והיה נדמה לי שהיא מדברת בשם אהובתי ואומרת לי: עד מתי תהסס? הרי לאהבה אין חוקים של גיל ודת. בוא נקשור את חיינו יחד ונכריז בפני כולם על אהבתנו”
כולו נדהם, סיפר, המשיך לעמוד מתחת לזרם המים ורגשותיו מציפים אותו.
ואז הופיע לציד היונה יון אפור כהה. חזהו נפוח וכולו הומה. “ואז ככה מולי, הם התחילו להתלטף מקור במקור, וכנף בכנף והחגיגה היתה גדולה,” אמר משפיל מבטו “כמעט התקררתי כי המים החמים נגמרו ואני המשכתי לעמוד תחת הזרם
אז תגידי שרי מה דעתך, את מבינה בשפת הסימנים.
מה התשובה?”
עיניו נצצו וראיתי בפני הגבר בן ה60 את הילד הנרגש שהסתתר עמוק בליבו.
“אז בגלל זה רצית דחוף לראות אותי?” שאלתי מחייכת ומהתלת בו
“כן לשאול את המומחית לאהבה” אמר מסמיק כמעה.
“אתם זוג יונים, ואשמח לבוא לחתונה,” אמרתי מחייכת
רואה איך הוארו פניו של איש העסקים הקשוח.

כשההורה מתעלל

(22 בפברואר, 2008)

ברור שגם אני באה משם… בדרכי שלי. פעם, מזמן…
היום כבר במקום אחר, היום מושיטה יד, חובשת את הפצע, ומובילה לדרך חדשה.

מכתב להורה שהתעלל רגשית או פיזית:

היום מעיז סוף סוף לכתוב לך.
כן המילה מדויקת
מעיז
כל יחסנו צבועים בצבע הפחד.
כמה עצוב ומעוות.
אותם יחסים שאמורים להיות כה בטוחים, מקבלים, אוהבים ותומכים.
פחדתי כל הילדות ועוד הרבה אחר כך.
מכות פיזיות או מילוליות.
מבטים מכים, משפילים, בקורתיים מתעלמים או פולשים לפרטיות.
במקום להיות ילד אהוב הייתי אויב/מטרד/ שותף/ בן זוג/או הורה.
איזה עולם הפוך…
מגע כואב, פולש או חוסר מגע טוטאלי.
כל ווריאציה להתיחסות לא הורית, חסרת חמלה שקיבלתי ממך.

את הצער הפחד והמרירות שניסית לנטוע בי.
את הבושה…
ילדים לא שייכים להורים. הם לא רכושם.
הם באים מאלוהים וחוזרים אליו.
להיות הורה זהו תפקיד מאתגר כמעט מלא קדושה.
זוהי זכות.
ואתה לא היית מוכן
לא ידעת להתיחס בכבוד לגופי ולנשמתי.
אני כבר לא פוחד.
אני משתחרר ממך ומהערכים הלא נכונים עליהם גדלתי.
הנשמה שלי בחרה ללמוד שעור.
למדתי אותו איתך
למדתי מה זה לא אהבה
למדתי מה לא שייך לי.
היום אני יודע מי אני
אתה רק הורה ביולוגי שלי.
אין לנו משותף ברמת הנשמה פרט לשעור זה
נפרד ממך, מערכים והרגלים שקיבלתי .
,אין לי צורך בהם
חופשי היום
לאהוב ולהיות נאהב
יש לי משפחה אחרת
המשפחה הרוחנית שלי

מוקדש לכל מטופלי האמיצים שעשו את דרך הרפוי מהתעללות לאהבה וקבלה עצמית
שרי

שעור ראשון באהבה

(16 בפברואר, 2008)

היא עמדה בפתח הדלת
לחייה סמוקות, שערה הארוך פרוע עד מתניה, ובידה שושנה יחידה.
ככה חזרה מביה”ס הביתה ביום האהבה.
הבטתי בשושנה האגרמנית, בגוון יין עמוק.
עדיין ניצנית, אך אפשר היה כבר לראות את הפרח המדהים ביופיו…
כמוה. בת ה16…
כשהבטתי עמוק בעיניה ראיתי שהן היו כבויות…
העצב היה תהומי כיאה לבת עקרב בעלת עמקי רגש כאוקינוס
” מה קרה?” שאלתי.
“זה לא ממנו, זה מאריאל…” ענתה מרחיקה את השושנה ממנה בשאט נפש.
ידידה הטוב המאוהב בה קשות….
והיא רוצה אחר.
בהחלטתיות צעדה לכיוון הפח והשושנה בידה
,”חכי,” התחננתי “נשים אותה פה במטבח?”.
היתה זו פשרה מפתה.
“לא אצלי בחדר, ורק בכוס לא באגרטל היפה של סבתא,” אמרה בפסקנות
” ברור, היא תהיה שושנה של מטבח, לא של חדר שינה,” עניתי מפייסת.
“טוב” ענתה עצובה.
וכך נותרה לה השושנה, נפתחת לאיטה ללא אהבה מצידה.
ואני נזכרתי בפגישות העצובות, בהן קיבלתי ורד בצלופן, מגבר שהתלהב ואני נותרתי צוננת.
למחרת סיפרה איך האחד שרצתה הביא זר פרחים לנערה אחרת…
“יפה השושנה לא?” שאלתי מביטה בזו הנפתחת במלוא תפארתה במטבח.
“כן,” ענתה “אם זה היה ממי שרציתי הייתי חושבת שהיא השושנה הכי מדהימה בעולם”
שתקתי מחבקת במבטי…
חושבת על הלבבות שתשבור ועל אלו שישברו את שלה.
שעור האהבה

מלאכים שלי

(14 בפברואר, 2008)

מלאכים אינם מושלמים
אמר לי, ביום האהבה.
ואני, שכנפי קוצצו,
לרגע הרגשתי מרחפת.
מלאכית בחוסר מושלמותי.
אור זהוב, חייכני
ריצד סביבי.
והייתי לי עטופה,
ומנוחמת.
אור ואהבה
אור ואהבה
לחשו באזני בצחוק פעמונים.
כנפיים מרצדות, מלטפות ברוך
משכיחות את צלקות ליבי,
נזכרתי,
בארץ רחוקה,
אחר לחש לי: מלאך שלי…
מלאכים אינם מושלמים, אמר
ולליבי ניצמדו שוב ברוך כנפיים..

תינוקת השלג

(6 בפברואר, 2008)

לבי עמד להתפוצץ.
זרם אהבה אדיר הציף אותי, נשמתי נעתקה..
מעולם לא הרגשתי ככה.
ידעתי, שהאהבה הזאת שונה מכל מה שהכרתי קודם.
הפנים הקטנות והמעוצבות ,האף המתוק, הראש הזעיר המכוסה פלומת שיער
הסנטר והפה המצויר, הרעידו נימים בנפשי.
תינוקת שלי.
בהרבה יסורים הגיעה זו הקטנה לעולם
גופי היה מותש מלידה קשה.
ברגע שראיתי אותה, הייתי המאושרת באדם.
מין פלא שכזה.
כמו בסיפורים ,כמו בסרטים.
הפעם זה קרה לי. באמת

היה זה חורף 1991.
חזרתי הביתה עם התינוקת שלי, והכרמל התכסה בלבן.
האורנים הסתתרו תחת מעטה שלג, ומתוכו בצבצו מחטים ירוקים
שקט קסום השתרר על ההר
הרגשתי כמו באגדה.
כחולמת
בין העצים על צלע הכרמל, תחת גג רעפים אדום ישן, בילתי ימים ארוכים עם תינוקת קסומה.
השלג המשיך לרדת. חרישי
בוקר אחד, הקור חדר פנימה.
דרך הגג הישן, בין הרעפים, המים הציפו את ארגז החשמל, והחמום פסק.
התינוקת היתה בסכנה.
השכנים היו בעבודה, הורי גרו במרחק של 20 דקות הליכה מהירה.
השלג הכבד שכסה את הרחובות, הפריע לתנועה בכבישים,
כל דקה היתה קריטית.
התינוקת החלה להכחיל.
באינסטיקט קדום, כמעט חייתי, הכנסתי אותה מתחת לחולצה, קרוב לליבי, על גופי.
וכך ללא מחשבה כשהיא צמודה אלי, התחלתי לרוץ בשלג לכיוון הבית של הורי.
איבדתי תחושה של זמן,
רצתי במהירות ככפואת שד.
הגעתי בזמן
אמי פתחה את הדלת לבית מחומם ונעים.
התינוקת ניצלה. ואני איתה
תינוקת שלג שלי..

כשגבר מכה (פיזית, נפשית או מילולית)

(2 בפברואר, 2008)

המבט המפוחד, העיניים המושפלות, וההופעה הכמעט מושלמת. מסגיר אותן.
הן באות אלי, מסיבה אחרת.
בגלל בעיה עם הילד, בעיה בעבודה, או בעיה בריאותית שאין לה סיבה רפואית ולפעמים בגלל בגידה שהתגלתה פתאום..
ואני יודעת.
רואה להן בעינים. מיד.
בעינים שלהן מסתתרת ילדה לא אהובה, שהפכה לאשה מוכה (לפעמים זו אלימות מילולית שהשלכותיה אף גרועות יותר).
הילדה שבתוך העינים תספר לי את האמת.
בפגישה הראשונה או בשלישית.
למרות הבושה והאשמה.
ואז נצעד יחד בשביל הרפוי והאהבה.
לפעמים הפחד גדול מדי. היא תברח ולא תגיע לפגישה השלישית.
אז לכל הנשים המוכות, (והסליחה עם הגברים הנפלאים שמעולם לא עלה במוחם הרעיון הנורא הזה)
פיזית או נפשית (כי מילים יכולות להיות לפעמים אלימות כמו מכות במיוחד כשהן באות בצעקות)
ולגברים הפגועים שחלו במחלת האלימות והפחד,
הקנאה והבגידה
מוקדש המכתב הזה:

מכתב לגבר שהתעלל

אתה יודע
אחרי כמה פעמים זה כבר לא כואב בגוף
זה כואב בלב.
הוא נסגר .
זה כבר לא משנה שאתה מצטער, מבטיח שוב שזאת הפעם האחרונה.
אחרי הפעם השניה זה כבר לא מזעזע כמו בהתחלה.
לא שהתרגלתי. אבל זה הפך, איך להגיד, לשגרה.
זה כבר לא משנה אם אני גרמתי לזה ,הילדים, או משהו בעבודה.
מה שתגיד…
היום אף אחד לא ירים עלי יותר יד או רגל או כל סוג אחר של אלימות פיזית. זה כבר לא יקרה. רואים לי את זה בעינים.
אני לא ארשה.

רציתי להגיד לך אז,
כשעוד הרבצת אבל אז פחדתי
אל תגיד שאתה אוהב אם אתה מכה…
אל תנסה להיות מיני אם אתה מכה
יד שהכתה לא יכולה ללטף.
אהבה זה אמון, זה התמסרות מתוך בטחון
אהבה זה ההיפך מפחד

יש לך מושג כמה זה מפחיד כשמי שאוהב הופך למכה?
לפעמים חשבתי שאני מדמינת.
שהשתגעתי
,שזה סיוט, חלום רע.
התביישתי…
שיראו
התביישתי
שנשארתי
התבישתי גם בשבילך.
עולמי התהפך.
במקום לחכות ולהתגעגע לך פחדתי שתחזור הביתה.
כל תנועה שלך גרמה לי להידרך בחרדה. נזהרתי שלא להרגיז.
אתה היית פעם המקום הכי בטוח. נמל מבטחים.
הפכת זר מאים ומסוכן.
וכך הלב נסגר, הגוף נמתח מוכן למכה, והעיניים מושפלות.
זה להרגיש ההיפך מאשה. זה להרגיש תת אדם…

אני כבר לא כועסת.
הלב נרפא והוא פתוח
והעינים מבריקות הצחוק שוב מתגלגל והגוף נינוח
כבר לא פוחדת לפגוש אותך ברחוב.
אני כבר יותר מרחמת
מרחמת על גבר שכל כך פחד והיה חסר מילים
שהרים יד על אשה. אשה קטנה שאהבה אותו.
אז רק עוד מילה לפני שניפרד פה לתמיד לא כמו אז כשהגיעה המשטרה
רציתי להגיד לך שנשארתי שפויה
שהבנתי כמה חוסר אהבה היה בי שאפשרתי לך ככה.
כמה פחד היה בך.

אל תשחזר את מה שראית בבית כשהיית ילד
והעיקר
אל תעשה לחברך
לאהובך
לילדך
או לכל יצור אחר את מה ששנוא עליך
זאת כל התורה כולה
וזה העיקר באהבה
ואם זה יותר חזק ממך, תיגש לקבל עזרה

כל הזכויות שמורות לשרי רפאל

תבלין הפיתוי

(29 בינואר, 2008)

עייפה ומורעבת נכנסתי לדירתו הקטנה בתא. הנסיעה מחיפה התארכה בגלל הסופה שהשתוללה בחוץ
.החדר הגדול בדירת הסטודיו עטף אותי בחמימות ריחנית.
. על הכיריים הקטנים היו שני סירים צבעוניים ומבעבעים.
התנור דלק בקצה השטיח, המיטה הגדולה “לבשה” מצעי פלנל חדשים
חיבוקו המחשמל עטף אותי מבטיח עונג…
כילדה שחזרה מבי”ס שאלתי מתפנקת, “מה הכנת לאכול?”
והוא בחיוך חתולי ומדושן עונג ענה,” הימני בשבילך, צמחוני, והשמאלי בשבילי”
הנחוח הטריף אותי. ניגשתי והרמתי את המכסה של הסיר לא מתאפקת… ריחו של צלי משובח מבושל ביין ועשבי תבול הכה באפי…
.הנצחון היה ברור. נכנעתי מראש. 20 שנות צמחונות היו בסכנה.
עומד מאחורי ידיו נחות ברכות על מתני לחש, “בשבילך זה בסיר השני,” יכולתי לשמוע את החיוך בקולו.
“תביא לי כפית, רק לטעום את הרוטב,” בקשתי מתחננת…. חייבת לטעום מהאדום האדום הזה…
“זה לא בשבילך, אהובה,” אמר ברכות בצרפתית, והחיוך נשפך מזויות עיניו המשועשעות..
“רק את הרוטב,” התחננתי.
הוא טבל את הכפית בזהירות בסיר, והגיש לי אותה נושף לקרר. כמו לילדה
הטעם הכה בי באלפי זכרונות וצבעים. ממכר אותי לחלוטין.
“אפשר לטעום קצת מהצלי?”
“אבל זה , את יודעת…” אמר ברכות משועשע מנצחונו…” טוב רק קצת, שלא תרגישי רע אחרי 20 שנה.”
וכך ביד זריזה הגיעו שתי צלחות, סכום, כוסות יין בקבוק אדום, והסיר הקסום לשולחן הקטן.
מאותו רגע, איבדתי כל תחושת זמן.
זוכרת את הסיר הריק והמלאות הנעימה בגוף. היין האדום זרם בכוסות וצחקנו המון.
בבוקר קמתי, זוכרת במטושטש. לפתע זה הכה בי: אכלתי בשר. והרבה!
למרבה הפלא גופי הגיב נפלא.
אחרי הקפה הראשון, שבעת ליטופים ואהובה שאלתי סקרנית, “מה שמת באוכל אתמול?”
“היה טעים, אה ?” ענה לי משועשע וגאה.
ואז מדליק סיגריה ושואף ממנה בתאוה, התרווח בכסאו והתחיל לספר:
“סבתא שלי היתה מבשלת את האוכל הכי טוב בעולם. כששאלתי אותה מה סוד הבשול שלה היא ענתה בלחש:
“זה התבלין המיוחד שאני מוסיפה לאוכל.”
ואז אוחזת בידי הובילה אותי בשקט למטבח ושלפה מהמגרה קופסאת עץ מגולפת
“התבלין בקופסא הזאת. אבל אסור לך לראות אותו בינתיים,” לחשה מחייכת. “,אם לא תפתח אותה ותתאפק עד מותי, אשאיר לך אותה עם התבלין… תוסיף ממנו והאוכל יהיה נפלא” סיימה בחיוך.
כשסבתא מתה שכחתי מהקופסא. האוכל היה תפל. התגעגעתי לאוכל של סבתא.
ואז נזכרתי בתבלין. בבקור הבא בדירתה, נגשתי בשקט למטבח… הכל השתנה מאז מותה. במגרת התבלינים מצאתי את כדורי התרופות של סבא.
לפתע עמוק בקצה המדף העליון ראיתי אותה.
את קופסת התבלינים המגולפת של סבתא.
בידיים רועדות פתחתי אותה. עוצר את נשמתי.
להפתעתי לא היה בה כלום פרט לפתק מצהיב מקופל.
פתחתי אותו בעדינות, קורא: “לכל אוכל תוסיף אהבה מליבך”
זה היה התבלין של סבתא.
מאז אני מוסיף אותו לאוכל” סיים מכבה את בדיל הסיגריה ואסף אותי בזרועותיו.

אזני המלך בעל לב האמן

(26 בינואר, 2008)

להקשיב באוזן הקסומה…
כך אני קוראת לסוג ההקשבה המרפא.
האוזן הבלתי נראית.
כמעט כמו העין השלישית.
אך להבדיל מאחותה מיקומה של אוזן זו אינו ידוע.
מי שמספר סוד לאדם בעל אוזן שלישית נרפא ממכאוביו…
בימנו קוראים לזה ללכת לטיפול.

ועכשיו אגדה:
פעם, בארץ רחוקה, חי לו מלך רגיש ומיוחד.
בעל לב של אמן,
עין חדה לקלוט אתהיופי ואוזן קשובה לשמוע את הצלילים הקסומים של מוזת המוזיקה
המלך היה מסור לנתיניו,
ארצו פרחה ושגשגה
הצדק שלט בה,
והאהבה פרחה בשדות ובלבבות האנשים.
רק ענן קטן האפיל את שמי הממלכה שטופת האור:
האנשים בה היו ביישנים, ומעט עצורים
למרות אהבתם לאמנות, מעטים היו בה היוצרים.
הם התביישו להראות את מעשה ידיהם ופחדו מבקורת….
המלך היה ידוע בלבושו המהודר ובכתרו המפואר, שהתנוסס על ראשו.
היה זה כתר מיוחד: כתר עם כובע ארוך ומחודד
.מעולם לא הוריד המלך את כתרו -כובעו מראשו.
ולא ספר את שערו הארוך.
יום אחד החל שערו השופע לנשור. המלך ידע שעליו להסתפר.
לא היתה ברירה
יאם לא יעשה זאת יאבד שערו לחלוטין .
שליחיו יצאו לחפש ספר טוב וראוי בכל הממלכה.
כשנמצא האיש המתאים,
הכניסו המלך לחדר מיוחד שבפתחו עמדו שומרים.
לפני שהוריד את כתרו-כובעו,
השביע המלך את הספר שלא יגלה לאף אחד את שהוא אמור לראות, ולא יוצא להורג.
הספר נשבע לשמור על הסוד.
המלך חשף את ראשו והספר ראה לתדהמתו שבראש המלך מתנוססים שני אוזני חמור ארוכות שהוסתרו ע”י הכובע….
המלך הטוב היה מקולל.
היה זה כישוף חזק שהוטל עליו.
כשתמה המלאכה חזר ולבש המלך את כתרו כובעו, והסתיר את סודו.
הספר קיבל את שכרו הנאה, ויצא לדרכו חזרה לכפרו כשהסוד שמור בלבבו.
ימים עברו ושבועות, והספר הלך והפך לחולה…
הסוד העיק על ליבו, והדיר שינה מעיניו.
פניו קדרו הוא איבד את תיאבונו ושמחתו, שפוף ועצוב התהלך, ומיחושיו הלכו וגברו.
במר עליו פנה לבקש עזרה מזקן הכפר החכם.
“מה מעיק עליך?” שאלו החכם.
“סוד שמור עימי ומעיק על ליבי,” ענה הספר החולה.
“לך ליער, חפור בור עמוק, היכנס לתוכו וצעק את סודך למעבי האדמה.
כשתסיים כסה את הבור מחדש וחזור לביתך. בעוד שנה בריא תהיה,” יעץ הזקו החכם.
הספר עשה כמצווה וחזר לביתו. ואכן מצבו הלך והשתפר ובמהרה הבריא.
ביער, מעל הבור, צמחו קני סוף
הרוח שעברה וליטפה אותם שמעה אותם לוחשים “למלך יש אוזני חמור”
היא נשאה את לחישתם לכל הממלכה.
כך עברה הלחישה מפה לאוזן… והיתה הממלכה כמרקחה.
המלך הכועס קרא לספר מכפרו. והאשימו בהפצת הסוד.
“אתה היחיד שיודע את סודי… בגדת בי עונשך מות”
“מלך יקר נשבע אני לך שלא גילתי את סודך,” ענה הספר התמים
המלך הכועס לא ויתר והחליט להוציאו להורג כפי שסוכם.
לפני עליתו לגרדום נשאל הספר מהי בקשתו האחרונה
“לספר את המלך הטוב לפני מותי, פעם אחרונה,” ענה הספר
המלך נעתר לבקשתו.
וכך שוב לבד בחדר מוקף שומרים, הוריד המלך בפעם השניה את כובעו- כתרו בכדי לאפשר לספר לגזור את שערות ראשו.
ומה רבה היתה התדהמה בראותם שאזני החמור שעיטרו את ראשו, נעלמו.
והכשוף הוסר.
המלך המאושר ספר לספר הטוב שרק גלוי הסוד לאדם ישר שידע לשמרו יכול היה להסיר את הכשוף.
הספר לא הוצא להורג
הוא עבר לגור עם משפחתו ברווחה ופאר בארמון והפך לספרו האישי של המלך
הלחש בממלכה פסק וגם בישנות התושבים חלפה לה כלא היתה,
האמנים, לא חששו יותר להציג את מלאכתם, והממלכה היתה לידועה שבממלכות באמנות תושביה.
מכל רחבי העולם הגיעו אמנים לחיות בה וללמוד אמנות.
לא עוד פחדו מבקורת ותחרות.
האמת האמנות והאהבה שכנו בה יחדיו

מוקדש באהבה לכל היוצרים שפגשתי בעבודתי ובחיי ולאלה שעוד אפגוש בעתיד.
שרי

קולו של הבן

(23 בינואר, 2008)

רואה להם מיד בעינים. קוקטיל של פגיעות, שבירות, יחד עם עוצמה ונחישות.
הם שרדו התעללות רגשית… יש משהו מאד בוגר בעיניים של ילדים שגדלו בלי אהבת אבא.
ילדים נטושים. קורבנות גירושין אני קוראת להם בלב.
יש לי אחת כזאת בבית.
יפהפיה שלי.
הפעם המכתב נכתב בשמו של הילד/ה. לכל אותם ילדים לשעבר ממני באהבה

חיכיתי הרבה שנים לאמר לך את זה
כמה חיכיתי. כל הזמן חיכיתי.
אני כבר לא מחכה לך
כבר לא צריך אותך כאבא.
לא רוצה יותר שירכיבו אותי על הכתפיים
להגיד “אותך לאבא” לילדים אחרים
לקטר על אמא,
לדעת שכשאגדל אבא ילמד אותי לנהוג במכונית,
לצאת לטיול הרפתקני רק אני ואבא,
לדעת שאם אהיה בסכנה או בבעיה אני יכול לקרוא לאבא.
כי הוא שם אוהב נותן בטחון, גב לחיים.
בכלל, להגיד “אבא”
כבר לא עצוב , פוחד, מתבייש
שאין לי כמו לשאר הילדים אבא.
אף אחד לא ראה את אבא שלי.
לא ממש
לא כמו אבות אחרים
אבות גרושים שבאו, לבי״ס, לצופים לטיולים
אבות שמבלים איתם בחופשות וחגים.
אבא שלי לא היה כזה.

תמיד חשבתי שאני לא מספיק טוב/ יפה/חכם….
ככה הסברתי לעצמי למה אתה לא בקשר איתי.
תמיד קיוויתי שיום אחד תגיע.
ההסברים של אמא לא עזרו
האהבה שלה לא תיקנה את ההרגשה
היא היתה עייפה. שבתות וחגים. תמיד רק היא הורה יחיד..
הכל בגללי, כך הרגשתי.
התביישתי וחשבתי שאני יצור נחות….
מי ירצה להיות חבר של ילד שאבא שלו נטש אותו?
בטח ילד נוראי שאי אפשר לאהוב…. לא נתתי לאף אחד להתקרב אלי. הייתי בטוח שאם יכירו אותי באמת ינטשו אותי…
כמו אבא
לא יתכן שזה בגלל אמא, חשבתי לי.
לכל הילדים הגרושים יש אבא שנמצא איתם.
זה כנראה בגללי.
כמה שנאתי את עצמי.
כמה חיכיתי.
בגיל ההתבגרות עדיין ציפיתי.
אולי
אולי עכשיו? אבל לא באת.
אז מצאתי לי תחליפי אבא (ידידים של אמא, דודים, סבא, וקצת אבות של חברים) וגדלתי ככה בלי.
יש לי גם דמויות מהקולנוע והטלויזיה.
ובעיקר יש לי אבא כזה בפנים. שתמיד שומר, יודע מגן , צוחק ואוהב. אומר את האמת אמיץ וגאה בי…
כזה אבא יהיה לילדים שלי…
אני בטוח היום שיש סיבה שגדלתי בלעדיך
אולי רק ככה יכולתי להפוך לאדם שאני היום.
אבל זה היה שיעור כואב מאד.
רוצה להגיד לך שאני לא מחכה יותר
לא כועס יותר.
לא רוצה יותר.
אני כבר לא צריך אותך כאבא.
אני רק קצת מרחם
לא, לא עלי.
עליך.
שלא יכולת להיות שם עם העולל/ילד / נער שהייתי.
שהפסדת את כל התום הטוהר והסודות
את הדמעות והצחוק המתגלגל. שלא יכולת להרגיש את הנשיקה המתוקה ואת החיבוק האוהב.
לשמוע את המילה הקסומה, “אבא”
אז אני משחרר אותך גם מתפקיש הסבא. כי לא היית אבא.
מצטער פה לא צריך יותר אבא.
התפקיד לא פנוי
אם נפגש יום אחד,
לא אחפש בך אבא.
מקווה להצליח לפגוש את האיש שנכשל בתפקידו, ולהבין
זה לא קשור אלי.
לילד שבתוכי אין באמת אבא בחוץ…

זאת ווריאציה אחת כמובן.
יש שיבחרו בגיל בוגר לא ליצור קשר עם האב הנוטש… כל אדם והבחירה שלו.
אין נכון ולא נכון. .
ושוב,
ואין הכוונה כלל לאותם אבות אוהבים מסורים ונפלאים, שנוכחים בכל ליבם בחיי הילד למרות שהתגרשו מהאמא.
שרי

מכתב וידוי של אבא

(19 בינואר, 2008)

יש המשפילים עיניים כבויות, ויש שמישירים מבט קורן וגאה כשהם מדברים על הילד/ה
לא קל להיות אבא גרוש.
לעשות הפרדה רגשית בין האם לילד, להתמודד עם כשלון הגירושין, הקנאה בגבר החדש בבית, חוסר הנגישות, הנטל הכלכלי, לוחות הזמנים, הבדידות ועוד…
גברים בנויים פחות לחיות לבד.
פוגשת אותם בעבודתי וגם בחיים,
לא פשוט להיות אבות נוכחים למרות הגירושין. בעיקר אם מקימים בית חדש אשה וילדים.
אז זהו מכתב בשם האבות הגרושים
לקריאה לשמוש וסתם לפתיחת הלב, ממני לכם:
מכתב וידוי לילד שבבית:
ילד אהוב שלי
לא ככה חלמתי שיהיה באותו יום נפלא בו באת לעולם.
הייתי בטוח שכל לילה אהיה איתך,
שישי ושבת, שלושתינו משפחה
יום יום כל ימות השבוע.
איתך בחולי ובבריאות.
בצחוק ובדמע.להיות אבא שלך
איתך
יש לי וידוי, מין סוד כזה:
לא קל לי שלא הצלחתי לשמור על המשפחה שרציתי.
אני כבר לא גר בבית איתך ועם אמא
יש לי בית משלי
אמא ואני כבר לא ביחד….
ילד אהוב שלי, בסוד אגלה לך, לפעמים מאד עצוב לי
כן גם לגדולים עצוב, וגם אבות בוכים לפעמים בלב….
רציתי להגיד לך שאני מאד אוהב אותך
ובעיקר רציתי לספר לך שאתה תמיד איתי בלב לא חשוב באיזה בית אני.
אני ואתה זה לעולמים.
אנחנו זה לתמיד.
כשאתה מתפלל בלב שאני אהיה איתך תמיד.
תזכור שגם אני מתפלל אותה תפילה.
אתה יודע, כששנים מתפללים לאותו דבר זה יותר חזק.
ושמעתי,
שתפילות של ילדים יותר חזקות מאלו של מבוגרים.
אוהב אותך אבא

למען האבות הגרושים שאוהבים את ילדיהם אהבת אמת ((:
ממני שרי
באהבה

סודו של השועל

(15 בינואר, 2008)

“אלף אותי” בקש השועל את הנסיך הקטן.
בהמשך הוא הסביר לו מה זה ליצור קשר, את סוד הטקס ואת הדברים החשובים שאינם נראים לעין….
כשנפרדו השועל בכה, והסביר לנסיך מהו געגוע.
לא אוהבת להיפרד.
הכי קשה לי סיומים ופרידות.
עם זאת אני חווה אותן שוב ושוב, יותר מכל אדם אחר.
זה המקצוע שלי. להיקשר הכי עמוק, הכי לנשמה, ואז להיפרד…
ברגע שמטופל נכנס אלי לפגישה הראשונה אני כבר יודעת שניפרד.
שוב ושוב אני בעצם חווה נטישה ופרידה שהן גם בו בזמן הצלחה מבחינה מקצועית.
מטופל שסיים טיפול. ומרגיש נפלא עוזב אותי.
במהלך העבודה המשותפת, יש לנו טקס קבוע שנמשך חודשים ולפעמים אף יותר משנה…..
יום מסוים ושעה מסוימת.
פעם בשבוע.
אנחנו נקשרים
נוצרת אינטימיות מאד גדולה מבחינה רגשית.
אני נקשרת בדרכי למי שנחשף ונקשר אלי… כפי שהסביר השועל…
זאת הנקודה הכי כואבת והכי סודית במקצוע שלי.
כמובן שככל שאתה עובד מהלב, כך הקשר והפרידה יותר עצמתיים.
פעם כשאהבתי גבר השמעתי לו את השיר
every time we say good by i die a little
איזו פגיעות היתה בי.
ועדיין קשות לי פרידות…
במזרח ובתורות הבודהיסטיות נאמר שמקור כל הצער והעצב זאת ההתקשרות.
גם במדיטציה מתרגלים non attachment
אני מנסה
ועדין פרידות קשות לי.
גם הפרידות המקצועיות למרות שהן מלוות בספוק גדול.
היום בפגישה הראשונה ראיתי בעיני רוחי את הפרידה….
כשהרגע להפרד מגיע אני שרה לי בלב (גם בכדי להרגיע את עצמי)
“עוף גוזל. פרוש כנפיים”
מאחלת אושר ומשלחת מכל הלב לשחות בים הגדול ללא מצופים.

“האנשים שכחו אמת אחת,” אמר השועל לנסיך הקטן.
“אבל לך אסור לשכוח אותה:
אתה אחראי למי שלימדת אותו מהו קשר.
לתמיד.”

בן לוקח בן ובת לוקחת בת

(10 בינואר, 2008)

הורים שלי
רוצה להגיד לכם שאתם חשובים ומשמעותיים בחיי
אתם הייתם האנשים הראשונים שפגשתי בעולם.
ובזכותכם אני פה
מה שאגלה לכם עכשיו לא יהיה משמח במובן הרגיל…
רציתם שזה יהיה כמו אצל כולם: כזה בן לוקח בת ובת לוקחת בן…
אבל בשיר שלי זה אחרת.
אצלי זה בן לוקח בן, ובת לוקחת בת…
אתם בטח כבר יודעים את זה מזמן
אבל היה קשה לקבל את זה
לכן הסתרתי עד היום.
לא רציתי להכאיב ופחדתי להכעיס.
אבל אני לא יכול ולא רוצה להסתיר יותר.
רוצה שההורים שלי, שאני אוהב
ידעו מי אני באמת.
מיחל שתקבלו, ותמשיכו לאהוב, כי זאת הדרך שלי.
זה מי שאני
זה השעור שלי (וגם שלכם כי אנחנו משפחה)
כי מה שחשוב זה לא את מי אוהבים
בן או בת
אלא האם האהבה טובה, אוהבת, מכילה ומעודדת צמיחה
האם אני מאושר באהבה? זאת השאלה האמיתית.
אם תקבלו את הבחירה שלי, את מי שאני
אהיה עוד יותר מאושר…
הורים שלי
יודעים כמה קשה היה לחיות בשקר?
להסתיר?
וכמה פחד והתלבטות לפני שהחלטתי לספר לכם את האמת?
גם עכשיו אני מתפלל בליבי
שתצליחו לקבל, לסלוח, להכיל, ולהמשיך לאהוב.
כולם כבר יודעים אבל ממכם עוד הסתרתי.
זה הילד הקטן שבתוכי שפחד…
אז החלטתי שהאהבה תנצח ולכן נתמודד עם האמת.
כי אהבה זה אמת…
אז עכשיו אני מחכה לתגובה .בתקווה שתקבלו אותי מחדש.

כי זה אותו אני שאתם אוהבים
זה אותו גוף
אותם פנים
אותו צחוק
אותו ריח
אותו ראש
אותו לב
אותו טעם באוכל…
זה אני
אותו תינוק, ילד, נער ואדם שגידלתם והבאתם לעולם באהבה,
אמא אבא זה אני!
רק הרקוד שאני רוקד אחר.
ממני שאוהב אתכם מאד

מוקדש לאותם מטופלים שונים שלימדו אותי סובלנות, גמישות פתיחות ואהבה

האבירים שלי

(8 בינואר, 2008)

התעוררנו שלושתנו לבוקר ערפילי, גשום, וקודר.
הגשם ניתך בזעם מתדפק על החלונות, כועס.
ראיתי בעיניה שהיא מצטמררת למחשבה על ההליכה הארוכה לביה״ס במבול השוצף.
החתולה התחככה בי חסרת שקט, מיללת.
ואני חסרת אונים. לא יכולתי להסיע אותה הפעם. הייתי עצובה ..
לפתע צלצל הפלפון.
היה זה אחד מאבירי האהובים.
ככה אני קוראת להם.
שני חברי נפש,” אחים שלי”.
שנים הם איתי באש ובמים.
כה שונים וכה דומים.
אחד מוצק ואדמוני, איש קשוח ארצי פשוט לכאורה במנהגיו.
השני דק וחסר גיל. פיטר פן, חצי מרחף, עדין גמיש ומתוחכם
אוהבת את שניהם. מרגישה כמו אחות קטנה ולפעמים גם גדולה.
מכירים את זה?
התחושה הזאת המיוחדת, ההרגשה שמכירים ממזמן, למרות שזאת הפעם הראשונה? ככה הרגשתי כשפגשתי אותם לראשונה.
מאז עברו שנים.
אחד החליף מקצוע, אחד החליף אשה, אבל החברות נשארה.
הייתי אמא לילדה קטנטונת עכשיו נערה לתפארת,
כשאנחנו נפגשים אנחנו חסרי גיל.
לפעמים הם נפגשים בלעדי.
אבירים שלי
זה קורה לי לפעמים אפילו עם מטופלים. התחושה שמכירים. וכמובן עם חברות.
קצת כמו משפחה… משפחה של הלב.
ככה באמצע החיים ובעצם כאילו מכירים מהגן… מתמיד…
לא זה לא הקליק הזה כשמתאהבים… אין כל משיכה רומנטית.
זה הקליק הפחות תזזיתי ומסנוור…
“אחים” שלי…
“תוכל להקפיץ את הקטנה?” שאלתי. עדיין מתקשה לבקש למרות השנים. נבוכה תמיד לקבל עזרה.
..”ברור,” ענה כהרגלו, ושמעתי את השמחה בקולו על שיכול לעזור.
נשמה
אז היום אני רוצה להודות פה.
לו ולאביר לבן אחר שבזכותו אני פה בקפה.
“תשמיעי שרי, יש אתר שבו כל אחד כותב מה שבא לו, מקסים את צריכה להיכנס. תיהני,” הודיע לי, בוקר אחד בהכנסו אלי, קליל כהרגלו, לפני קרוב לחודשיים כולו מתלהב.
.ומאז אני פה בקפה ((: בזכותו.
וכן זה אפשרי. השאלה המתבקשת.
יש חברות אמת נקיה ממתחים מינים בין גבר ואשה.
חברות אמת.
תודה שאתם חברים שלי, תודה שפגשתי אותכם.
אתם הנחמה הגדולה של הילדה היחידה הבודדה והעצובה שהייתי, שכל כך רצתה אח גדול…
אתם האחים הלא ביולוגיים שלי.
אוהבת אותכם, תודה שאתם בחיי .
אבירים שלי

כשהתלמיד מוכן המורה מופיע

(4 בינואר, 2008)

ליבי דפק בהתרגשות.
נכנסתי ל”פנאק” (רשת חנויות הספרים הגדולה ביותר בצרפת), ומיד התחלתי לקרוא בספר החדש שהוציא הפרופ האהוב עלי.
הייתי סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה, ישראלית, בעיר אוניברסיטאית גדולה, בצרפת…
איך הוא כותב!
הורג אותי ברכות ובחכמה.
מאיר ופותח שערים קסומים על נפש האדם.
“אילו רק יכולתי לפגוש אותו,” הרהרתי בליבי.
“ואילו יכולתי לעשות את הסטאג׳ אצלו,” לחש קול קטן בראשי.
לא היה לי מושג איפה הוא נמצא (אולי בפריז חשבתי) או כל פרט אישי אחר עליו.
תעלומה
ידעתי רק שאני חייבת לפגוש אותו
למרות שהקריאה בצרפתית הגבוהה שבה כתב לא היתה קלה לי, בלעתי כל ספר שלו מאז שגיליתי את הראשון.
תמיד היה לי מין מזל כזה עם ספרים
כאילו מלאך נסתר היה מכוון את צעדי, מבטי וידי.
לקחת מהמדף בדיוק את הספר שאני צריכה.
עד היום אני נכנסת לחנות ספרים כמו להרפתקאה.
זורמת
הספר שאני צריכה (שעד לפני דקה לא ידעתי עליו) מופיע. (למה זה לא ככה בתחומים אחרים?)
כך היה גם עם ספריו של הפרופ׳ שלי. (אז הוא עוד לא היה שלי)
שבת אחת,
ואנחנו זוג סטודנטים ישראלים, מוזמנים לארוחה אצל אחד מאנשי הקהילה היהודית שאותם לימדנו עברית באולפן להשלמת הכנסתנו הדלה,
סיפרתי על אהבתי לפרופ׳ שכותב ספרים בפסיכיאטריה.
והמארח, יהודי עדין וחכם פנה אלי בחיוך ואמר:
“יש לך מזל יקירה, הוא פה בעירנו, זהו ראש המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטה, ומנהל המיון בביה״ח הפסיכיאטרי
מרוב התרגשות. לא יכולתי יותר לאכול…
למחרת,
היה זה יום חורף מושלג (מינוס 20 מעלות)
לבשתי את מעילי, כובעי, כפפותי ואת כל אומץ הלב, ההרפתקנות של מזל טלה שבי, ה”חוצפה” הישראלית שלי וצעדתי לעבר ביהח הפסיכיאטרי.
הלכתי קרוב לחצי שעה אבל רגלי לא נשאו אותי. הרגשתי שיש לי כנפיים.
הגעתי למקום שאיליו הנחה אותי מארחנו החביב מיום קודם.
בנין ענק, מהמאה הקודמת.
ניגשתי ישר למיון.
הצרפתים הם אלופי הגינונים. אבל אני נהגתי כמי שכפאו שד.
ראיתי את שם הפרופ׳ מתנוסס בפתח משרד מפואר.
נכנסתי למזכירה ובקשתי לראות את הפרופ׳
היא הסתכלה בי ,שומעת את המבטא הישראלי, ושאלה בזלזול
“:הגברת קבעה פגישה?”
“לא,” עניתי, “אבל אני חייבת לראות אותו”
“אני לא חושבת שזה אפשרי,” ענתה לי מביטה בי בחמלה מהולה בבוז
“בטח אחת מהמשוגעות,” חשבה לה
לפתע נפתחה הדלת מאחורי, ואיש גבוה גדול ומרשים, בעל עיניים כחולות ופנים נאים וזועפים הופיע בפתח.
הוא היה בערך בגיל 60 אך נראה היה שאין לזמן כל שליטה עליו.
“מי את?” שאל בזעף
אמרתי את שמי הלא צרפתי במבטאי הישראלי.
לתדהמת המזכירה הוא רטן: “בואי הכנסי” ואני נכנסתי לחדרו המפואר.
“למה באת?” שאל
“אני סטודנטית לפסיכולוגיה פה באוניברסיטה, ואני רוצה לעשות אצלך סטאג” עניתי במהירות
לא מתבלבלת
“אבל אצלי עושים סטאג סטודנטים לפסיכיאטריה ולא פסיכולוגים. פה זה לרופאים” ענה לי כמעט בכעס
“ואני הגעתי מישראל בכדי לעשות אצלך סטאג׳ בפסיכולוגיה!” עניתי לא יודעת מה אחז בי, ביישנית שכמותי…
“טוב אז תגיעי מחר ב-10 ונראה מה את יודעת,” סיכם. חצי רוטן, אבל עיניו חייכו
כך התחיל ספור אהבה רוחני רגשי שנמשך שנתיים.
מכל מורי מכל מדריכי, הוא היה “המאסטר” שלי.
ממנו למדתי את העיקר.
כשהתלמיד מוכן המורה מופיע

הכדים הסדוקים

(2 בינואר, 2008)

רוב חיי שאפתי להיות מושלמת. הכי חכמה, הכי יפה, והכי טובה.
אולי אולי אז אהיה אהובה? כך האמנתי.
ככה זה כשגדלים בבית בו אוהבים לפי תנאי.
וגם הסביבה רק חיזקה אמונה שקרית זאת.
חשבתי שרק אנשים מושלמים הם אהובים.
כמו באגדות.
היפים האמיצים והטובים מול הרעים הפחדנים והמכוערים.
כמה רחוק מהאמת…
עם השנים, למדתי את האמת. גם אם לפעמים אני מועדת, ומתקשה לקבל את עצמי על כל חסרונותי הפיזיים הנפשיים והרוחניים.
ברגעים שכאלה אני נזכרת בסיפור על כד המים הסדוק:
לנושא דליים בהודו היו שני דליים גדולים. כל אחד מהם בקצה השני של המוט אותו נשא מעל צווארו. לאחד הדליים היה סדק. בזמן שהדלי השני היה מושלם ונשא את כל המים מהנחל עד לבית, הגיע הדלי הראשון מלא רק בחציו.
כך היה במשך שנתיים. העביר נושא הדליים דלי וחצי מים הביתה.
הדלי המלא היה גאה בהישגיו, מושלם היה
.ואילו הדלי הסדוק, הרגיש אשם בחוסר מושלמותו, ומבויש על שהכיל רק חצי מכמות המים.
לאחר שנתיים, של מה שנראה לדלי הסדוק ככשלון מר, אמר לנושא הדליים:
“אני רוצה להתנצל בפניך”
“על מה?” שאל אותו הנושא
“כי אני מעביר רק חצי מכמות המים, בגלל הסדק שבצידי,”
נושא הדליים ענה לו בחיוך, “עכשיו בדרך הביתה, הבט על הפרחים המקסימים שפורחים לצד השביל”
ואכן, בעודם עולים במעלה הגבעה,שם לב הדלי הזקן והסדוק לשמש המחממת את הפרחים המקסימים שפרחו לאורך השביל.
עם זאת, עדיין הרגיש מבויש על כך שטיפטף ומחצית מכמות המים שוב אבדה בדרך
.בהגיעם הביתה פנה אליו נושא הדליים ואמר לו בסוד, “האם שמת לב שהפרחים פורחים רק בצד שלך ולא בצידו של הדלי השני?”
“כן ראיתי זאת “ענה הדלי הסדוק בפליאה
“זה משום ששתלתי זרעים בצד הדרך, בצידך שלך,
כל יום בעודנו פוסעים הביתה, אתה השקית אותם. במשך שנתיים, יכולתי לקטוף את הפרחים היפים ולקשט את ביתי ולהביא לאהובתי… אילולי היית כפי שאתה, לא היה כל היופי הזה להתברך בו”
וכך עם השנים צמחו להם פרחי האהבה , החמלה, העומק, הקבלה והרכות, גם בגופי ובנשמתי,
במקום בו היתה רק שאיפה למושלמות.
שנה נפלאה לכל האנשים הלא מושלמים.

השיעור של החיים שלי

(29 בדצמבר, 2007)

תמיד פחדתי ממנה.
היא היתה גדולה עלי.
כשגדלתי היא קיבלה מימדים אחרים
היא היתה בעצם אשה נמוכה עגלגלה ונאה
לא גדולה בכלל…
אבל כילדה פחדתי ממנה.
מאד
משהו באנרגיה שלה לא התאים לי.
אשה קשה היתה אמא שלי. “אפילו היטלר לא הצליח להרוג אותי,” היתה מספרת במבטא הונגרי כבד, ועיניה בורקות.
ואני ילדה קטנה, בלונדינית עדינה ורגישה, הבטתיי בצועניה בעלת העיניים הבורקות ובדמיוני ראיתי איך היא מפחידה את כל הרייך השלישי.
פחד והערצה
קוקטיל קטלני.
אהבתי, ריחמתי, פחדתי הערצתי ושנאתי אותה. עד לרגע מותה.
כולם אהבו אותי, חוץ מאמא שלי.
היא היתה קרוב לוודאי אומללה כמוני.
נדמה היה שהייתי גוזל של קוקיה שהוטל בקן שלה.
היינו כה שונות. חיצונית ופנימית.
כמובן שסיפור האהבה ביני לבין אבי לא עזר ליחסנו.
אכולת קנאה היתה מול הדמיון הפיזי והקירבה המושלמת בין הגבר והילדה.
בדרכה השונה משלי היא אהבה אותי.
דרכים קשות היו לה להראות את אהבתה…
פחדתי ממנה ומהתפרצויותיה.
הייתי כבר פסיכולוגית קלינית, אשה נאה משכילה ומלאת בטחון ,
אבל הייתי הופכת לפעמים לאותה ילדה מפוחדת כשהיא כעסה, ביקרה, וצעקה…
מדהים איך אשה קטנה ולא משכילה, הצליחה ככה לעורר בי את השדים מהילדות.
כל כך פחדתי ממנה, ובו בזמן אהבתי אותה.
אמא שלי.
כילדה אהבתי אותה בימים הטובים בהם צחקנו, רצות כל אחת לחדרה ומנסות להרגיע את הצחוק המשתולל.
ימים בהם שרה לי בהונגרית שירים צוענים, בהם בשלה באהבה את האוכל הנפלא משם.
אהבתי את שמחת החיים והתפרצויות האופטימיות.
בימים אלו היא כמעט חיבבה אותי… היו אלה שעות של חסד
אמא שלי
באנו מכוכב אחר.
כשהתמוטטה אותה אשה חזקה ובריאה שהיטלר פחד ממנה, הילדה שבי היתה מזועזעת.
מצד אחד היתה לי הקלה
הרגשתי שאין עלי יותר
לא עוד ביקורת על דרכי, אהבותי, על האמהות שלי, הערכים שלי…
לא עוד נסיון להצר את צעדי ולשלוט בי,
אבל מצד שני לא היתה שם יותר האמא הכל יכולה.
הצוק האיתן והבלתי מעורער.
הרגשתי כה חשופה. כמעט עירומה.
לבד מול העולם.
שוב ילדה קטנה
ואז התהפכו היוצרות. הפכתי אני להיות האמא.
האשה החזקה הלכה והצטמקה, עד שהפכה להיות כמעט תינוקת חסרת ישע.
במשך שלוש שנים מתוכן שנתיים האחרונות, במחלקה הסיעודית, ניסיתי בכל כוחי ליצור פיוס, אהבה והרמוניה.
ניסיתי
נשארנו 3 נשים:
אמא שלי, אני והקטנה שלי.
כל הגברים עזבו.
אבא מת הגבר שלי הלך ורק שלושתינו נשארנו.
ניסיתי לאהוב, לפייס, לחמול, לדבר לליבה.
ניסתי להיות גם הפסיכולוגית הרוחנית שיודעת ללוות אנשים בדרכם האחרונה
היא לא הצליחה לאהוב אותי….
ערב אחד הלכתי עם חברה לסרט פיטר פן.
ידעתי שימיה ספורים.
ברגע בו הילדים ופיטר עפו ועברו לארץ לעולם -לא, עברה בי צמרמורת.
ידעתי שאמא שלי עברה למימד אחר.
היינו מחוברות למרות שבאנו מכוכב אחר.
לפי שעת המוות זה היה בדיוק אז.
הרגשתי נכון.
מאז שהיא הלכה אני מנסה ללמוד את השעור.
מנסה לסלוח ולאהוב את גופי שבא ממנה.

מתנת חג המולד שלי

(24 בדצמבר, 2007)

כילדה בודדה ועצובה, תמיד רציתי כלב או חתול.
חלמתי על בעל חיים כולו חום, רכות ונועם, לו אוכל לספר את חלומותי וסודותי, לחבק בלילה ולא לפחד מהחושך לבדי בחדר האפל…
מישהו שתמיד יאהב אותי. שלא יבקר, יכעס, ילעג ויכה..
הייתי מסתירה בכיסי קצת אוכל ונותנת לחתולים “אשפתולים” בחצר, בהחבא.
בגיל 13 עברנו דירה
בעצב נפרדתי מהשכונה הישנה בה נולדתי, מחברותי המועטות, מביה״ס, ועליתי לכרמל לבית החדש.
נחמתי היחידה היתה ההבטחה של הורי: “בדירה החדשה נביא לך כלבלב או חתלתול.”
כשהגענו הופרה ההבטחה, כמו רבות אחרות:
“כלב או חתול יקלקל את הרהוט והשטיחים. לא נוכל להרשות זאת… יש חתולים בחצר אם את רוצה”
כאב הבגידה. ההבטחה שהופרה.
כשעברתי מת״א לחיפה, ונפרדתי מהכלב ובן הזוג (בסדר זה), הבטחתי לילדתי בת ה-11 : “אביא לך חתלותל כשנעבור לחיפה” .
עברנו בסתיו. הגיע החורף.
היה זה ערב חג המולד.
היא ישנה אצל הורי שהיו עוד בחיים.
ידעתי שאביא לה גור חתולים כמובטח. לה ולילדה שבתוכי… אותו חתול מאז…
למחרת, כשחזרה מביה״ס, קראתי לה לחדר השינה שלי.
“מה קרה אמא?” שאלה וילקוט ביה”ס על כתיפיה
“בואי לפה מתוקה,” עניתי
כשנכנסה אמרתי, “תרימי את השמיכה “
“למה”? שאלה ופליאה בעיניה הגדולות
“תרימי,” חזרתי ברכות
מתחת לשמיכה היה כדור אפור של פרווה רכה. גור חתלתולים…
לו ראיתם את הכוכבים שבעיניה! איזה אושר! “אמא, את קיימת את ההבטחה!” צחקה כשהיא מרימה את הגורה בזרועותיה.
״היא באמת שלי?״
“כן, מעכשיו היא תגור איתנו,” עניתי צוחקת למראה אושרה
והילדה שבתוכי, נרפאה מפצע הבגידה.
הפצע ההוא נרפא
מאז חתולת חג המולד אתנו.
עם הילדה שלי והילדה שבתוכי.

גם מלאכים זקוקים לאהבה

(21 בפברואר, 2007)

אצל האינדיאנים, הוא מופיע מעל עריסת התינוק כרוחה של חית הטוטם.
לפיו ניתן שמו של הרך הנולד.
אצלנו, זה מלאך שמגיע עם כל תינוק ללוותו פה בחיים אלו.
והוא חבוי בשם שניתן לו ע״י הוריו.

מלאך שומר שלי
יודע שאתה איתי מאז שהגעתי לפה.
חבר נאמן
תמיד אתה לצידי להגן עלי.
אני שולח לך היום את אהבתי ותודתי לך
לא, אני לא קורא לך לעזרה הפעם.
היום חשבתי עליך…
לפעמים אני שוכח אותך. אפילו חושב שעזבת…
ויש רגעים, שאני ממש מרגיש אותך
כמו אז שהייתי בסכנה, או בשמחה הגדולה.
יכולתי ממש לחוש את נוכחותך המוארת לצידי.
אני יודע ששרדתי מצבים בחיים כי היית איתי.
מלאך שלי
תודה
אתה יודע
כשהייתי ילד ידעתי והרגשתי את נוכחותך בברור
כמעט באופן מוחשי.
הופעת אז בחלום בהקיץ,
בציוץ ציפור,
במבט עיניו של כלב,
בחיוכו של חתול,
בקריצת כוכב במרומים,
בליטופה של הרוח
בפרח האביב
או סתם בצורת אדם שבא בזמן הנכון ואז הלך…
ידעתי שמלאכים שומרים על ילדים שחייהם קשים.
לכל ילד צמוד מלאך בלתי נראה שעוזר לו לשרוד…
מאז גדלתי.
בעולם של הגדולים אין מקום לדבר על מלאכים
אבל בליבי יודע שאתה תמיד איתי
רציתי להגיד לך תודה
רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך.
גם מלאכים זקוקים לאהבה

הציפור הכחולה

(18 בדצמבר, 2007)

תמיד רציתי לעוף
לפעמים ילדה, בקשתי להפוך לציפור. פשוט לפרוש כנפיים ולעוף למקום אחר…
מכל הצפורים אהבתי את יונק הדבש או צפור גן עדן.
והיא אהבה אותי.
חיפה, ירושלים, תל אביב, תמיד הגיעה והיתה בקרבת חלוני.
בזוגות,
או בודדה
אפורה (נקבה) או ירוקה כחלחלה (זכר).
זוג אחד הגיע במשך 3 שנים וקינן כל אביב תחת חלוני…
מכל הגברים אהבתי את אבא שלי.
גדלתי בבית קשה, ילדות ונעורים ללא שמחה.
אבי לא היה גבר שבגברים. השואה נטלה את צחוקו וכופפה את נשמתו…
את אשתו וביתו שאהב איבד שם בשלג….
אמי היתה אשה שניה ולא אהובה.
אותי אהב אבל לא ידע להגן עלי …
החזרתי את האור לעיניו היפות של האיש העדין.
נכדתו החזירה בערוב ימיו שמחה לליבו…
מותו היה מהיר ופתאומי.
תוך שבועיים נקטף -חיידק טורף חטף אותו..
זוכרת את היום האחרון כשבאתי לבקרו בביה״ח.
הוא לא דיבר, מסכת החמצן לא איפשרה.
עשיתי לו רייקי, הוא לחץ את ידי ורק עיננו דיברו.
כשיצאתי וצעדתי לכיוון המכונית, ראיתי פרפר צהוב לבן, ענק, מונח מת על המדרכה.
ידעתי שלא אראה את אבי יותר.
אחרי מותו נהגתי לבוא עם ביתי בשבתות בצהרים לבית הורי.
אימי שרדה שנתיים אחריו.
שבת אחת
שטופת שמש בתחילת הקיץ, ישבנו שלושתינו במטבח המואר והחלון פתוח לרווחה כשסיימנו לאכול נזכרתי ואמרתי בקול: “היום זה יום ההולדת של סבא..”
המילה האחרונה היתה עוד על שפתי כשלפתע נכנסה לחדר צפור כחולה.
יונק הדבש, כמובן…
הוא חג מסביב לשולחן, כמי שמכיר את החדר…
כשסיים את הסיבוב מעל ראשנו, פרח באלגנטיות החוצה כלעומת שבא.
נשמתי נעתקה.
ואז שמעתי את הקטנה אומרת בקול צלול ובבטחון שיש רק לילדים
“זה היה סבא שבא להגיד שלום. הוא בא לבקר ביום ההולדת”
ואני ידעתי.
ידעתי שהוא אוהב גם משם בדרכו…
כשיגיע הגבר שלי ,
תתעופף לידנו ציפור כחולה.
ואני אדע…

וונדי, טינקרבל והילדים האבודים

(15 בדצמבר, 2007)

יש להם מבט כזה בעיניים.
הוונדי שבי מזהה אותם.
גם אני באתי משם.
ילדים אבודים.
לא ידעו לאהוב אותם
זה לפעמים ענין של דורות. זה כמעט כבר בתוך הדי.אנ.איי. נדמה לי שנולדים עם זה לפעמים. כמו דורות של עבדות…
הם באו לשבור את השרשרת.
לעצור את וירוס האנטי אהבה הבורות הרגשית. וחוסר הסובלנות…
הם חלוצים
הם לא מוכנים להעביר את זה הלאה.
הם עוד לא יודעים את זה.
הם שוברים כבלים של עשרות שנים אם לא מאות.
הם באים כי אי אפשר יותר.
הם באים אלי.
לטיפול.
וונדי שבי יודעת.
אני מודה, לפעמים אני גם קצת טינקרבל.
שנים גם אני הייתי ילדה אבודה.
אני קצת מבלה איתם בארץ לעולם לא עפה איתם, ואז מלמדת אותם מה זה אהבה…
כזאת שהם לא הכירו.
מספרת להם שמותר להיות שונה, מותר לכעוס ולפחד, ובכלל גם לבכות ולטעות, ולעוף ולהגיד שטויות ולצחוק כמו פיטר פן
וגם, לנצח את קפטן הוק ולא לפחד ממנו ולגלות להם שהוא פוחד מהתנין ומקנא בהם …..
והכי חשוב מספרת להם בסוד שהם אהובים בלי תנאי
(ויפים וחכמים וכשרונים. כי כאלה הם באמת..)
ואז שלא כמו בסיפור של פיטר פן, הם עוזבים את ארץ לעולם-לא, אבל זוכרים לעוף וגם יודעים שמותר לחזור לשם לפעמים.
גם אני חוזרת לשם לפעמים. בשביל זה אני גם טינקר בל קצת…
אז היום הגיע אלי ילד אבוד לשעבר.
קפץ להגיד שלום, לבקר לפני שחוזר שוב לחו”ל לחצי שנה.
בקור מולדת של כמה ימים.
בא מת״א לחיפה להגיד שלום לוונדי, להודות, ולספר לטינקר בל על נפלאות הקסם….
זהו, האהבה נצחה, בגאווה ספר שיצא סוף סוף מהארון. הצלחנו!
אחרי 15 שנה שחי בסתר.
דמעות של אושר הקלה ,וזכרון של סבל של שנים .
וונדי הגישה חבילת טישו שתמיד מוכנה..
בנוסף סיפר שיש לו זוגיות מדהימה, כמו שחלמנו יחד, כשהיה עדין בארץ לעולם-לא
עונג שבת…

לחיים בשוליים

(14 בדצמבר, 2007)

היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה, עמק ירוק יפהפה זרוע פרחים ועיצים מלאי הוד.
בתוכו זרם נחל כחלחל מלא דגי זהב.
רגל אדם לא דרכה בו.
בעמק חי לו עדר של חדי קרן מדהימים ונדירים ביופים.
כולם היו שחורים כפחם, מלבד חדת קרן אחת ששמה היה געגוע.
מיכיוון שהיתה צחורה כשלג, ושונה, נדו אותה שאר בני העדר
יום אחד, בצר לה התרחקה געגוע ורעתה בקצה מרוחק של העמק.
בעודה מלחכת עשב הבחינה להפתעתה בגוף שחור דואה בשמים מעליה.
מסתכלת בו בפליאה, ראתה שהוא נוחת לא רחוק ממנה בעמק
היה זה פגסוס, סוס בעל כנפיים.
כנפיו היו ענקיות ומדהימות ביופין.
אך געגוע התפעלה במיוחד מעיניו הירוקות שהיו נגוד מוחלט לצבעו השחור. חדי הקרן השחורים שהכירה היו בעלי עיניים כהות.
גם הפגסוס הביט בה בפליאה.
עיניה היו כחולות כצבע השמים, וצבעה היה צח אף יותר מהשלג שכסה את ההר בו התגורר עם שאר עדר הפגסוסים .
הם התקרבו זה לזו בהסוס והציגו עצמם
הפגסוס סיפר לגעגוע ששמו אומץ.
כשהחלו לדבר היתה להם תחושה מוזרה כשל מכרים וותיקים.
אומץ פתח בשיחה ושאל את געגוע, “מדוע אינך רועה עם שאר העדר? חדי קרן חיים יחד בעדרים כמונו הפגסוסים”…
“זוהי נקודה כאובה,” ענתה געגוע.
“רואה אתה שאני לבנה. כל שאר בני העדר שלי שחורים, כמוך. זהו הצבע הנעלה והמובחר. הם אינם רוצים יצור מעוות ושונה כמוני בקירבם. לכן אני חיה בשוליים,” ובאמרה זאת החלה להתיפח בעצב חרישית.
אומץ ענה לה בעצב: “ובעדר שלי צבעך נחשב ליפה ולנעלה… כל אחד מבני עדרי היה שואף להיות כמוך… אפילו מנהיגת העדר אינה צחה ולבנה כמוך”
געגוע חדלה להתיפח ובפליאה שאלה אותו: “אז למה אתה כה שחור?”
“עכשיו נגעת בנקודה הכאובה שלי,” ענה אומץ חרישית…
געגוע הביטה בו בפליאה. הוא נראה כה חסון ונועז. היתכן שגם לו יש כאב מוסתר? הרי כנפיו אדירות והוא יכול לעוף בשמים.
“נקודה כאובה, אצלך?” שאלה משתאה
“כן געגוע צחורה. בעדרי שלי, אני החריג, ונחשב למעוות בגלל צבעי השחור,” אמר ובעיניו הירוקות כאיזמרגד עבר זיק של כאב עז…
הביטו שניהם זו בעיני זאת ולפתע פרצו בצחוק משחרר.
.כה מעוותת היתה בעיניהם התיחסות זו אליהם עד כי במוצאם את המגוחך שבכך יכלו שניהם יחד להרפא מפצעם.
הם המשיכו לשוחח לצחוק עד רדת החשכה.
לשניהם היה ברור שזה מפגש מאד מיוחד, שהם מכירים עידנים, ושהם לא יפרדו לנצח.
תחושה של חברות עמוקה שררה ביניהם אף כי הכירו רק לפני מספר שעות מועטות.
לבסוף נרדמו זה לצד זו בתחושה של שלווה עמוקה שלא הכירו מעולם.
כשהתעוררו למחרת, ראו בפליאה, שלאומץ צמחה קרן חדה במצחו כשל געגוע, ו חדת הקרן צימחה זוג כנפיים צחורות עדינות ויפהפיות.
וכך ללא מילים ובתחושת הבנה עמוקה המריאו יחד, לעבר האופק.
צאצאיהם מצאו עוד סוגי פיות, שדונים, חיות קסומות, גמדים ליליות מכשפות ואלפים שונים וחריגים.
יחד הם הקימו ממלכה קסומה בעמק חריג וסגול. בממלכה זו כובדו כל היצורים השונים וה”מעוותים” וחיו יחד בהרמוניה..
עד היום, במקומות שונים בעולם, ילדים ואנשים “חריגים” יכולים לפגוש פגסוסים שחורים וחדי קרן לבנים…

אלכימיה, מחושך לאור

(11 בדצמבר, 2007)

מכתב מהאשה לפילגש

אנחנו לא מכירות
לא נפגשנו ולא דיברנו מעולם.
בשירים , בספרים, זו בד”כ את, שמדברת אלי.
את
הפילגש, האשה האחרת המאהבת…
אולי שמעת כבר את קולי, כשצילצלת הביתה לחפש אותו.
את הגבר ששתינו אוהבות.
כשהתגעגעת, כשכאבת, או סתם מסקרנות או דחף אחר…
אז כשהרמתי את השפורפרת ולא ענו מהעבר השני. ידעתי שזו את.
לאחרונה זה לא קורה. לכל אחד יש טלפון פרטי:פלפון…
התקשורת השתכללה. גם זו שבסתר…
אולי ראית תמונה שלי.
לך הוא הראה. לי לא
זה מכתב ממני אליך.
ממני האשה החוקית… לא המאהבת (איזה שם קסום)
אני, הדמות הפחות רומנטית ומרגשת. הפחות אהובה..
אני שבערבים ובלילות רבים לבד.
האשה הנשואה, זו שנושאת את שמו.
זאת שנמצאים איתה באור, בפומבי.
לך האשה בסתר, בחושך. זו המוסתרת, הלא ידועה

רציתי להגיד לך שגם אני מקנאת בך
כן לא רק את בי
גם אני מתיסרת וגם אני מסתירה.
את הכאב את הקנאה.
מסתירה את העובדה שאני יודעת עליך, מסתירה את הרצון ל”תפוס” אותכם ולפוצץ את ה”סוד”
לספר לכולם
בשבתות וחגים ובזמנים שאני והוא כלפי חוץ נראים כל כך ביחד מושלמים..
כמוך גם אני חווה מגוון רגשות בסתר.
כמוך בדיוק
את האשה בחושך ואני האשה באור.
רציתי לספר לך שגם לי יש מנה של חושך ולך מנה של אור.
מצחיק כל אחת מאיתנו רוצה לקבל את מה שיש לשניה.
ושתינו אוהבות אותו אדם
במובן מסוים אנחנו הפכים ובמובן אחר אנחנו משלימות אחת את השניה.
שתינו יחד מהוות את האשה השלמה בשבילו…
הוא אוהב בדרכו כל אחת.
חשבת על זה שבעצם אנחנו דומות?
זה ישמע לך אולי מטורף אבל אני די בטוחה שהיינו יכולות להיות חברות טובות…
לא יודעת מה הוא סיפר לך עלי. עליך הוא כמובן לא מדבר איתי..

רוצה לספר לך שיש לי תפילה.
כזאת מין מחשבה שאני רוצה שתתגשם במציאות:
אני מאחלת לך לחיות באור עם גבר משלך
גבר שתוכלי לאהוב גם בשעות היום, בפומבי, וגם בשעות החושך בסתר…
שתהיי גם האשה שבאור.
ולי אני מאחלת לאהוב גם באפלה ובמסתור, רחוק מכל עין כמוך,
להיות גם האשה שבחושך.
מתפללת שכל אחת תהיה אשה שלמה של אור וחושך. אשה ומאהבת יחד.

תפילה

(9 בדצמבר, 2007)

זהו מכתב תפילה
מכתב הזמנה לאהבה זוגית. לגברים ולנשים.

לגבר / אשה שאני מזמין לחיי

אני קורא/ת לך להכנס למעגל החיים שלי.
אני מוכן/ה למפגש.
אנחנו נשמות תאומות שמכירות מזמן,
ונדברנו להפגש פה
בגלגול הזה
לזוגיות מופלאה.
קורא/ת לך כמו בשיר של קפה בגדד
מזמין/ה אותך
לריקוד
לסדנא
למסע
כמו להיכנס לתיבת נוח.
רוצה לחוות איתך את השעור של האהבה
ללמוד את עצמי דרך עיניך, לחוות את גופי דרך גופך, ולהתחבר לעצמת הרגש החושים והתודעה במפגש איתך.
ללמוד לאהוב את היפה והמכוער שבי ובך
את את האור ואת החושך
רוצה להיות חבר/ה שלך
חבר/ת הנפש שלך
לגלות עולמות חדשים של שמחה צחוק משחק וקבלה איתך.
להיות המשפחה הרוחנית שלך
שם בשעור הזה שקוראים לו אהבה

יודע/ת שעברת כבר חוויות לא קלות עם אחרים/ות, כמוני.
אכזבות , בגידות, נטישות ופרידות.
כל זה הכין אותנו למפגש שלנו
כמוני לא הפסקת לקוות ולחכות
היו רגעים של יאוש, אבל לא ויתרנו באמת על האמונה.
יתכן וברגע זה ממש אתה יושב/ת וכותב/ת מכתב דומה ומזמין/ה אותי לחייך

הנשמות שלנו מכירות.
הן תעזורנה לנו לזהות אחד/ת את השני/ה

שולח/ת לך מכתב

טבעה של האהבה

(3 בדצמבר, 2007)

“אף גבר לא יתקרב אלי יותר,” חשבתי לי, כשננטשתי, נבגדתי וליבי נשבר לרסיסים.
הפעם הזאת המכה היתה מוחצת.
נשארתי לבד עם תינוקת בת שבוע, כשבעלי שאהבתי בכל ליבי עזב עם אחרת.
רזיתי 10 ק״ג, גזרתי את שיערי הארוך לאות אבל, ושרדתי מנסה להיות אמא טובה, לתינוקת המדהימה של
וכך עברה שנה וחצי של אבל , הסתגרות מפני גברים, ועבודה קשה.
ואז כמו עץ שקדיה שמת בחורף ומתחיל לפרוח באביב, התחיל ליבי השבור, להתאושש ולפעום בקצב מואץ מול גבר .
ולמרבה הפלא, האהבה שחשתי אחרי השבר הגדול היתה יותר גדולה מהאהבה הקודמת.
נזכרתי אז בסיפור על הפסיכיאטר הגדול ד״ר יונג:
גברת אחת הגיעה איליו ליעוץ כולה מוטרדת, לשאלתו ספרה לו (את זה אתם אמורים לקרוא במבטא יקי כבד): “ד״ר, אני בבעיה גדולה, יש לי בן יחיד שאני אוהבת בכל ליבי. הייתי רוצה להביא עוד ילדים לעולם אבל אני פוחדת שאהבתי תתחלק בין שני הילדים ובני האהוב יסבול מכך שהוא מקבל רק את חצי אהבתי”
הסתכל עליה ד״ר יונג וחייך ואמר לה: “גברת יקרה, אל חשש, לאהבה יש תכונה משונה, היא לא מתחלקת אלא מוכפלת. ולכן אל תדאגי כלל”
ומנסיוני שלי, כשהלב נשבר, ונדמה שאי אפשר לאהוב יותר, שכל האהבה נגמרה,
אז כמו נס כד השמן, הלב לא רק שאנו מפסיק לאהוב, אלא שבפעם הבאה אהבתו גדלה אף יותר.
רק תאמינו.
חג שמח לכולם משרי

הסוד

(1 בדצמבר, 2007)

“טלפון אחד יכול לשנות חיים,” אמרה לי שכנתי חניתה, שהגיעה לבקור אותו ערב לפני שנים, כשהטלפון צלצל
ואני מיד חשבתי לי בליבי, אולי אולי זה יקרה?
הרמתי את השפורפרת,
זה היה קרוב
הוזמנתי לארוחת ערב אצל ידידי הצרפתי ואשתו.
כשנותרתי לבד עם תינוקת, הציפו אותי הגעגועים לצרפת.
“תביאי לי גבר צרפתי,״ אמרתי לחברתי שנסעה לפריז לבקור מולדת. ושאלה את השאלה הישראלית הטיפוסית “מה להביא לך”?
חצי צוחקת חצי רצינית.
פגועה וננטשת, חלמתי על אהבה בצרפתית.
דימיינתי את העונג ואת הריפוי, בשפת האהבה ללב ולגוף הפצוע.
בסוף השבוע כמוסכם, נסעתי לארוחת הערב.
פגשתי אותו.
את הגבר הצרפתי שלי.
הוא הגיע לבקור אצל ידידי, חברו מילדות, פעם ראשונה בארץ.
זה היה כמו בסרט של ללוש.
בצרפתית קוראים לזה “coup de foudre” מכת ברק ,בתרגום חופשי.
המבטים נפגשו והנשמות זהו אחת את השניה.
כמו באגדות, אחרי חודשים של תכתובת כל יום (מכתב עם בול, לא היו אז אימלים),
הוא עזב הכל ובא לחיות איתי ועם התינוקת פה בארץ
שנים של אהבה מיוחדת…
זוכרת עד היום בעדנה את כל שלמדתי מכריסטיאן, חבר נשמה יקר,
זה היה לפני שיצא הספר הסוד.
מחשבה בוראת מציאות.
האמנתי בכל לב וזה קרה
כשהמחשבה שאני יוצרת היום, תתממש אגלה לכם אותה.
בינתיים היא סוד((:
שיהיה שבוע נפלא שרי

צלילים

(30 בנובמבר, 2007)

לפני שנים, בעירה נידחת בספרד, הייתי כמכושפת.
במשך קרוב לארבעה חודשים לא שמעתי מוסיקה (נשמע בדיוני בימנו…)
יום אחד רעבה, נכנסתי כשהתרמיל הגדול על גבי, יחד עם חברי למסע, לחנות מכולת קטנה וחשוכה,
לפתע שמעתי צלילי פסנתר ענוג
לרגע חשבתי שאני הוזה.
ואז ראיתי להפתעתי מקלט טלויזיה זעיר בשחור לבן, בקצה השני של החדר
וכך ממעמקי החנות, בקע נורטורנו של שופן בבצוע ארתור רובינשטיין.
הייתי כמהופנטת.
המעמד היה סוריאליסטי לחלוטין.
כל געגועי לבית, לארץ, לתרבות, למה שהשארתי מאחורי במשך כל החודשים של טיול סגפני ומרתק, עלו לפתע להכרתי, מול הצלילים הכל כך מוכרים.
לא יכולתי לזוז. מכושפת.
כל אותו היום הייתי נסערת.
לא תיארתי לעצמי שהמוסיקה כה תחסר לי.
נראה לי שזה היה היום בו הבנתי, אז רחוק מהבית, עד כמה הצלילים, הם מזון לנשמתי.
מאז עברו שנים, עברתי דירות, ערים, וארצות,
הייתי במערכות יחסים שונות, אהבתי ונפרדתי… אבל המוסיקה תמיד איתי.
אלוהים מדבר בצלילים.

האור

(28 בנובמבר, 2007)

יש שעה אחת קסומה
בה כבמטה קסם, האור הופך לחושך.
מי שגר בין עיצים מכיר את קולות צפורי היום המתחלפים עם צפורי הליל
בין ערביים קוראים לה.
היא שונה מהשעה שבה עולה השמש. שעת הזריחה.
באחת הכל מתבהר, בשניה כל מתעמעם.
שעות מעבר קסומות אלו, תמיד שמשו כסימן באגדות.

יש אנשים שקמים לתחיה בלילה ואחרים במיטבם רק ביום,
אנשי היום והלילה.
אהבותי הגדולות והנואשות, היו ברובם אנשי לילה…
ניחשתם נכון אני אשת יום…
הפכים כה מרתקים…
בדצמבר אנחנו חוגגות גם חנוכה וגם חג מולד, מזה שנים…
אור, קסמים, ניסים וכשפים…
אמא של אור ובת קסומה של לילה.
.אחת בהירה השניה כהה
שנים פחדתי מהאפל והחשוך. גם מזה שבנשמתי.
לא עוד.
היום יודעת שאני עשויה מחושך ומאור,
מגוף ומנשמה.
מזכרי ונקבי
מטוב ומרע..
יודעת שבכדי להיות לוחם אור צריך להכיר ולדעת את החושך
העיקר לדעתי זה לשמור על האור בעיניים.
שולחת אור ללב כולם
שרי

זמנים מודרנים

(26 בנובמבר, 2007)

הסתכלתי עליו. איך אפרד?
הוא איתי שנים.
צמוד, קרוב,
ביום ובלילה.
מזהה אותו מבין עשרות אחרים. את קולו המיוחד.
הוא שלי. תמיד איתי.
מכירה אותו על בוריו. למדתי אותו עם הזמן… אצבעותי המיומנות יודעות כל בליטה ושקע. מכירה את הצליל, את הרטט.
איתו ידעתי צחוק ודמע.
דיברתי איתו בכמה שפות ,
כולל בשפת התמונות והסימנים.
איתו הכרתי אנשים חדשים, ואיתו גם נפרדתי מאחרים.
איך ניפרד?
“אמא איבדתי את הפלאפון, “אמרה לי אתמול בעינים דומעות
“אני יודעת זה רק חצי שנה והרבה כסף. אבל הפעם זה לא באשמתי”
וככה מצאתי את עצמי היום יושבת איתה מול מבחר הפלאפונים החדש, בעצוב היי טייקי זוהר.
מסתבר שיש מבצע ולא צריך לשלם, היא תקבל בחינם פלפון חדיש. וגם לאמא הוצע שידרוג בחינם.
“בדיוק כזה רציתי,” אמרה לי, בעיניה כוכבים נוצצים.
הדמעות יבשו מזמן, “אמא תקחי גם חדש” אמרה בקלילות, “אני אעזור לך אם תתבלבלי. ויהיה לך קשה בהתחלה להתרגל”
מתוקה אחת,יודעת את חולשותי…
הבטתי בו
בפלאפון הישן שלי.
נקרעת
לא טובה בפרידות.
ככה אני.
למרות הגירושין והמקצוע (איך שמטופל חדש מגיע, כבר רואה אותו בעיני רוחי נפרד, מחוזק ומאושש)
.לא טובה בפרידות.
הבטתי בפלאפון המיושן.
נראה כמו חדש….
“אמא איך את שומרת ככה על דברים?”
היא תמיד שואלת, שולפת עגילים מלפני 25 שנה .
,נזכרתי באס אם אסים הלוהטים בצרפתית, במילמולי האהבה, בהבטחות המתוקות מלאות תשוקה,
בדיוק אתמול התקשר, לומר שלמרות הפרידה זוכר את התאריך, אתמול לפני ..
ושלח אהבה ורק טוב
.הורג אותי ברכות בצרפתית
לרגע התכווץ הלב.
חורף,
גופי מתגעגע לכירבול
ואז נזכרתי… יודעת שטוב שהלכתי.
לא טובה בפרידות.
גמילה ארוכה.
לפעמים חודשים רבים. מתקשה להתרגל לריח חדש, למגע אחר, למרקם שונה לקול חדש
כמו חתול שמגיע לבית חדש. אבודה בהתחלה.
הסתכלתי בפלאפון הישן. נפרדת…
“נו אמא, יהיה לנו אותו פלפון רק צבע אחר,יהיה כיף,” דחקה בי בקלילות, לא נושאת בליבה את כובד פרידותי.
או הנעורים…
“גם אני אקח חדש,” שמעתי את עצמי אומרת בנון שלנטיות
זמנים מודרנים.
יקח לי כמה ימים.
מחכה לקול חדש…

סוזן

(24 בנובמבר, 2007)

“שריתי, זו אני סוזן,” שמעתי את קולה היום בצהרים.
רק אדם אחד בעולם כולו קורא לי שריתי. זוהי סוזן.
“מה קרה?” שאלתי מיד. סוזן לא מצלצלת בשבת.
“אני בבית חולים, נפלתי, שברתי ת׳ברך, עשו לי ניתוח. סוזן לא באה מחר, שריתי”
9 שנים סוזן היפה מנקה לי את הבית.
למרות 60 שנותיה, וגורלה המר (נולדה במרוקו לאם עוורת, בעלה הראשון נפטר בצעירותו מתאונת עבודה, ובעלה השני אלים) נותרה כל כך יפה…
כל יום ראשון אנחנו מנהלות שיחה עם ארוחת בוקר, במטבח שלי.
” כשאני באה אצלך, שריתי, אני לא באה לעבוד, את יודעת,” היא תמיד אומרת, “אני באה פה לקבל בריאות.”
אפילו את החתולה היא למדה לאהוב
“בשביל מה את סריחה את זה? זה עושה לכלוך,” היא אמרה בהתחלה.
“איזה חיים טובים לחתולה,” אמרה בהמשך כשראתה אותה בזרועותי.
אחרי שנתיים נרקמה ביניהם מערכת יחסים מיוחדת.
ליטופים ועבודת צוות: סוזן עוברת עם השואב והסמרטוט, ופיץ מארחת לה חברה ממרומי הפסנתר..
“הם יותר טובים מאנשים,” סיכמה סוזן אחרי 4 שנים…
ואני רשמתי לי כוכב בקפה של החתולים.
“מהרגע שראיתי אותך אהבתי אותך. את משלנו. הצבעים זה להסתיר. בלב שלך את מרוקאית,” גילתה לי בוקר אחד
זאת היתה המחמאה הכי גדולה שסוזן נתנה לי.
היא אהבה אותי יותר מאמא שלי.
סוזן היתה “מציאה” של אמי שהחליטה בערוב ימיה להעזר במישהי למרות החשש להכניס זר לביתה
שם היא פגשה אותי בבקרים, מתעוררת משנתי, לפני שחזרתי לת״א
“כמה אמא שלך דיברה עליך רע, אני ידעתי שאת מלאך,” ככה בלי חנופה ישר מהלב .
וסוזן אשה מאד קשוחה, נטולת קיטש
“את כמו ילדה שלי את, והבת שלך כמו נכדה,” אמרה לי בלוויה של אמי.
והיום, כשהבנתי שסוזן לא תבוא יותר , לא מחר, לא בחודשים הבאים, ואולי בכלל לא, הבנתי עד כמה היא יקרה לי
עד כמה הילדה הקטנה שבתוכי, אוהבת את האשה הפשוטה קשת היום, החמה בדרכה המגושמת.
כמה אתגעגע “לקפה של בוקר שלנו,” בימי ראשון.
וכמה ידה המנוסה והמנקה תחסר לי.
פתאום הרגשתי שוב כמו ילדה קטנה לבד בעולם.
בעצם היא נתנה לי “בריאות” כל יום ראשון.
ככה הייתי מתחילה את השבוע.
שטפנו את המטבח, ואת המרפסת, ה”ילדה” ואנוכי.
כשצילצלתי בערב, לביה”ח (“אל תבואי שריתי , אני לא מרגישה טוב לביקורים”) והיא בירכה אותי ב”שבוע טוב, שריתי” ושמחה שה”ילדה” עזרה לי לנקות קצת את הבית…
ולא סיפרתי לה שבכיתי לי ככה בשקט, עליה ועלי.
על איך היא תעלה את המדרגות לדירת השיכון שלה בקומה החמישית,
ומי יוציא את הנכדה שלה מהפעוטון כל יום,
ואיך היא לא תבוא יותר להביא אור נקיון ואהבה לביתי ולשאר הבתים שבהם היא מבקרת כל שבוע.
לא סיפרתי לה שהיא כמו אמא בשבילי. אפילו יותר
כן סוזן היפה.
מתה על הקוסקוס שלה שהיתה מביאה לי משבת וגם על הדגים
אז מה אם היא לא יודעת לקרוא…?
הלב שלה יודע לקרוא יותר טוב ממני עם כל התארים שלי.
אז רציתי לאחל לסוזן פה רפואה שלמה ושלא יכאב לה ככה בברך, ושתצא מהר מהבית חולים, וסתם להגיד ככה בכתב שאני אוהבת אותה נורא ( כשאמרתי לה היא אמרה לי “אני יודעת כפרה, הלב שלי מרגיש, סוזן רואה לך בעינים הירוקות שלך אהבה”)
ואם מישהי מחיפה יודעת על עוזרת טובה במקרה אז אשמח מאד.
שבוע טוב לכולם משרי

תודה

(22 בנובמבר, 2007)

ספור קבלי על גלגול נשמות מספר על כך שלפני שיורדים לעולם בתוך גוף , כל נשמה מחליטה על השעור שלה בגלגול זה.
בנוסף יורדים בחבורות חבורות של נשמות המכירות גלגולים רבים.
נשמה אחת בחרה ללמוד ענווה דרך סבל והשפלה, בכדי לכפר על שעשתה בגלול הקודם… כל החבורה שלה כבר מוכנה לרדת לעולם ורק היא התמהמה מבקשת
“מי יהיה מוכן ללמד אותי את השעור שבחרתי?”
אף נשמה לא רצתה לעשות לחברתה את שבקשה.
וכך נותרה מחכה, מתעכבת.
ואז, הנשמה שהיתה הכי מחוברת אליה בעבותות אהבה,
התקרבה,
טופחת על כתפה ואומרת: “אני מוכנה ללמד אותך את השעור”
באנחת רווחה היא הצטרפה לחבורה המחכה ל”נחיתה”

רציתי להודות
לכל מי שלימד אותי שעורים עד כה,
לכל מי שפגשתי בדרכי,
לשחררו באהבה ובסליחה גדולה,
להזמין עוד נשמות אהובות מחבורתי לפגוש אותי פה בגלגול זה.
וככה לסופ״ש, טיפ קטן: תשחררו, ותסלחו, ברמת הנשמה הכל אחרת…
יכולת הבחירה בידנו. מה נעשה עם הסבל? האם הוא יטהר אותנו וירומם אותנו או יוריד ויטמא אותנו.
וכשנבין את זה נוכל גם לוותר על הסבל וללמוד דרך האושר.
שבת שלום לכולם. שרי

וידוי

(22 בנובמבֿר, 2007)

כמו כומר מאחורי פרגוד הוידוי, את המסכה שלי לא הורדתי שנים.
לאט לאט או במהירות היו נמסות המסכות האחרות, בחדר הטיפולים שלי…
המסיכה שלי, פסיכולוגית מומחית, נותרה עלי, ללא רבב…
רק בסופו של יום, כמו שחקנית שהורידה איפור, כשהדלת על אחרון הנועצים נסגרה
כמו סינדרלה שהורידה את בגדי הנשף, הורדתי את המסכה והייתי כאחד האדם.
כואבת. עצובה. חרדה. מתגעגעת, מאוהבת כועסת שמחה. ועייפה…
כה מורגלת בלהיות שם בשביל לעזור… כבת, כחברה, כאמא, כבת זוג… תמיד חזקה, תמיד יודעת, תמיד מנחמת. תמיד עוזרת.
רק בחדרי חדרים, ירדה לה המסכה
.שם גם לי מותר היה להיחשף. מול הכומר התורני שלי….
מגיל צעיר תמיד קצת מורדת.
שונה, אחרת.
שוברת מסגרות, מאתגרת בעיקר את עצמי.
לא קונבנציונאלית.
משלמת מחירים כבדים, אבל, נשארת נאמנה לדרכי.
כילדה כבר ידעתי לשחות אבל לא לקפוץ למים.
פחד נוראי. פעם דחפו אותי וכמעט טבעתי מחרדה…
אבל לקפה קפצתי, הורדתי כל מסיכה
שמתי תמונה, שם, מקצוע, גיל. ואני חושפת בכל פוסט עוד חלק מליבי ונשמתי.
יש לי חברים שכלל לא מכירים אותי כפי שחברי בקפה יודעים אותי.
נעים להיות במים.
תודה על החופש להיחשף.
שרי

האהבה הראשונה שלי

(20 בנובמבר, 2007)

בכדי לשמור קצת על שפיות דעתי, ארגנתי לי “חדר פרטי” בקליניקה:
שבו אוכל סתם לבהות, לשמוע מוסיקה ולצייר.
בקטנה: שולחן עם בלוק רשום, צבעי אקוורל, טושים, מכחולים ועפרונות צבעוניים….
לפעמים מטופלים מאחרים או יש לי חלון.
אז אני מתגנבת לחדר שלי. לאהבתי הראשונה: ציור ורשום.
היום הגעתי חצי שעה קודם, ארגנתי את החדר לטיפול זוגי לשניים אהובים ואוהבים מת”א.
“שרי אנחנו בפקק רציני נאחר בחצי שעה,” שמעתי את קולו לחוץ
,״קחו את הזמן סעו בזהירות,” עניתי
נכנסתי לי לחדר ה”פרטי שלי”
מזמן לא בקרתי שם.
שמתי מוזיקה, מלאתי מים בקערה, והבטתי בדף החלק.
בחוץ טפטף גשם.
טבלתי את המכחול במים ובצבע
הזמן עמד מלכת… צללתי לאהבתי הראשונה
עוד בביהס מלאתי את המחברות ברשומים וקשקושים
היום יודעת שהיו אלה מנדלות שציירתי ללא הרף.
בזכותה הצלחתי לשרוד…
בגיל 23 נשבעתי לה אמונים ונרשמתי ללמוד אמנות.
עד שבגתי בה….
אבל לפעמים מתגעגעת, אני חומקת חזרה אליה.
היא תמיד מקבלת אותי באהבה ללא טענות
ועוטפת אותי בצבע . הזמן עומד אז מלכת.
אהבתי הראשונה
לפתע נפתחה הדלת שהשארתי פתוחה למחצה,
“שרי ? את פה?” שומעת אותם.
באים מאהבה לפגוש את עצמם בעזרתי
מתנשפים מהמדרגות
עזבתי אותה שוב, עברתי לאהבתי השניה
ואולי בעצם גם השניה היא אמנות.
אמנות הטיפול וצבע הרגשות.

הגשם בחוץ ובפנים

(19 בנובמבר, 2007)

חתולים לא אוהבים להירטב בגשם.
גם אני
תמיד יש לי מטריה מתקפלת בתיק, איך שמגיע הסתיו.
כשהגשם החל לרדת, טיפות ענקיות שהפכו למבול קוצף ושוטף, שלפתי אותה מהתיק וצעדתי לי ככה, בדרך הביתה.
הכרמל הופך מיד לעיר אירופאית, עם בוא החורף.
האורנים הירוקים מצטחצחים במחטיהם הנוצצות, וכל הנשים צעירות יותר או פחות שולפות את ציפיהן או חליפותיהן,
הלכתי לאיטי מתחת למטריה המנוקדת שלי שמחה שזכרתי לשים אותה בתיק.
במדרונות ההר (בדרך הביתה) זרם נחל מים על הכביש, וכל המכוניות הצבעוניות (לכל אחד פה יש מכונית בגלל ההר), עפעפו במגבים מתיפיפות מבהיקות בצבעיהן…
לפני כן חלפתי על פני בתי הקפה המפוזרים כפטריות לצידי ציר מוריה, שהתהדרו במרפסות סגורות ובחלונות זכוכית, לכבוד החורף, ועל זגוגיותיהן אידי הקפה ונשימות היושבים.
הגיע החורף הרהרתי לי.
חושבת על החתולים המסתתרים בחדרי מדרגות, ועל האורניות
אותן פטריות הכרמל הצצות מתחת לעיצים בשבילי הבתים הבנויים על חורבות היער שכאילו מחכה לכבוש שוב את שטחו, כשהוא שולח אצבעות ירוקות המכסות את האדמה כמו שטיח פרא.
גשם.
נזכרתי בנעורי פה בכרמל
יש משהו בעיר בה חווית את אהבתך הראשונה שאין בערים אחרות
גם אם היא פחות אהובה.
נזכרתי בשנות ה20 -30 העליזות שלי באוניברסיטה בחוג לאומנות
בכל הנשיקות והמזמוזים בגשם, בידיים המחפשות את הגוף החמים והערום מתחת לשכבות הבגדים, בבריחות משעורי רשום ליער.
יחד למפגש קצרצר לוהט בחיק האורנים… וחזרה למודל הערומה ולאבנר כץ שהפליא בהערותיו עם כוס הבירה ביד…
ותמיד קולו של הגשם..
ליטפתי בחום את תמונות אהבותי בחורף בזכרוני…
האביב תמיד מרגש אותי, ההתחדשות והתחיה. הפרחים וציוצי הגוזלים החדשים, וקולות יחום החתולים.. חשבתי לי.
אבל גשם, יש רק בחורף.
נכנסתי הביתה, משאירה את המטריה לטפטף בחדר המדרגות, ושולחת בקשה לגשם ברכות
שיהיה כמו הגשם.

מטפל, מטופל, מטפל

(15 בנובמבר, 2007)

חמישי ב-5 זה קבוע
היא מגיעה פעם בשבוע. ילדה בגוף אשה
יפה כל כך ולא יודעת
פעם גדלה בקיבוץ, בצפון.
חרש חרש היא עולה במדרגות,
בקושי שומעים את הדפיקה בדלת
לאט לאט, במשך חודשים ארוכים,
לומדת איתי לאהוב ולסלוח לילדה שעברה התעללות…
זאת היתה אהבה ממבט ראשון.
הלב שלי מיד ידע,
זאת האפרוחית גדולה תהיה.
היום השארתי את הדלת קצת פתוחה, לכבודה
וישבתי לכתוב במחשב, כולי מרוכזת.
היא התגנבה כמו חתול. כל כך בשקט.
לא שמעתי.
ואז ממש לידי היא לחשה, “שלום”
ואני קפצתי מבוהלת, בצעקה. כמו ילדה שפרצו לה…
היא נבהלה. לא מכירה אותי ככה.
צחקנו יחד, קצת במבוכה…
היא התנצלה הכרגלה, “לא התכוונתי להפחיד, ראיתי שהדלת פתוחה וניכנסתי.”
“זה בסדר,” הרגעתי מחייכת
חוזרת מיד לתפקיד
רגע של אמת. הניחשה שגם אני?

אהובתי

(14 בנובמבר, 2007)

16 שנה אנחנו חיות יחד, שום גבר לא חלק איתי ככה את החיים.
באמבטיה מברשת השיניים, לצד שלי, חולקות אותה משחת שינים,
על החוטים תלויה הכביסה שלך תחתונים וחזיות לצד שלי.
אהובת ליבי.
כל כך שונה, כל כך דומה
אני בהירה, את כהה… אוהבות להפתיע אנחנו((:
איתך אני רבה עד שהלב שותת דם, והכאב בלתי נסבל.
אף גבר לא פגע בי כל כך עמוק.
לפעמים נדמה שאמות.
כמו אז בלידה, עד שהגיעו המלקחיים…
ואז כמו אחרי הלידה, איתך הכל מתאחה, הלב שוב עולה על גדותיו מחדש והאהבה כה חזקה
הכל נשכח אנחנו אוהבות יותר….
יפה שלי תינוקת של אמא
איך גדלת לי ככה פתאום?
אוהב אותך לנצח.

מכתב סתווי אליך

(12 בנובמבר, 2007)

“תגידי אמא, ” הסכלו בי עיני הדבש העמוקות,” את מתגעגעת לפעמים ל-x?
“”איך היא יודעת?” עברה המחשבה בראשי, והלב נצבט.
כן הגיע נובמבר.
זוכר? קר בחיפה כבר, הוצאתי את התנור מעטיפת הנילון שבו איכסנת אותו בקפידה כשהאביב הגיע והאהבה שלנו התחילה לגווע.
“איפה לשים אותו?” שאלת כשהעלית אותו לבוידעם.
“לא חשוב, רק תזכור איפה שמת, שתדע להוריד אותו בחורף,” עניתי.
כל כך בטוחה הייתי שזה ימשך לעד…
אהבה באמצע החיים.
והעוצמה גדולה מתמיד. מי היה מאמין ששני שרוטים כמונו, ככה בהתפעמות והתמסרות יאהבו.
להרגיש בבית.
איזו תחושה מדהימה.
כאילו נסיון החיים שלנו כל אחד בנפרד היה מקביל.
למדנו את כל השיעורים שצריך כל אחד בכיתתו, בכדי ככה להפגש באמצע בהחיים.
הרגשתי שקרה לי נס.
היינו כה יפים יחד. מי היה מאמין שהנערה היפה היא רק שלי? נראנו כזוג ותיק
הכל היה כה מתואם. כמו בריקוד. של רקדנים מנוסים…גם המגע והמבט. וגם המילים. תיאום מושלם. היינו צוחקים על כך
לא מראים כל כך בסרטים ובטלויזיה אהבות בוגרות.
אולי העוצמות והאינטימיות גדולים מכדי להכיל.
הגלים היו גבוהים והעונג. זוכר?
החברים שמחו, וגם הנערה שלי. ואז זה התחיל לגווע.
כמו בשיר האהבה מתה.
לאט אבל בטוח. כמו החורף האחרון. מוזר תמיד אהבתי את האביב בו נולדתי. הפעם הוא היה מורעל.
כבר עברו 5 חודשים מאז שהלכת
וכן הזמן מרפא ,כך אומרים. אבל הסתיו פה, והחורף מזדחל,
מוצאת את עצמי מוזגת לי תה ומגלה ששמתי שתי כוסות.
בחורף אהבתי אותך כל כך…
“לפעמים,” עניתי לה באומץ וביושר. מסתירה את הלחלוחית בעיניים
“גם אני,” ענתה בת ה16 בחיוך, מחבקת אותי.
לא מצטערת על ההחלטה. לא נשארת כשהדרך נגמרת.
אבל לפעמים בסופ״ש אני מתכרבלת איתך בדמיון, ושולחת אור לליבך.

התל אביבים שלי

(9 בנובמבר, 2007)

עברו 7 שנים מאז שעזבנו את הבועה, ועברנו בחזרה לצפון, לחיפה.
זה התחיל כמו גל , כמו רעידת אדמה.
כמו טורנדו.
קודם נפטר אבי, מחיידק קטלני.
אחר״כ מתה האהבה, והזוגיות.
ומבית חמים של גבר אשה ילדה וכלב, נשארנו רק אשה וילדה. (בחיפה הגיעה חתולה)….
ואז אמי התחילה להדרדר בריאותית.
ככה זה אצל זוגות שחיים 30 -40 שנה יחד (בדיוני, תודו) הם לא שורדים לבד.
הזמן דחק.
ידעתי שאני צריכה להזדרז.
בין אמא גוססת לבין ילדה בפתח גיל ההתבגרות, ידעתי שאם אבחר אחת על חשבון השניה אקרע מאשמה.
אז הצעתי לקטנה לעבור לחיפה (העיר של סבא וסבתא, זאת עם העצים והיער), כשאני מבטיחה לא לעקור אותה יותר עד סיום בי”ס, לשום מקום (ראיתם את הסרט שוקולד ?)
וככה במשך 7 שנים נסעתי פעם בשבוע לתל אביב לפגוש את מטופלי.
בחיפה קיבלתי את הצפוניים בקליניקה המרווחת, ובת״א התחלתי לנדוד בקליניקות שכורות.
מדיזנגוף, נוה צדק, בן סרוק, יום בשבוע.
השכמה ב-5 וחצי בבוקר, נסיעה לרכבת, כרטיסים, מקומות שמורים, ואני בתל אביב.
נשבעתי שלא אנטוש אותם. מספיק עשו להם את זה לתל אביבים שלי
רגשית ופיזית,
לא אני
אני אהיה אמא סנדקית טובה.
הייתי חוזרת “חצי סמרטוט” כמו שאומרת סוזן העוזרת האהובה שלי.
ב10- וחצי בערב, בחושך גם בקיץ.
הקטנה שלי בבית, כבר ידעה שזה “יום תל אביב”.
היום שבו הבית שלה לבד לגמרי.
היא חיכתה עד אחרי המקלחת, לספר לי מה היה היום
יודעת שאני כמו בלון בלי אויר. אין מקום יותר באזניים.
לפעמים היתה הולכת לישון אצל חברה. הודיתי לה על כך.
לא יכולתי להקשיב ולדבר עם אף אחד
גם לא עם החבר שחיכה בבית שלו לצלצלול לדעת שחזרתי בשלום.
מזל שיש פלאפון. רק אס אם אס. לא יכולה לדבר יותר.
החתולה ידעה… היתה באה להתכרבל ולהטעין אותי בקצת אנרגיה
קיץ וחורף 7 שנים.
חלק מהתל אביבים כבר עזבו מזמן את הטיפול.
חבר מביא חבר. ואני בדבקות ממשיכה להגיע, להציל נפשות
.”נוסעת לשרוטים התל אביבים שלך?” היו צוחקים החיפאים.
חיכיתי ליום הזה.
בהפסקת צהריים הייתי נפגשת עם חברתי הטובה, הציירת, מזל טלה. סוערת כמוני,
בבית קפה או אצלה בסטודיו,
שתי הטליות היינו מתבסמות אחת מנוכחות השניה
.נשמתי פעם בשבוע את תל אביב. חמצן הכרחי.
להרגיש את פעימת הלב של העיר ללא הפסקה.
כמו בקטע של הפינק פלויד בצד האפל של הירח.
ואז נשברתי.
הגוף לא סחב יותר. בהתחלה נתפס הגב.
“את עובדת יותר מדי.”
“זה נפשי את יודעת, יותר מדי עומס”
“שיבואו אליך מתל אביב אם זה חשוב להם “
.”היא צריכה אמא בריאה תחשבי על הילדה.”
“תהיי הגיונית. את הורגת את עצמך”
ואלה שחשבו שאני עושה את זה בשביל כסף אמרו, “אז תרוויחי קצת פחות”
ואז הודעתי שאני לא מגיעה יותר.

“אז מה? 50 דקות ברכבת ותעשו טיול. אפנה את כל חמישי שישי למי שבא מתל אביב.” ניסיתי לשכנע.
היה ברור שזאת נטישה.
זאת בגידה.
אבל הם הגיעו.
לא כל שבוע, פעם בשבועיים, ובמשך השבועיים כתבנו אימיילים. אס אם אסים וטלפון.
חלק לא הצליחו לצאת מהבועה או להתגבר על הבגידה.
וכך עברה כבר שנה ו 6 חודשים.
אבל יום אחד, אחרי חצי שנה הגיעה אחת כל כך אהובה.
היא ידעה שעכשיו כמו שאמרתי לה אז:
“כשתצטרכי אותי דחוף, אפילו עוד 10 שנים, אהיה שם בשבילך….”
אז היא הגיעה, למרות הנטישה היא הצליחה להתגבר על הכעס ולהגיע.
איזה תיקון לשתינו !
“חשבתי עליך,” היא אמרה מתפעמת מהעיצים והנוף בהר הירוק תמיד.
אחרי שהתחבקנו ונרגענו, היא הביטה בי בעיניים נוצצות ואמרה:
“איך היית נוסעת בבוקר מוקדם כל השנים לתל אביב.
אז היום אני קמתי ב6 וחצי ונסעתי לחיפה”
תל אביבם אהובים שלי.
וכך עבר עוד שישי בוקר חיפאי, עם ניחוח תל אביבי.
.”המרחק לא חשוב” אמר יונתן לוינגסטון השחף.
ככה זה כשאוהבים.

מכתב עם או בלי קפה

(8 בנובמבר, 2007)

לכל מי שחווה פרידה ישנה או חדשה :

אליך ממני

כל מה שהיה ביננו,
כל מה שעברנו יחד,
חשוב לי מאד
אבל עכשיו אני מרגיש/ה שנכון לנו לפנות כל אחד לדרכו.
רציתי להודות לך על החוויה המיוחדת שהיתה לנו יחד
על הטוב ועל הרע
למדתי על עצמי שעור שרק איתך יכולתי ללמוד
כל זה שמור במקום מיוחד בליבי.
חלק ממה שתכננו הגשמנו, וחלק לא.
יום אחד נבין יותר למה.
יש בליבי גם עצב
כל פרידה היא גם סוג של געגוע
למה שהיה ולמה שיהיה
שנינו מאד השתדלנו.
ניסינו באמת
כל אחד בדרכו
קשה לוותר על חלום שחולמים יחד
כל כך נוח להישאר במקום ידוע ומוכר.
במיוחד כשמרגישים שמגיעים סוף סוף הביתה.
אבל לאחרונה המועקה השתלטה
האהבה לא המריאה אלא שקעה והתחילה לגווע
הרגשתי שאני זקוק/ה ליותר מרחב
חוסר ענין ומרירות תהחילו להתגנב לליבי מקום התלהבות וגעגו
לא הצלחנו להציל את האהבה.
מאחל/ת לך דרך קלה
לשמור בלב רק את הטוב
ללכת איתו הלאה.
לדעת שהיית נאהב/ת.
למצוא את האדם איתו תוכל/י להגיע לאן שליבך רוצה
להגשים את חלומך
שולחת אור לליבך.

בלי קפה

(7 בנובמבר, 2007)

רק באתי וכבר נחסמתי! כל הזכרונות הכואבים של הילדה הלא מקובלת צפו ועלו במהירות מדהימה.
“את לא שייכת! את לא כמו כולם. מכוערת טפשה ! “עלה הקול בראשי.
מי מכם שהיה שם פעם יודע.
זוכרים את התחושה שלהיות לא מקובל? לא שייך לאהובים וליפים ולאמיצים? (אז זה היה בלי טלנובלות, באלף הקודם((:)
להיות ברווזון מכוער.
ביישן, מפוחד משפיל עיניים מתנצל שהוא תופס חלל ונושם חמצן
מקנא באחרים..
תחושה מגעילה! מפלצת ירוקה בעלת כמה ראשים הקנאה….
לא מוזמן למסיבות ולא בעינינים?
מי שהיה שם מזהה את התחושה הזאת בקלות.
ככה נזכרתי בתחושה הזאת, מה זה נזכרתי. היא חזרה! אחרי כמה עשורים, ואחרי כל הטיפולים וההדרכות, הסדנאות והעבודה הרוחנית. כלום! הכל נעלם
שוב הייתי אותה ילדה או נערה, זאת שלא מקובלת! התחושה המרה הישנה, טיפסה במעלה הבטן וכווצה את הלב.
4 ימים בגלל בג במערכת לא יכולתי להכנס פה לקפה.
ראיתי את כולם שותים, אוכלים, מחבקים, נועצים מבטים, מדברים מעלים עשן כחול או כתום, ואני היתי בחוץ.
היו לי אפילו מחשבות קצת פרנואידיות: “בגלל מה שכתבת, חסמו אותך”
“תמיד את צריכה להיות מורדת”
“למה כתבת שאת פסיכולוגית? ועוד שמת תמונה? זה לא מקובל. אסור. תמיד חייבת לבדוק גבולות? אותך בחוץ!”
4 סיסמאות חדשות קיבלתי. אף סיסמא לא העבירה אותי פנימה.
“אורח “התנוסס הרבוע הקטן בראש הבלוג שלי
,כמו בסרט רע זעקתי בשקט: “אבל זאת אני! הנה התמונה שלי, זה הבלוג שלי”
שוב ושוב חזר הריבוע להתנוסס
“אורח להתחברות או להרשמה”
כתבתי למערכת, מהאימייל שלי אליו קיבלתי איזכורים שיש לי הודעות בבלוג.
“אין כניסה”
צלצלתי לחברים לשאול. לאף אחד זה לא קרה.
רק אני בחוץ.
לבסוף התגייס אמיר חברי הטוב אביר לבן וצחור.
הוא הודיע לי חגיגית היום: “יתקשרו אליך מהקפה, טיפלתי בזה, יתנו לך סיסמא חדשה ותיכנסי”
אז זהו אני פה חזרתי
.”מקיאטו ארוך בבקשה “

טיפול זוגי ואהבה

(3 בנובמבר, 2007)

הם מגיעים אלי.
גבר אשה , או שני גברים או שתי נשים.
זוג…
אני מכינה שני כסאות, שתי כוסות.
מקבלת אותם כמו בבית קפה: מה תשתו קפה תה? (אצלי יש גם תה צמחים גם נס גם שחור וגם מיצים. הוליטית או לא?)
הם מגיעים מתוחים. סובלים,
אני מתכוננת כמה דקות לפני: לוקחת אויר, כמה תרגילי צ׳יקונג שולחת להם רייקי ועוטפת את עצמי בהגנות, למקרה ויהיו אנרגיות קשות בשעה וחצי שעתיים, עם שניים כואבים ופגועים.
לפי צורת הישיבה ובחירת הכסא אני כבר יודעת.
לפי מי שמתחיל, ושפת הגוף אני יודעת עוד
לפי טון הדיבור והמבטים אני יודעת עוד יותר…
המילים רק מחזקות את הידיעה וצובעות בצבע.
הכאב הכעס והמצוקה הגעגוע הכמיהה הפחד והתיסכול עולים ומצטברים ומגיעים לתקרה וצובעית את החדר בצבעים רבים.
אני מנסה.
לתרגם את האחד לשניה וההיפך, לנחם להרגיע , להזכיר, לחזק, ללטף בקיצור, לאהוב
זה צריך להיות אמיתי.
אחרת כל מה שהביאו לחדר לא יזרק החוצה, אלא יחזור אליהם ויעיק.
אז אני פשוט אוהבת בחכמה ונותנת דוגמא ביחס שלי…
כל המילים, כל התובנות כל הדוגמאות, כל מה שלמדתי מסתכם במילה אחת :
לקבל בלי בקורת כל אחד מהם.
נשמע פשוט אה?
נראה אותכם.
קשה לאללה!
הם מפחידים כשהם כואבים ומפוחדים.
הם לא נעימים.
הם הכי הכי לא “פולנים”
הם אמיתיים וכל המעיים בחוץ שותתים דם.
הכל יוצא. כל האמת. כל הג׳יפה האמיתית.
אבל כשאני מצליחה לקבל אותם באהבה כמו שהם- קורה קסם.
הם לאט לאט מזדככים מטהרים כמו ילדים. נהיים כאלה יפים!
והם נזכרים, והמבטים כבר חמים, והידיים נוגעות
וככה במשך שבועות, ואפילו חודשים זה קורה.
לפעמים לא.
לפעמים זה לא היה שם, אז זה לא חוזר.
אבל בדכ זה קורה
ואז אגלה לכם סוד:
לא סיפרתי את זה אף פעם:
אחרי שהם הולכים, (בד״כ טיפול זוגי זה בערב) ואני סוגרת את הדלת של הקליניקה,
יוצאת לרחוב למכונית בדרך הביתה.
אני מסתכלת לשמיים, ויודעת ששם למעלה, לפחות כוכב אחד מחייך.
ואולי גם הירח ואפילו אלוהים ואלוהיימה שמחים.
עזרתי לעוד אהבה להתחזק
ואז אני מאושרת.

חתולים ואנשים

(6 בנובמבר, 2007)

או שאוהבים אותם (עד כדי סגידה כמו במצריים העתיקה), או ששונאים אותם.
זה ברור.
חתולים זה שחור לבן (היה לי אחד שחור -לבן חצי אנגורה, הכי loving שבעולם.)
החתול הראשון שלי.
אף חתולה שגידלתי אחריו, לא דמתה לו ברכות המתמסרת. ובנוכחות מגינה
לא יודעת למה אבל חתולים ונשים מחוברים אסוציאטיבית
גברים שאוהבים נשים אוהבים גם חתולים וההיפך.
.למרות שפגשתי גברים חתוליים , פנתריים (בנינו, הכי מהממים)
מזה כ5- שנים, מאז שהחבר והכלב (עם הכלב היתה זו אהבה ממבט ראשון, עם החבר ממבט חמישי) לא גרים איתנו, אני והבת, גרות עם חתולה.
שלא תבינו, היא הנסיכה.
הבית בעצם שלה.
כשהיא מתהלכת במלוא תפארתה (והיא פשוט מדהימה ביופיה, אשפתולית חצי הימליה) וזנבה מורם אל על, ברור שהיא סוקרת את חצר המלכות שלה, שבמקרה אני גם גרה בו.
למרות שאני ילדת פרחים לשעבר, עדיין. לא התאהבתי ולא עשיתי אהבה עם אשה
אבל עם החתולה
זאת באמת אהבה ענקית כולל הכל.
לישון יחד במיטה, לאכול יחד (היא אוהבת לשבת על השולחן ולארח חברה גם כשהארוחה צמחונית לחלוטין), חבוקים ונישוקים, ושיחות בצרפתית.
היא מככבת על המסך, של המחשב. וכמובן הפוסקת האנרגטית לגבי מי שבא הביתה.
אנשים בעלי אנרגיה חיובית יזכו במבט מהנסיכה, ואפילו בביקור השלישי יזכו להתחכחות קלה ברגליהם. יוצאי דופן מיוחדים יזכו להשתכשכות כבר בביקור הראשון.
אבל
בעלי האנרגיה השלילית, מיד יתגלו.
היא לא תעיף בהם מבט ולא תתקרב, ובמקרים קשים יתקמר גבה והיא תהלך מרחוק כמו חבלן משטרה מול חומר נפץ.
לעולם לא תישך או תילל. היא נסיכית ופרעונית.
אבל המסר ברור
.אורח לא רצוי
כשמגיע פנתר (מזמן , מזמן…) היא מיד מתנהגת בהתאם. מעוקרת אבל חתולה.
והייתי יכולה להמשיך ולכתוב על אהובתי השעירה עוד ועוד
.ובטח יום אחד אחזור ואכתוב עליה.
אבל הלילה אני מתוודה ומכריזה פה לפני כולם ובכתב, הנה. זה כתוב,
אני אוהבת אותה
כן את החתולה שלי.
שמחה שהיא איתי.
הילדה הקטנה שבתוכי פשוט מתפעמת כל בוקר כשעיניה הירוקות והמאופרות באופן כה מדויק בפס שחור, מביטות בה כשהיא מתעוררת במיטה.

זה לא קשור לאהבה שלי לכלבים.
זה פשוט אחרת.
ככה זה עם חתולים

שפת האהבה

(2 בנובמבר, 2007)

בצרפתית זה אחרת.
זאת האמת. בשבילי זו שפת האהבה.
זאת לא פוזה! תאמינו לי בדקתי את זה.
בתת מודע, בטיפולים על הספה ועל הכסא. זה המקצוע שלי…
בדקתי, ואני יסודית.
צרפתית עושה לי את זה
עושה איתי אהבה כל פעם.
כל כך מתגעגעת לצרפתית שנוגעת עמוק בלב גם בזה שנמצא ברחם, שזה הורג אותי ברכות….
זה נשמע אחרת בצרפתית.
אני יודעת, ישראלים לא אוהבים אותם.
כשהייתי מתבגרת (אז באלף הקודם) היתה פריחה פרנקופונית במוזיקה.
כל הריקודים שבהם נצמדו אחד לשני והתחכחו (כי זה כל מה שהיה מותר אז באלף הזה) היו בצרפתית.
וכל מתבגר ידע לגמגם:
“je veux coucher avec toi”.
אבל האנגלית כבשה ורמסה.
והיום יש לשפת האהבה קונוטציה כמעט פונוגרפית.
גם סרג גיינסבורג עם שיר הלחישות שלו עם בירקין לא עזר לדמוי הכחול של הצרפתית. “שפת השרמוטות”
ורק באופנה, ובקולנוע נשאר מעט מהזוהר, וגם במידה מועטה.
טוב אז אני אוהבת צרפתית.
אני אפילו חולמת לפעמים בצרפתית.
ואהבה אני עושה בצרפתית.
בכל המובנים.
כשהייתי סטודנטית מתמחה, שם בצרפת, הלכתי לאנליזה לאקנינית, בצרפתית כמובן.
אוצר המילים שלי היה דל ביותר יחסית לעברית שפת אימי.
אבל עם מעט מילים בצרפתית יכולתי לבטא המון רגשות…
זו השפה הכי אינטימית, שקיימת.
בשבילי.
כמו שלאסקימוסים יש מאה מילים לשלג, לצרפתים יש מאה לכל רגש.
שפת האהבה.
בשבילי
וכשאומרים לי בצרפתית
“je tadore””או”je veux fair lamour avec toi”
זה מרגש אותי.
לא שאני לא אוהבת עברית.
היא מדהימה.
אין כמוה
אבל משהו בצרפתית ממיס אותי
הלב שלי העליון והתחתון מגיב ככה לצרפתית.
אתם יודעים איך זה לקרוא את הנסיך הקטן בצרפתית?
זה אחרת…
במיוחד הקטע עם השועל והשושנה.
לפעמים מרוב געגוע אני מדברת עם החתולה שלי בלילה בשקט בצרפתית
היא מבינה
מאז שנפרדנו הוא ואני, רק איתה אני מדברת בשפת האהבה
היא בחתולית ואני בצרפתית…
אין הגיון באהבה

אזעקה מהצ׳אקרה הכתומה

(1 בנובמבר, 2007)

תחילת האלף הזה, עוד נהגתי לשתות קפה שחור, או אספרסו חזק.
גם סיגריה הדלקתי באש המצית התורני.
ולפעמים הייתי משתכשכת לי במה שהיה עדיין ים וחול נקי,
וגם במיטה באופן רטוב…
זכרונות מהאלף הקודם.
מזה כמה שנים, למדתי לשתות קפה נטול, לשאוף ולנשום לריאות בשעורי יוגה וציקונג,
לגלוש בבית ולהשאר יבשה, להיות וירטואלית רוחנית,
כמעט נטולת גוף עם צרכים חומריים.
ואז התגייס גופי להצלתי. בחכמה עתיקה מהאלף קודם.
הוא ידע שבשעות סכנה רצינית, כמו בזמן מתקפת טילים, יש לפצוח באזעקה.
אחרת לא נשרוד.
במילים אחרות חליתי…
בעצם היתה זו אזעקה מהצ׳קרה הכתומה, אחת הקדומות שבגופנו.
שהפכה כחולה מרוב קפאון.
מחלתי התחילה לאט, מזדחלת ,
כאבים ומחושים שונים…
קושי בהליכה, ועייפות גדולה.
רופאים מהוללים מהאלף החדש, נתנו למחלתי שמות מודרניים של מחלות שלא הכירו באלף הישן. וללא מרפא.
גופי בשלו ומחלתי מזדחלת ולא מרפה.
אבל גופי החכם, ממודל שלא מיצרים יותר כיום, ידע שהכל התחיל בצ׳קרה הכתומה.
מקווה שבאלף הזה,
היא תהפוך לכתום חדש.
כתום ורוד
יש שקיעות כאלה. כתמות וורודות.
שקיעות מדהימות שמתרחשות בשקט, בין הערביים
באורגזמה הגדולה כשהשמש חודר לים
זה קורה כמעט כל יום,
לא מודיעים על זה בחדשות ולא באינטרנט,
אבל זה ממש עוצר נשימה,
ומאד רטוב…
ובנוסף זה קורה בנאמנות בטקסיות יום יום,
גם באלף הזה
יש אהבות כאלה,
אהבה עם סקס אדיר ונאמנות אין קץ.
במשך אלפי שנים.
כזה אני רוצה. כתום ורוד
ברור שיהיה גם כחול עם הוורוד,
ככה זה כשהשמש והים מתמזגים.

הבלוג של שרי | קפה דה-מרקר

August 13, 2020 admin Articles by Sarry

האומץ לחיות

(11 בנובמבר, 2012)ֿ

לכל מי שהגיע כאן לעולמנו במימד זה,
היה אומץ.
להתנסות באש, במים, באויר ובאדמה.
אותם שבחוץ ואותם שבתוכנו.
לנסות במשך מהלך חיים קצר לאזנם ולהביאם להרמוניה.
את עומקי האוקינוס
את מעוף הרוח
את חומה של השמש
ואת נדיבות אמא אדמה.
האומץ לאהוב את הלילה ואת היום.

האם המלך עירום?

(4 ביולי, 2012)

אנחנו חיים כיום בעולם דינמי ומשתנה.
הוירטואליות, הרשתות החברתיות, הנגישות והתקשורת בין אנשים בכל רחבי כדור הארץ מופלאים.
גם הניואיגיות וההתעוררות ה”רוחנית” מאד מהירה ומסחררת.
סנדאות חדשות בתחומי הגוף הנפש והאינטלקט צצות במהירות.
מאמנים, מיסטיקאים ומתקשרים בתחומים שונים מוכנים כל רגע להתפנות וליעץ, להסביר, לשנות חיים,לגלות וכמובן ללמד ולהעביר ידע לכל מי שמוכן להגיע לשלם וללמוד.
הפסטיבלים והחיבורים בין האנשים בסדנאות ובקורסי מודעות נמצאים בכל מקום כל הזמן.
המהירות שבה גם עוברות התורות החדשות והאנרגיות המתוקשרות היא מאד גדולה.
תוך מספר חודשים של למידה ניתן להעביר סדנאות, לטפל, לאמן וגם להגיע לתובנות ולשנויים משמעותיים בחיים.
תיאוריות חדשות, אנרגיות ורפוי מובטחים לכל מבקש במבחר עצום, מגוון ושפע.
הריגושים החדשים והיותר “מתוחכמים ומפותחים”הינם כייפיים ו”איניים”.
כן, אני לעיתים לא מספיקה לעמוד בקצב ובחגיגה המתרחשת כאן לידי.
מאפיין נוסף לאותה” רוחניות חדשה” היא סלקציה מאד ברורה של רגשות: ישנם אותם השייכים לקטגורית “נמוכים, לא מפותחים הרסניים ולא רוחניים”
ואותם רגשות שנחשבים “נעלים,בריאים , רצויים, ומוארים”.
כל ששייך לכעס, תסכול, כאב, חרדה ופחד יש למחוק.
לעומת זאת שמחה, קלילות, אימון ,הרפיה ,חופש, אהבה אוניברסלית זרימה וחיבור חופשי ולא מחייב תוך קבלת כל אחד נחשבת לרצויה ואף מוערצת.
בריאות פיזית ואורך חיים “נכון” מומלצים.
רגשות עמוקים של אהבה ופחד תוך תלות ומחויבות לאדם מסוים, בלבול ותחושת איבוד הדרך הם מחוץ לאופנה.
המורים המובילים בתחומי הניואייג שייכים לאותם המרוצים תמיד, המבינים ומקבלים את חייהם הזורמים ומאושרים, חיים לאורך זמן , והמתעלים מעל חיי החומר והגוף ומפליגים לעולמות מופלאים.
בחייהם האישיים הם חיים לפי קוד נזירי של אכילת מזונות בריאים, שלווה וטפוח הגוף, וללא תשוקות והיצמדות (אטאצ׳מנט), תוך ניהול חיים פעילים והצלחה חומרית שלהם קוראים “חיבור לשפע האנרגטי”.
גם שפה מסוימת מאד ברורה יש ורצוי לרכוש לכל מי ששיך לניואייג׳.
מעטים הם כיום אותם אנשים וחלילה מלהזכיר מטפלים או פסיכולוגים הלא מספיק מתקדמים והחיים בחשיכה שאינם דוברים שפה זו.

כמי שהיתה בין חלוצי הניו איגיות והחיבור בין פסיכולוגיה קלאסית וטיפולים אלטרנטיביים ואנרגטיים, אני עומדת לפעמים מסוחררת מה”חגיגה הרוחנית”. מההיצע, שמזכיר לי את אתרי ההכרויות בתחילת הדרך.
ובכדי לא לקלל ולהשבית את השמחה, וממקום אוהב עם זאת שואף לאמת אומר את דעתי באופן גלוי:
החגיגה נעימה ומלאת הזדמנויות להכיר אנשים, ואף לעיתים משמשת תחליף לאתרי הכרויות וסקס טנטרי “רוחני” נמצא שם בשפע. היא מאפשרת להפתח לחשיבה ותבניות אחרות.

אך רוחניות אמיתית, שנוי תבניות, ופתיחה לאנרגיות חדשות אינו דומה לחדר כושר ולפסטיבלים וחגיגות דמויי מסיבות.
ללא מאמץ, עבודה מחויבת ומתמידה לאורך זמן בצעדים קטנים ,שלא תמיד מלווה ריגושים ברק וזוהר, אין עבודת מודעות והחיבור האמיתי ללב.
יש חוקים מאד ברורים למי שרוצה להיות תלמיד של רוחניות אמיתי.
יש גם קוים אדומים ומחויביות.
יש תנאים וסיכונים.
קפיצות המדרגה מעל בעיות רגשיות לא פתורות לקומה השלישית (הרוחנית) אינן נכונות.
קיצורי הדרך דמויי הפאסט פוד מעל חסימות רגשיות, תבניות הגנות וכאבים של שנים הם אשליה. ואוסיף ואומר שלעיתים אני פוגשת בחדר העבודה שלי גם סממני התמכרות כמו בסמים…
תחושת הביחד והחיבור דמויי הסם שמזכיר את שנות ה50 הסוערות של המאה הקודמת יש להם מחיר התפכחות.
ולא סתם נאמר בעולם המיסטיקה היהודית שלא נכנסים לפרדס לפני גיל 40 (והכוונה אינה רק לגיל כרונולוגי)
ד”ר אליזבט קובלר רוס, הרופאה שליוותה והחזיקה בידיהם של עשרות ילדים גוססים חולי סרטן היתה אדם רוחני ,אבל לא ניו אייג׳י לחלוטין.
כדבריה, “אני מעשנת, אוכלת בשר, לא עושה מדיטציה לא מתקשרת ולא מעבירה אנרגיות–אבל כשאני מתבוננת בעיני ילד גוסס ומלווה אותו יד ביד בנשימתו האחרונה -אני בהחלט עושה עבודה רוחנית”.
חלק ממורי שלי , בתחום הפסיכולוגי היו אנשיםשלא הגדירו עצמם רוחניים.
אך ליבם הפתוח, חמלתם חכמתם סבלנותם,המשמעת העצמית,והאמפטיה שלהם היתה בהחלט רוחנית במהותה.
אינני שייכת למתנגדי הניו אייג׳.
בעצמי מראשוני הפסיכולוגים הקלינים שהושיטו יד לגל החדש.
מטפלת בפרחי באך, שולחת רייקי בעבודה ובחיים, (כך גידלתי 18 שנה ילדה ללא תרופות), עוסקת בנומרולוגיה, ולמודת סדנאות רבות.
מכירה היטב את התרבות האנידיאנים המחוברת לרוח הגדולה, מאסטר אווטר, עובדת בשיתוף פעולה עם אסטרולוגים, קוראי קלפים, מטפלי גוף ואמנים שמחוברים למוזה,
ועוסקת באמנות (ציור מדיטטיבי על אבנים לרפוי ותפילה) בזמני החופשי.
אך לא שכחתי את הילד שבתוכי שלא פוחד לצעוק: ״המלך עירום” כשהחגיגה מתחילה להיות פאתטית.
אז לכל מי ששומע אותי כנביאת זעם המקלקלת את החגיגה – עיני לא צרה ולא זו הכוונה, אני בעד חגיגות, חיבורים, שמחה ואהבה אונברסלית וחיבור לטבע ולאמא אדמה.
אבל קודם כל אני מחויבת לאמת
ואותה כתבתי כאן גם היא לא “פוליטיקלי קורקט” בזמנים של היום
שרי

הפסיכולוג הקליני מהזן החדש

(26 ביוני, 2012)

מזה מספר שנים צמח לו לאט לאט זן חדש של פסיכולוגים קלינים.
אותם מטפלים מוסמכים ובוגרי אקדמיה , שלמדו מעל 12שנים, קיבלו הדרכה מדוקדקת עם כללי אתיקה די נוקשים, מוצאים עצמם משמשים בתפקיד אחר מהפסיכולוג הקלאסי במאה ה20.
אנשים מגיעים עדיין ברובם לטיפול בגלל אותן ה “בעיות”:
קשיים בחיי הנישואים והזוגיות,
בעיות אישיות ומשברים
חוסר סיפוק בעבודה
חרדות
דכאונות
חוסר ספוק מקצועי,
קושי ביצירת קשר אינטימי
קשיים בגידול ילדים
טראומות מהעבר
ועוד.

בחברתנו היותר ויותר הישגית, שבה תבניות משפחה מסורתיות איבדו כמעט את צורתן הוירטואלי תפס מקום קרדינאלי, וה”רוחניות” הפכה לשוק ההון החדש.
יש צורך יותר מתמיד
בתמיכה
הקשבה
חכמה
וחמלה מסוג אחר.

פה מגיע תפקידו של הפסיכולוג ה”חדש”.

פסיכולוג לא שיפוטי, לא מתנשא, לא מנוכר ,ולא שבוי בתיאוריות נוקשות.
פסיכולוג שעם זאת גבולותיו והקוד האתי/רוחני שלו ברורים.
מישהו בעל פתיחות אינטלקטואלית ותרבותית, שליבו מלא חמלה.
שיכולת ההקשבה שלו הנה סוג של אמנות.
מדובר בפסיכולוג שהפך למעין מורה/הורה /סנדק/ידיד נפש /כומר/רופא נפש/מאמן לחיים.
אדם שבחייו שלו עשה דרך נפשית, רגשית ורוחנית.
שלמרות נסיונו הקליני (היכולת לזהות ולטפל באנשים בעלי בעיות נפשיות), עובד כיום עם מי שרוצה להתפתח, להיות מודע, לשפר את איכות חייו ולצמוח רוחנית.
מכאן שגם האוכלוסיה הפונה היום לפסיכולוג קליני אינה בהכרח בעלת “בעיות נפשיות”.
אותה דרך אישית שעשה בעצמו הכשירה אותו להיות פסיכולוג אחר.
פסיכולוג קליני היום הוא אדם משכיל בעל הכשרה של שנים, מחויב לקוד אתי מקצועי ועם זאת הנו מטפל, שהמפגש אתו מביא להקלה מסבלות וקשיי החיים.
פסיכולוג שכזה, אינו חושש לשתף פעולה עם אנשי מקצוע לא פסיכולוגיים.
מטפלים אלטרנטיביים, פסיכותרפיסטים ומאמנים שונים.
ניתן לתארו כאדם שמגיעים אליו בכדי להוריד לזמן מה את התיק הכבד של מעמסת החיים,וגם כמורה חכם לחיים.
יחד אתו עושים סדר, מחדשים זוית ראיה, חובשים פצעים מהעבר ובכוחות מחודשים ולב טעון באנרגיה טובה, ממשיכים בדרך.
לא תמיד אותו פסיכולוג למתקדמים, “ירפא” את האדם מבעיותיו.
אבל הוא כן יעזור ויקל על מכאביו וילמד אותו דרך חדשה להתמודד ולהסתכל על חייו.
הקשבתו השונה והאחרת תעזור לתת משמעות ומודעות חדשה, וכלים לדרך.
המפגש עמו הוא סוג של “ספור אהבה”.
הוא לא חושש מהוירטואלי והרבה יותר נגיש מהפסיכולג של פעם:
אימלים, אס אם אסים בין המפגשים ותקשורת פתוחה יחד עם גבולות גמישים וברורים וסודיות מקצועית.
לכן הסימפטיה והאמפטיה אמורים לשרור ברמה זו של פסיכולוגיה למתקדמים.
בהתאם גם הגבולות בקשר, והסרגל האתי /רוחני, מאד חשובים במפגשים אלו.
יש איכות מיוחדת בהקשבה של פסיכולוג שכזה.
אותו מטפל שלמד במשך שנים תיאוריות אקדמיות,עבר הדרכות בבתי חולים ובתחנות טיפול, בעל ידע קליני במחלות נפש, בטיפולים שונים בטכניקות שונות.
פסיכולוג קליני שהחליט,להיפתח להקשבה חדשה, נוספת לזו שהכיר – מלאת חמלה וחכמה רוחנית.
הבסיס הנוקשה והאקדמי , של שנות הדרכה ותיאוריות מובנות- מקנה לו סוג של אינטגריטי ומוסר עבודה מקצועי מיוחד.
לא כל הפסיכולוגים בוחרים בסגנון עבודה שכזה .
חלקם נשארים נאמנים לדרך הישנה והמובנת.
מקומם ראוי ומכובד גם הוא.
אבל בהחלט יש זן חדש של פסיכולוגים.
אלה העוסקים בפסיכולוגיה אחרת, המלמדת שעורים באהבה במובן העמוק והרוחני .
לאותם המחפשים להבין, ללמוד ולהעמיק מעבר לפתרון הבעיה המציקה.
לאותם המבינים שהחיים הם בי”ס מופלא,ודברים אינם כפי שהם נראים.
לאותם תלמידים/ מטופלים/נועצים/מורים בדרכם.
להם מחכה מפגש מרתק, מעורר השראה ומאתגר, עם פסיכולוגיה למתקדמים ב”שעורי אהבה” לחיים.
פסיכולוגיה שהינה גישה שחלקה פילוסופית, רוחנית ורגשית, תוך הבנה של הגוף –נפש.
אותה אמנות/מדע , המחפשת משמעות לדרך שבה אנו חיים.

מטפל פרוותי ומחשב ככלי טיפול

(12 ביוני, 2012)

טיפול פסיכולוגי בסקייפ.

היתה זו חוויה טיפולית מיוחדת במינה.
כזאת שלא הכרתי בעבודתי כפסיכולוגית בקליניקה.
רבות שמעתי ממטופלים על חיות המחמד שלהם בביתם. “המטפל הפרוותי” קוראים לזה בשפה המקצועית. גם חתולתי שלי משמשת לעיתים כסוג של “עוזר פסיכולוג”.
היא מגיעה לחדר בדיוק ברגע הקשה. מתישבת מול המטופל כמו לעודד את “הילד הפנימי” הפצוע והמפוחד שבתוכו.
אך מעולם לא ראיתי את אותם בני לוויה אוהבים בסביבתם הטבעית ולא ביקרתי מטופלים בביתם. אין זה נהוג אצל פסיכולוגים קלינים.
אך הפעם הזאת היתה אחרת.
באמצע מפגש טיפולי בסקייפ, עם מטופל בארץ רחוקה, קרה ומנוכרת- זה הגיע.
באותו יום הוא היה כאוב, מפוחד ובודד ביותר. נזכרתי שסיפר לי פעמים קודמות על החתול שלו. אותו יצור פרוותי ורך, שמשמש לו חברותא ונחמה בימים קשים.
אליו הוא פונה ולוחש לו את כאביו פחדיו וגעגועיו בלילות כואבים.
ואז עלה בי הרעיון.
” אולי תראה לי אותו?” שאלתי את הדמות שעל המסך.
תוך דקה הופיע מולי החתול האפור והיפהפה במלוא הדרו , מוחזק בידיו האוהבות של המטופל כך שאוכל לראותו.
שמעתי עליו כה רבות. אבל להבדיל מטיפול בקליניקה, הפעם יכולתי לראות אותו בביתו.
“את יודעת,” אמר לי האיש החולה והבודד, “זה כאילו שבאת לבקר אותי ואת החתול שלי בבית שלנו”.
ואני חייכתי למסך שמחבר אותנו מעבר לאוקיינוס וארצות, והרגשתי גם את הקסם.
יתרונות וחסרונות יש לעבודה הטיפולית דרך האינטרנט.
הריח, שפת הגוף ועוד אינפורמציה שניתן לעשות רק דרך 5 החושים חסרים במפגש הוירטואלי.
לעומת זאת “בקור הבית” הוירטואלי הוא בהחלט יתרון עצום. יש בו בכדי להקל על בדידות, לשתף ולהפגיש חלק משמעותי מהעולם הפרטי והאישי של מטופל.
השעות הפחות קונבנציונליות שמאפשרים המפגשים הטיפוליים בסקייפ גם הם יתרון עצום.
העובדה שאין צורך לארח, לצאת מהבית ולנסוע, או למצוא חניה בשעות מאוחרות.
פשוט לשבת בסביבה הביתית בנוחות ובנעלי הבית, ולקבל טיפול פסיכולוגי עמוק ומשמעותי.
לימים זכיתי, בטיפול אחר לראות את התינוקת בת השבוע שהופיעה על מסך הסקייפ והאירה בנוכחותה את אותו ערב חשוך. היה זה מפגש שערכנו האם שילדה ואני.
אז תודה לתקשורת הוירטואלית על יתרונותיה הטיפוליים.

מחדר הפסיכולוג: אימיילים, אסאמאסים ועוד

(20 במאי, 2012)

“ואפשר לכתוב לי אימל לכתובת שכאן,” אני תמיד אומרת במפגש הטיפולי הראשון.
“וגם לסמס לי אם יש צורך,” ומגישה את כרטיס הביקור הסגול שעיצבתי במו ידי לפני שנים, שעליו רשום הפל׳ שלי וכתובת האימייל,
“וזה ללא תשלום נוסף, חלק מהטיפול” אני מסיימת בחיוך.
יודעת שמיכיוון שהאופציה פתוחה ונגישה לא יציפו אותי ולא ישתמשו בזה לרעה.
והכתיבה שמשמת כגשר בין מפגש למפגש, היא כלי חשוב להתבטאות, מודעות, בטוי רגשות שלפעמים קשה לבטא בעל-פה, ומאד עוזרת גם לי וגם למטופל.

ישנם כמובן אותם שמתקשים לכתוב ולהתבטא.
אבל לפעמים הם מפתיעים.
“שרי לא שלחתי לך אימל אבל כתבתי בשבילך את החלום שחלמתי,” אמרה לי יום אחד אותה ביישנית למודת התעללות בילדות.
“נפלא,” אמרתי בחיוך.
“את יודעת שחלום זה כמו סרט או נעימת מוזיקה.
אם את מספרת אותו במילים את כבר נותנת לו פירוש,
וכבר נעשתה עבודה ועיבוד של החלום” סיימתי בטון של מורה…
ואז פנינו לעסוק בחלום החשוב והמשמעותי שהיא “הביאה לי.״
כמה שמחתי ששבוע לאחר מכן היא כתבה לי אימייל בו סיפרה על תובנות חדשות שעלו בה. “שרי זה בסדר שאני לא משלמת על זה?” שאלה בעיני הילדה המוכה.
“בסדר גמור הרי כך נדברנו,” עניתי מרגיעה.
וכך היא למדה להתבטא, לכתוב, לבטא את רצונותיה ורגשותיה.
וביום הפרידה קיבלתי מכתב תודה מרגש.
“זה בזכות ה׳שעורים׳ בכתיבה,” היא חייכה והגישה לי אותו.
ליבי החסיר פעימה משמחה.

למה אני מציירת על אבנים

(29 באפריל 2012)

לילה אחד, אחרי שיחה עם חברה אמנית וביקור של חברה אמנית אחרת, וטיפול באמנית שלישית חלמתי חלום: בחלום שמעתי קול (של ישות לא נראית אבל מאד עצמתית) שאמרה לי: “את צריכה להתחיל לצייר עם מכחול וצבעים ביד ימין.
זו יד שהקואורדינציה שלה תהיה טובה עוד שנים רבות. תציירי על אבנים מהטבע.
זה יעשה גם טוב לאנשים אחרים”.
קמתי המומה.
למה אבנים? ולמה זה יעשה טוב לאחרים?
אבל התנהגתי כמו במעמד הר סיני: “נעשה ונשמע.”
קמתי בבוקר, ונסעתי לחוף הים לאסוף עם חברה אבנים. והתחלתי לצייר עם צבעי אקריליק שנשנארו עוד מלפני שנים כשציירתי ציורים.
בהתחלה בהיסוס, אחר כך בחיפוש ועכשיו זה חזק ממני.
ואנשים רואים ורוצים. וכל אחד בוחר את האבן שלו (וכל אחת יחודית ואחרת).
אז חיפשתי קצת מה המשמעות של אבנים ולמי שרוצה לקרוא :

מאז תחילת האנושות, אבנים שמשו בני אדם למטרות שונות. אבן במהותה הינה מינרל שמרכיב את קליפת כדור הארץ.
משהו בתכונה האבן, שהינה חלק מאמא אדמה עליה אנחנו חיים, מעניק תחושת בטחון, המשכיות ויציבות.
כשמסביב תבניות, סדרים, ומבני חברה משתנים ונהרסים- האבן מסמלת את הבסיס, היציבות , את אותו חלק שנשאר לנצח.
מתחילת האנושות אבנים שימשו ליצור אש, לצוד אוכל,לבנית מחסה (פיתוח של המערה שהיתה הבית הראשון) לסימון דרך ומרחק, וכן להגנה וללחימה.
בימי הביניים החכמים והפילוסופים ניסו לחפש את משמעות החיים וחיפשו את “אבן החכמים”:
אבן קסומה שמיוחסים לה יכולות להפוך כל מתכת פשוטה לזהב.
“אבן האלכימאים” קראו לה.
לפי אמונה עתיקה זו ניתן היה גם להפיק ממנה סם חיים שהופך את הצורך אותה לצעיר יותר וחי לנצח.
בנוסף יחסו לה ידע על משמעות החיים- ומי שמחזיק בה- כך האמינו ,הופך חכם יותר.
ביהדות להבדיל היו לאבן שימושים נוספים.
בכדי לציין בקור בקבר המת, מניחים אבן על מצבתו.
לא פרחים בני חלוף כמנהד דתות אחרות.
כשמתחילים לבנות בית- מניחים את אבן הפינה.
כפי שביהדות האמונה היא שהגוף הוא רק בגד לנשמה, כך גם מסמלת זאת האבן שהינה החומר הראשוני והכי נצחי על כדור הארץ את ההמשכיות והנצחיות, מכאן היא מסמלת את נשמתו של המת שהיא נצחית, ומניחים אותה על מצבתו.
אבן מצוירת יש בה אנרגיה מיוחדת.
היא מצוירת במצב מדיטטיבי, והצורה יחד עם הצבעים של כל אחת (ואין אחת שדומה לאחותה) יש בהם תדר מסוים.
כל אדם בוחר את האבן ש”קוראת לו” כמו בפריסת קלפים, כמו בבחירת שם לילד.
אין מקריות.
כל אחד והאבן שלו לזמן מסוים .
מעבר לערכה האסתטי, יש לאבן שימושים אחרים.
היא מיועדת למיקוד, התבוננות, תוך כדי אחיזה בכף היד, לתפילה, להעצמה והתחברות לנשמה.
מצוירות לכם באהבה – אבני חכמה ותפילה.
שרי רפאל

מחדר הפסיכולוג: להוריד את המיותר

(26 באפריל, 2012)

“אז איך תעזרי לי?” שאלה היפה המחייכת גם כשליבה בוכה ושותת דם
“איך תעזרי לי לשנות את כל זה?” המשיכה והפעם לא חייכה.
ידעתי שאני חייבת להסביר לה ולתת לה תשובה ויזואלית.
כמי שבאה מתחום האמנות חיפשתי דמוי שיתאים לעולמה. רציתי לדבר אליה בשפתה.
“את מכירה את מיכלאנגלו המפורסם שיצר פסלי שיש מופלאים ועדינים, כמו דויד?” שאלתי בחיוך שובב .
“בטח” ענתה נחרצת.
“אז אספר לך סיפור עליו בהקשר זה, ונעשה בדיוק כמוה. להבדיל אלפי הבדלות בלי להשוות לגאוניותו, רק ללמוד ממנו” המשכתי.
“מיכלאנגלו היה מזמין את גושי השיש הגדולים מהם יצר פסלים מאיזור מסוים באיטליה,” ראיתי את עיניה הגדולות מביטות בי כמו ילדה המקשיבה לסיפור.
“יום אחד , כשהביאו לו גוש ענק כזה, שאל אותו האחראי להובלה: “תסלח לי מאסטרו אבל יש לי שאלה”
“כן,” ענה מיכאלנגלו, והאיש המשיך בשאלתו “איך אתה מצליח לעשות פסלים כאלה עדינים, מגוש שיש כזה גדול וגס?”
היא הביטה בי כולה סקרנית,
ואני המשכתי בסיפורי.
“פשוט מאד,” ענה מיכלאנגלו, “הפסל נמצא בפנים- אני רק מוריד את המיותר!”
היא התרווחה בכורסא ואני המשכתי: “וכך גם אנחנו נעשה!” סיימתי בחיוך.
“פשוט אעזור לך להוריד את התבניות, המחשבות המיותרות, הפחדים – כי הכל שם בפנים. את רק צריכה להיזכר במה ששכחת”.
החיוך שפשט בעיניה המוארות הראה לי שהצלחתי להסביר לה בשפתה את מהות המסע המשותף.
ואני ידעתי שה”פסל״, המתחבא ב”שיש” הוא יפהפה.

שתי אהבות

(21 באפריל, 2012)

הן תמיד היו שם בליבי זו לצידה של זו.
את שתיהן אהבתי באותה תשוקה והתלהבות.
שתיהן מילאו אותי שימחה והתלהבות.
שתיהן היו “בלתי נגמרות”- מלאות אוצרות, פוטנציאל התפתחות, מפגשים עם אנשים וחיבור לגבוה ולנצחי.
וכשבחרתי באחת לפני שנים- תמיד הדלת נשארה פתוחה גם לשניה.
כן התחלתי מאמנות.
ציירתי מנדלות בטושים על מחברות ביהס שעות! ואמא כעסה על הקישקושים…
למדתי קצת ציור, רישום, צבע,אמנות יצירה באוניברסיטה…
יכולתי להיות אדריכלית , מעצבת פנים, מעצבת אופנה, ציירת ומאיירת.
באתי לעולם עם הכשורים האלה. זאת לא שחצנות. זו עובדה.
אני לא גאה, רק שמחה. לא התאמצתי במיוחד- אינני ראויה לשבחים כי לא יגעתי ולא עבדתי למענם.
באתי לגילגול זה איתם.
כנל עם הידע וחכמה של התבוננות בבני אדם ובנפשם.
מגיל צעיר הייתי “פסיכולוגית”. תמיד באו לספר לי ולתיעץ איתי בסודות הכי כמוסים. עוד בביה״ס.
באתי עם זה לעולם.
כן, למדתי מספר תארים וקיבלתי תעודה. אל ביני לביני יודעת: באתי עם זה.
הכל כבר היה שם. לא התאמצתי מידי להבין רק להתאים למסגרת…
תמיד נעתי בין שתי אהבותי. עבדתי עם אמנים, הוייתי אמנותית בחדר הטיפול
בחרתי כנראה במקצוע פסיכולוגית בגלל ה”קריאה הפנימית”.
הצורך הבוער בי לעזור, לטפל, לתקן (את עצמי ואת הסביבה). לא כי אהבתי יותר מאמנות.
בחיי האישיים נעתי בין חברות נפש וחברים ובני זוג בני מתחום האומנות, לחברות נפש ובני זוג שבאו מעולם מטפלים הטיפול האלטרנטיבי.
לא היו לי כמעט חברות וחברים פסיכולוגיים.
והשנה הגיע זמן החיבור.
אחרי חלום שבו נאמר לי במפורש לחזור לצייר עם מכחול וצבעים – התחלתי לצייר שוב והפעם על אבנים.
בהתחלה לא ידעתי למה נמשכתי לאבנים ואז הבנתי.
כל אבן מייצגת נשמה וגוף.
נשמת הכדור שאנחנו חיים עליו- אמא אדמה, והגוף (אבן היא הקליפה של הגוף של כדור הארץ) שבו היא מתקיימת בעולם החומר.
כך גם אנחנו בני אדם.
נשמה בתוך גוף.
כשבאים לקבר של יהודי שמים אבן.
סימן לנשמה שבאה לבקר, וסימן לנשמה שהינה בת אלמוות למרות שהגוף בקבר.
האבנים שאני מציירת עליהן- עכשיו שגופי קצת קרס- הן טיפוליות.
סוף סוף התחברו שתי אהבותי.
והם באים לחדר הטיפול- וכל אחד מוצא את האבן שלו- וקונה אותה לו ולאהוביו.
אני לא קוראת לזה אמנות.
קטונתי.
זו קומבינציה של שתי אהבותי.
של שני התדרים שזורמים בי.
אבן קטנה, מהים ,המדבר או מהיער.
אבן שמראה את נשמתה .
אבן להחזיק, ללטף ולחוש, להתבונן, למדוט וסתם לתפוס שקט ולהיכנס פנימה ללב.

באהבה
שרי

ברכות יום הולדת

(13 באפריל, 2012)

וכך הגיע היום, כמו אז לפני שנים.
התאריך העברי והלועזי התחברו.
ערב פסח שני הגיע ל-12 לאפריל, שבו נולדתי.
היה זה יום קצר- ערב חג , אבל אוהבי החליטו לא לוותר ולצאת לבלות ולחגוג!
בשעה 11 , בניחותא, צעירות (בתי וחברות), ומבוגרות יותר, חברותי שלי, יצאנו לכיוון זכרון לחוות התבלינים.
ארוחת בראנץ׳ (בוקר-צהריים) מלכותית וקינוח עוגות שוקולד וגבינה (בלי טעם של פסח) השביעו גוף ונפש.
הצחוקים התגלגלו וכשברכו אותי בנכדים בקרוב- הגבתי בצחוק אך בתקיפות אמרתי- יש עוד דברים חשובים יותר לפני. זה יכול לחכות קצת!!!
ביקרנו במספר בוטיקי יוקרה בזכרון (החניה היתה קרובה ויכולתי לצלוע ללא קושי) – רק למדוד ולהביט בראי כי ככה זה עם בנות מכל גיל…
בשעה 4 אחה״צ סיימנו בביתה של אחת החברות בזכרון, שלכבוד פסח החליטה לנקות את הארון מבגדים שכבר מאסה בהן.
הצעירות שבחבורה חגגו עם שמלות, חצאיות וחולצות ווינטג׳ מדהימות
ויצאו בשלל רב ללא להוציא אגורה שחוקה מתקציבן
ואני? אני הרגשתי כמו בת 16!
אבל לא לשם כך כתבתי את כל זאת.
מנהג מטריאכלי עתיק, הוא שאדם החוגג יום הולדת – היקום ביום מיוחד זה מחזק את כל משאלותיו וברכותיו.
לכן ב-8 וחצי בבוקר התחלתי לסמס ולצלצל.
לכל מטופלי, חברי ויקירי. לכל אחד כתבתי או אמרתי ברכה המתאימה לו.
כי ביום זה השמיים פתוחים וברכותי נשמעות.
ורק סוד קטן לגלות לכם: היה כל כך כיף לברך ביום הולדתי!
אפילו יותר מלקבל ברכות באופן פאסיבי.
הרגשתי מלכה! אז אם מצא המנהג חן בעיניכם- ממליצה.
ותודה לכל חברי פה שברכו אותי.
שלכם, שרי.

מחדר הפסיכולוג: פריחה מאוחרת

(25 במארס, 2012)

“כולם כבר לפני” נאנחה בכאב הצעירה היפה שישבה מולי.
“הם כבר עם בן זוג, יש גם שכבר עם ילדים, קריירה מסודרת- ורק אני עוד מתמהמהת! מה יהיה איתי בסוף, שרי?!” שאלה מביטה בי בעיניים דומעות.
שיחות ארוכות ניסיתי להסביר לה שלכל אחד הקצב שלו, הסגנון שלו, והמזל שלו.
ולא תמיד אם בכלל אפשר להאיץ ולהכתיב את הקצב.
“גם תורך יגיע,” אמרתי שוב ושוב ברוך. “תאמיני, תלכי בדרך שלך ובקצב שלך, אני פה איתך והכל יסתדר.”
אבל הדם החם שפועם בעורקיה געש: “אני לא מתקדמת, אני מאכזבת את המשפחה, זה לא יקרה!” היו מילותיה הנואשות.
יום אחד ניסיתי להסביר: “את זוכרת את הסרט המצויר מולאן? אז גם לה יש פריחה מאוחרת. ואבא שלה מסביר לה שיש פרחים המאחרים לפרוח. אבל הם אותם האחרונים יפים מכולם. גם את כזאת.”
אך היא בשלה לא מאמינה ומאוכזבת מעצמה, מאלוהים ומהטיפול…
ויום אחד זה קרה.
קקטוס חג המולד שקיבלתי בחנוכה- שכל פרחיו משום מה הגיעו רק לשלב הניצן ונבלו, הוציא עכשיו לפתע (אחרי הרבה תחינות, מילות אהבה והשקיה של קוביות קרח יום יום) פרח מדהים וורוד יפהפה.
כמתגרה בזמן, הוא החליט לפרוח במקום בחורף, באביב.
כשהגיעה לפגישה באותו שבוע לקחתי אותה לסלון, שם עמד הפרח הפורח בוורוד עז במלוא תפארתו ואמרתי בחיוך: “את רואה יקירה, את כמו הפרח הזה. אז מה אם הוא פורח באביב ואחרים פרחו החורף? תראי כמה הוא מדהים!”
חיוך גדול עלה על פניה היפות.
כשהלכה לחשתי לפרח בשקט, ״תודה,״ ונשקתי בעדינות רבה לעלי כותרתו.
נדמה היה שרעד קל עבר בו או שזה רק הדמיון שלי?

מחדר הפסיכולוג: נפש האמן

(15 במארס, 2012)

אמנים הינם בעלי נפש רגישה או כפי שמסווג בשפה פסיכולוגית מקצועית:
High sensitive — מכאן מתנתם וחוזקתם ובו בזמן מכשלתם וחולשתם.

בעולם תחרותי, כוחני והישרדותי- לא קל לאנשים רגישים להצליח והתבטא.
אם בנוסף אותם אנשים בעלי נפש יחודית גדלו בבית שלא היה רגיש להם ולא איפשר בטוי ללא בקורת ולחץ – אישיותם לא יכולה לבוא לידי בטוי מלא, וחלק גדול מהאנרגיה היצירתית מתועל לאותם מקומות פגועים .

גם אם הצליחו ופרצו את דרכם כאמנים מצליחים למרות כל המכשולים בעזרת עוצמות נפש כבירות- לעיתים הסכנה שבהצלחה גדולה:
הפער בין הדמוי הפומבי, ההערצה, הכסף והפרסומת- והחיים האישיים המדשדשים לעיתים קרובות בסתר בבושה ובאפילה מאחורי הדמוי הציבורי- גדול מידי.
פער שכזה יוצר לחץ ומתח קשים ביותר על הנפש הרגישה של האמן.
מכאן הנטיה לעיתים לברוח להרס עצמי דרך התמכרויות והסתכנויות.
כל זה בנסיון נואש להקטין את הפער והמתח שנובע ממנו.
אמנים הם אנשים רגישים ורוחניים.
מתנת האמנות ודרך בטויה דומה לשפת התת מודע , החלום והסמלים האוניברסליים.
אמנות הנה שפה ללא גבולות וללא דרכונים.
זוהי שפה ללא מלחמות במובן הפיזי.
נפש האמן מחוברת ביותר לאותו חלק הקרוי “הילד הפנימי”. הדמיון , היצירה ואפשרויות המעוף הם ללא גבול.
גם החלק הנשי והגברי מפותחים בו זמנית בנפש האמן, מכאן שכל עבודת מודעות, חיזוק והעצמה של אנשים רגישים ומיוחדים שהינם אמנים אמורה להתחשב באותם היבטים נפשיים ורוחניים.
אמנים לא מתאימים לעבודה טיפול ומודעות פסיכולוגים רגילים.
צודקים הם שאנם ששים לפנות לטיפול קונבנציונלי.
רק מי שעולמו התרבותי עשיר (לא רק עולמו המקצועי), רגישותו וחושו האמנותי מחודדים, יכול ללות אמנים בדרכם להעצמה והצלחה.
במסע של התפתחות רגשית וגלוי הפוטרט היחודי ו”הצבע” האישי של האמן, ניתן לעזור להביא לידי בטוי את מתנת המוזה שבה חוננה הנפש הרגישה.
מדריך / מטפל רגיש עם נטיות וגישה לתחום האמנות, יכול לעזור לאמן לתעל את כוחותיו וכישוריו ליצירה, ולעזור לו לחזק מקומות פצועים ורגישים.
כשהפער בין הצד הרגשי, הבין אישי ובין החלק הרוחני/אמנותי והציבורי קטן – ניתן להצליח ללא חשש מנפילת מתח גדולה. ומכאן הדרך להצלחה פנויה ומשוחררת, והחלקים הרגישים מוגנים על ידי אגו בוגר, אמיץ ומציאותי וסביבה תומכת ואוהבת.
קל יותר לאמן הרגיש להתמודד עם חשש מביקורת ומהצלחה, ולהביא לידי בטוי לעיני ואזני הקהל את יצירתו וכשוריו.
.
כל זאת תוך שמירה ושיתוף פעולה עם אותם חלקים צעירים לנצח וילדיים, חלקים אנדרוגניים (נשיים וגבריים) שנמצאים בנפשו והם חלק ממתת האמנות והרגישות של האמן.
ככל שהנפש תהיה משוחררת וחופשיה -כך יוכל החלק הרוחני והאמנותי המחובר לערוצים גבוהים לבוא לידי בטוי ול”עשות אמנות”.
ואז כעץ ששורשיו באדמה וצמרתו נוגעת בשמיים יוכל האמן להיות “מעופף” ובו בזמן “מחובר למציאות.״

מוקדש באהבה לאותם אמנים מתחום הציור, הפיסול, המוסיקה, המשחק, הכתיבה, הריקוד והאפנה שאיפשרו לי ללוותם בדרכם להצלחה.
תודה על המסע המופלא.
שרי רפאל

מחדר הפסיכולוג: הכל בשם האהבה

(10 במארס, 2012)

“אבל שרי, הוא עשה את זה ממצוקה!” היא ניסתה להצדיק, ולשכנע גם את עצמה.
“זה לא מצדיק גרימת סבל לאחר,” עניתי בשקט ,נחרצת.
“אני יודעת שהוא אוהב אותי , בגלל זה הוא כל כך קנאי!”
היא מחתה נואשות, מפחדת לפגוש את האמת, ובו בזמן משתוקקת להבין.
“אהבה היא לא תירוץ לחוסר כבוד גבולות, להשפלה ולאלימות מילולית.
אהבה גם לא מצדיקה ביטול עצמי ואומללות.
כל זה לא קשור לאהבה.
זה שעושים דברים נוראים בשם האהבה אין פירושו שמדובר באהבה!” פסקתי שוב בקול שקט אבל נחרץ.
“אבל אם הוא לא היה אוהב אותי, אז לא היה איכפת לו כל כך והוא לא היה מתנהג ככה. תביני זה בגלל שהוא אוהב!” ניסתה הצעירה בעלת עיני השקד היפות לשכנע אותי (ואת עצמה) ללא הצלחה.
“כשאוהבים מישהו, קשובים לו ומנסים לגרום לו טוב.
שתלטנות, מניפולציות רגשיות, כוחניות, בקורת, וחוסר שליטה עצמית- הם לא סימנים של אהבה יקירה” עניתי מסבירה למי שלא ידעה אהבה בבית בו גדלה.
” אם גורמים לך סבל , לא מתחשבים בך, לא מאמינים לך וקוראים לזה אהבה- זה לא הופך את זה לאהבה!”.
היא השפילה מבטה, בליבה ידעה שאני צודקת.
ואז סיימתי בקול רך, אך כל מילה היתה ברורה ועוצמתית:
“בשם האהבה כמו בשם אלוהים, נעשו ועדיין נעשים מעשים הכי הפוכים לאהבה ולאלוהים. אל תתבלבלי ביניהם. זה שקר מסוכן.”

ילד פגוע

(25 בפברואר, 2012)

הוא תמיד שם עמוק בפנים.

אותו ילד מעברנו.
זה הדחוי,
הפגוע,
השונה,
המושפל,
הננטש.
זה שלא רוצים בחברתו.
זה שלא ידעו לאהוב אותו.
וגם אם נדמה שפצעיו כבר נחבשו, טופלו, והגלידו
הם שוב שותתים דם.
ברגע שכפתור הבקורת והדחיה נלחץ.
לעיתים, בגיל מבוגר,
עם תארים, כבוד ,קריירה לתפארת
והרבה ידע חכמה ונסיון חיים.
אפילו עם נכדים – הילד הפגוע צץ לו כך ודורש צדק!
שוב הוא בקידמת הבמה- ושוב הבושה הנוראית ,תחושת השוני והדחייה.
איזה חוסר צדק!
לא נותר אלא לחבקו
לפעמים בכוח.
לאמר לו שהוא אהוב גם כשהוא כועס.
לעולם אל תחשבו שהוא שכח.
הוא תמיד מוכן לזנק ולהזכיר את כל עלבונות העבר.
רק אהבה מנצחת פחד ובושה.

מחדר הפסיכולוג: פחד להצליח

(17 בפברואר 2012)

“אז בואי נדבר שוב על המקום שבו אני תקועה,” אמרה במבט מושפל
“תהיי קצת מאמנת,” אמרה חצי בציניות
“מה כוונתך?” שאלתי מבודחת
“נקבע מועד שרירותי שבו אעשה את הצעד עליו אנחנו מדברות כבר חודשים!” הוסיפה במבט חרד שעלה מהשטיח אלי. פחד וסימן שאלה גדול נראו בעיניה היפות.
“בשמחה יקירה,” עניתי משועשעת.
“אבל בואי לפני שנעבור לקואוצינג ולעשיה שזה הכי קל כולל הצבת מטרות, בואי נבדוק למה זה תקוע. ככה בקטנה טוב?”

“כן,” ענתה בשקיקה היפה והפראית שאוהבת ללמוד, להבין ולהיות מחוברת לנשמה.
“אני פה במסע איתך,” אמרה, “כמו אותם שבאים אלי לטיפול בגוף (מטפלת אלטרנטיבית מעולה תלמידתי היפה) שגם הוא סוג של מסע–אז למה אני פוחדת לממש את החלום שלי?”
“כי זה מאד מפחיד לממש חלום ולהצליח!” עניתי באופן נחרץ.
“למה?” שאלה באותה התמימות המקסימה שלה.
“תראי את וויטני יוסטון, מייקל ג׳קסון, אלביס פרסלי, עופרה חזה, מרלון ברנדו ועוד שהצליחו” עניתי, וככל שניסיתי להסתיר העצב הסתנן בכל זאת לקולי.
אז המשכתי והסברתי, “אם האישיות שלך לא חזקה מספיק, והפער בין האישיות הציבורית והאישית גדול מדי- לא תעמדי בלחץ ההצלחה.
אם את נמצאת לדוגמא במערכת יחסית שאינה מתאימה לך אבל בגלל חוסר הצלחה או תלות שיצרת אינך עוזבת-ההצלחה יכולה לערער את המצב הקיים.
ואנחנו פוחדים משינויים.” הוספתי בחיוך עצוב.
היא הביטה בי מנידה בראשה כולה קשובה.
ואז הוספתי:
“חלקים מסוימים באישיותך שאינך אוהבת ופוחדת לפגוש, אותם מודחקים בגלל צניעות וחוסר בטחון -הצלחה יכולה להעלותם מעל פני השטח ולאלץ אותך לפגוש אותם קבל עם ועדה.”
“כמו חלקים שיוצאים בטיפול או במערכת יחסים,” אמרה נאנחת ומחייכת בהסכמה.
“כשמגשימים חלום,” המשכתי, “הפער בינו למציאות לפעמים הוא בלתי נסבל. אז יש המעדיפים להשאר עם החלום ולא לאבדו דרך מימושו במציאות”.

היא חשבה לרגע ואז הוסיפה, “להצלחה יש מחיר …” ופניה אורו.
“אז לא נורא אם לוקח לי זמן להתקדם לעבר ההצלחה?” חצי שאלה חצי הכריזה בהקלה.
“כשתהיי מוכנה ותרגישי מספיק חזקה להצליח ולא תפחדי אני בטוחה שתעשי זאת,” אמרתי מחייכת.
“אז אני עוד מתאמנת לפני מבחן ההצלחה,” פסקה לבסוף.
“בדיוק,” הסכמתי מאשרת.
“ואני חשבתי שרק מכשלון פוחדים!” חייכה.
“הצלחה הרבה יותר מפחידה” עניתי בחיוך גדול.
“ולגבי המועד, מה דעתך שבתור מאמנת אקבע לך שעד אחרי פסח את לא מנסה להתקדם לעבר ההצלחה?” ושתינו פרצנו בצחוק מלא הבנה.

הנסיך הקטן

(8 בפברואר, 2012)

התעצבתי, יגידו אחרים.
ואולי נעצבתי קמעה, יבחינו המדקדקים.
כי דברים בעולמנו, אינם כפי שהם נראים.
גן העדן כאן
וגם תאומו הגיהנום.
אין צורך להתאבד ולהתפוצץ לאלפי רסיסים.

מבט מישיר ואמיץ
מילה של חמלה ללא רחמים
והחולה הסובל בגופו
או הבריא המתיסר בנפשו
עוברים במהירות האור
מקפור צורב
לחמימות מאירת חיים.

גם האדם עץ השדה
בזכות קרן חיבה אנושית
יעטה פרחי אביב.
כה אמר שועלו של הנסיך הקטן.
אהבה מאלפת אנשים ועיצים.
ואם משתמשים במילה נכון,
בקדושה,
היא לא מאבדת מכוחה.

מחדר הפסיכולוג: המסע

(3 בפברואר, 2012)

“אז מה המחיר?” הוא שאל מתבונן בי בעיניו הגדולות והקטיפתיות.
“המחיר?” עניתי מהורהרת. לרגע עפתי לי לזכרונות מהמחירים שלי בדרך…

“למה אמרת שיש מחיר להולך בדרך? ואיך זה קשור לפרידה שלי?”

“אה!” עניתי חוזרת מיד לפה ועכשיו. “המחיר של מי שרוצה ללמוד ולהתפתח בחיים.
כן. יש לזה מחיר…” הוספתי בעגמומיות.
“תדמיין שאתה יוצא למסע. ואתה רוצה להגיע ליעד מסוים,” התחלתי בסיפורי.
תמיד אהבתי את הסיפורים של זקני השבט.
כך מחסום ההגנות של המוח הרציונלי נעקף והמסר עובר בקלות.

“אהה” ענה לי ועיניו עדיין מלאות בכאב הפרידה האחרונה, “כמו שנסעתי לדרום אמריקה,” המשיך נזכר.
“כן , בדיוק.” עניתי.
“אז נגיד שאתה יוצא למסע ובדרך אתה פוגש מישהי נחמדה. מסתבר שאתם הולכים לאותו כיוון,” המשכתי נעצרת לרגע לאפשר לו לדמיין ולהזכר.
“או קיי,” אמר מהורהר אבל מנימת קולו הבנתי שהוא כבר באוירת הסיפור.
“וכך אתם מטיילים יחד במשך מספר שבועות. בזמן הזה אתם מתוודעים זה לזה, יוצרים הווי משותף, קירבה , חברות ושותפות לדרך.״

“כן זה מרגיש תמיד כל כך קרוב החברות במסע בארץ חדשה! כאילו שמכירים כבר שנים…” אמר נזכר ברגש.
“ואז,” המשכתי, “אתם מגיעים לתחנה מסוימת בדרך”.
“כן?” אמר מסוקרן.
“אתה רוצה להמשיך ליעד שלך והיא רוצה להשאר כי הגיעה ליעד שלה,״ אמרתי מביטה בעיניו .
“זה רגע שכל בחירה כואבת!” אמר התלמיד המקסים.
“נכון!” עניתי ברוך, “אם תשאר וויתרת על החלום שלך ועל חלק ממך. אם תמשיך לבדך- תיפרד מחברתך לדרך.”
וגם בי פשט העצב.
כל כך מכירה את הפרידות הללו…
“אני ממשיך! ” ענה בקול שבור, “אבל זה מאוד כואב.״

הבטתי בו מחייכת בעצב.
“זה המחיר של ההולך בדרך,” אמרתי לבסוף. “והדרך משולה הרי לחיים ולמסע ההתפתחות.”
“אלא אם כן מוצאים לפעמים מישהו שהיעד שלו הוא באמת גם היעד שלך,” אמר באופטימיות.
“וגם אז זה לא בטוח,” אמרתי למודת נסיון, “לא תמיד נשארים חברים לאורך הדרך…”
“אין הרבה אנשים שרוצים לטייל כל כך רחוק,” אמר בשובבות, “מי שירצה להגיע לאן שאני- כבר ישאר איתי תמיד!”
ואני ברכתי אותו בליבי מאחלת שמשאלתו תתגשם.

מפגשים חסרי גיל

(27 בינואר, 2012)

לא קל להשאיר את הלב פתוח.
40 שנה הן הרבה זמן, ולא רק במדבר.
אחרי 4 עשורים רוב הלבבות נסגרים.
שלא לדבר על 5 ו6.
חרך קטן נשאר פתוח למפגשים תועלתניים.

לפעמים הלב כה כמהה לאהבה ולמגע
שהוא נפתח קמעה בספקנות וחרדה בכדי להסגר שוב.
כמחוש שבלול חרד הנשלף החוצה לבדוק את מזג האויר
-ומיד מוחזר פנימה.
אך יש אמיצים/ תמימים/ חולמים/לא זהירים
אותם שליבם נשאר פתוח.
גם אחרי 40 שנה, ואפילו יותר.
הם עוברים מדבריות, הוריקנים
צונאמי ורעידות אדמה.
ועדיין …
סקרנות של ילד בעיניהם
כאותם הצעירים לנצח.

יש אנשים שעייפו מאנשים.
ויש שהתפעמותם מהם רק מתעצמת עם השנים
כל עוד נשמה באפם יהיו פתוחים לפגוש ולאהוב.

מי יתנני כך לנצח.

מחדר הפסיכולוג: אלכימיה והזהב הפנימי

(21 בינואר, 2012)

“נראה לי שאני מוכן כבר להחזיק אותו לבד”
אמר שובר הלבבות הקסום בחיוך מבויש והשפיל את עיניו…
ליבי התרחב מהתרגשות ושמחה.
“הרגע לו חיכיתי הגיע” חשבתי בליבי מוכנה למשימה של הפרידה .
כשהגיע לטיפול לפני שנתיים- ידעתי שהוא מוקסם.
“אני כל כך שמח שמצאתי סוף סוף מטפל מדהים כמוך!” התוודה אחרי שלוש פגישות.
הבנתי שהוא שם אצלי למשמרת את הזהב הפנימי שלו – אותו לא יכול היה לשאת באותו זמן לבדו.
ואני מוכנה הייתי לשאת אותו בשבילו עד שיהיה מוכן לעשות זאת בעצמו.
” אתה יודע” הסברתי לו בחיוך רך,”כל שאתה רואה בי או במושא הערצה והתאהבות (והוא היה מתאהב ושובר לבבות סידרתי)זה רק בבואה של הזהב הפנימי שלך(זהב הוא סמל לניצוץ האלוהי הפנימי שבנו, של נשמתנו).כמו באלכימיה.”
ואז הוספתי מסבירה לתלמיד החדש:
“עד שתהיה מוכן לשאת את הזהב שלך בעצמך- אני מוכנה להחזיק אותו בשבילך. “
הוא הביט בי סקרן” בגלל זה אני מתפכח כל פעם מחדש , מתאכזב ועובר לאשה האלוהית הבאה?”
שמחתי על התובנה המהירה :” כן , בדיוק. אתה שם את הזהב שלך אצלן, ואז הוא חוזר אליך והן הופכות לאבן פשוטה” .
הוא קימט את מצחו היפה :”ואיך אצליח לאהוב ולא רק להתאהב?”שאל בחוסר אימון.
“זאת כבר העבודה שלי. בינתיים הזהב שלך אצלי עד שתהיה מוכן שאחזיר לך אותו”
וכך יצאנו למסע, שבו תפקידי היה להיות הפסיכולוגית המופלאה((: עטופה בזהב שהיה השלכה שלו עלי את כל תכונותיו המדהימות שעדיין לא יכול היה להכיל.
לאט לאט דרך עיני גילה את זהבו.
חווינו שוב ושוב את ההתפכחות הכואבת כשמושא ההערצה והתאהבות התורני , איבדה את זוהרה- כי הוא מעולם לא הצליח לראות את האדם שבכל אחת אלא רק את הנסיכה שבאגדות.
שוב ושוב צילצל השעון הקוסמי חצות , והיא הפכה לליכלוכית מאכזבת.
עם זאת (ואני נרגשת כל פעם מחדש אחרי שנים מהקסם של התהליך ) המסע המשיך והוא גדל והתפכח.
שוב לא הייתי מדהימה בלבד, לפעמים טעיתי והיו לי חולשות (תודה לאל!)וגם הוריו הפכו מדמויות מיתולוגיות הצבועות בשחור ולבן, לאנשים בשר ודם.
ואז הגיע היום עליו דיברנו.” אני אוהב אותה כמו שהיא. היא החברה הכי טובה שלי!” סיפר בשמחה.
“כן היא לא מושלמת, אבל אני אוהב את מי שאני איתה.”וליבי שלי החסיר פעימה.
הוא הצליח לראות את האשה האמיתית גם אחרי ההתאהבות. לחוות אהבה ולא רק פנטזיה .לאחר מספר פגישות ידעתי שהגיע הרגע לשחרר ולתת לו לשאת את הזהב שלו לבדו בלעדי.
” אז אתה מוכן שאחזיר לך את הזהב שלך?” שאלתי מחוייכת.
“כן , אני מוכן לנסות. למרות שתמיד תהיי קצת פייה בשבילי ” אמר בחיוך המדהים שלו מתבדח.
האלכימיה הצליחה,חשבתי בליבי.
הוא כבר לא מעריץ אותי או את מושא אהבתו.
הוא למד לאהוב.
ואהבה להבדיל מהתאהבות לא מאבדת את ערכה כמו זהב אמיתי.

מחדר הפסיכולוג: פרידות וסיומים

(5 בינואר, 2012)

“את יכולה לדבר איתי רגע?” שמעתי את קולה החנוק מבכי בסלולרי מת״א.
“בטח יקירה, אני פנויה כאן איתך מקשיבה לך,” עניתי.
ידעתי שאם היא התקשרה כנראה שהיא במצוקה אמיתית.
התל אביבית היפה לא מרבה להשתמש באופציה של אימיילים וטלפונים מחוץ לפגישה–גם בשעות קשות.
“הוא פשוט צלצל שעתיים לפני שהיינו אמורים להפגש אצלי ואמר לי: “תקשיבי, זה לא ילך. אז אני לא אגיע לא היום ולא בכלל, ולא היה מוכן להסביר!
את מאמינה אחרי שלושה שבועות כאלה נפלאים?!
סתם כך! מה עשיתי? למה זה קורה? סוף סוף מצאתי מישהו שהיה לי כל כך כיף איתו… שרי למה זה מגיע לי? איפה טעיתי? ומה לעשות עכשיו?…” שמעתי אותה מתיפחת.
היא היתה מאושרת בחודש האחרון.
אחרי התאוששות ארוכה מפרידה קשה וביטול חתונה -סוף סוף פגשה גבר שהצליח לגרום לליבה הפצוע להעיז ולפעום בקצב מהיר .
ידעתי שאני צריכה להיות מדויקת ולהגיב באופן חד וברור.
“זה לא את. לא עשית שום טעות,” אמרתי נחרצת.
“אז מה זה? למה זה קרה?” שאלה היפה הפצועה.
“אני יודעת שהוא הרגיש כמוני. זאת לא היתה הצגה.”
ואכן האינסטינקטים העקרביים שלה לא טעו. היה ברור שהבחור נדלק כמוה.
“לפעמים אנחנו פוגשים אנשים רק לזמן קצר. כמו עוברי אורח. הם חלק מהדרך,” עניתי.
יודעת שאני מתסכלת.
לא מספקת אשם ותיקון. לא מספקת תחושת שליטה.
האגו הפגוע לא יאהב את תשובתי.
“אז איך אדע? זה כל כך כואב שרי!” היא יבבה וליבה שותת דם.
רציתי לחבק אותה אבל ידעתי שהתרופה לפעמים מרה .
“לא תמיד אפשר לדעת יקירה. זה חלק מהמיסתורין של החיים. יש אנשים שעושים איתנו כברת דרך ארוכה, יש שצועדים איתנו כל החיים, ויש שבאו רק לסגור מעגל והמפגש איתם קצר גם אם אין סימנים מוקדמים לכך.״
“זה לא פייר!” שמעתי את זעקת ליבה מהעבר השני של הקו.
“נכון זה לא פייר, וצריך הרבה אומץ לאהוב בלי ביטוח!” עניתי יודעת שהיא תתאושש בסוף.
“מה לא לנסות להבין או להסיק מסקנות או לתקן? סתם ככה , לשחרר?”

“את צודקת הדרך שבה זה נעשה הפעם היא פחדנית ואכזרית, וכן קשה לקבל פרידה גם כשהיא נעשית באופן יפה.
כל פרידה כואבת .
לא משנה הסיבה והדרך.
תשחררי ותרפי.
כמו בכאב פיזי.
אל תתנגדי.
זה יקח קצת זמן אבל זה יעבור,” ניסיתי לנחם ולהמתיק את הגלולה המרה.
“אבל למה?” היא לא יכלה להפסיק לכאוב.
עמוקה וחזקה ההתקשרות של העקרבית היפה.
“זה חלק מהדרך שלך,” עניתי בקול רך.
יודעת שהיא תבין בנשמה גם אם הראש יתנגד.
“זה חלק מהגורל שלך לפגוש אותו ולהפרד. לא הכל אנחנו מבינים עכשיו. תרפי והאיש האמיתי יגיע.”
“טוב,” ענתה בעצב.
ואני ידעתי שעוד נדבר על כך.
על אותם אנשים שאנחנו פוגשים בדרך ששמה חיים.
אלה שנכנסים לחיינו בכדי לתת /ללמד/לקבל.
וברגע שהמשימה הושלמה- הם הולכים.
לפעמים אחרי 20 שנה ולפעמים אחרי שבועיים שלושה.
או אז נפרדים.
מי בטוב ומי ברע.
פעם הם ופעם אנחנו היוזמים.
כמו בטיול, כמו במסע. אנחנו פוגשים בדרך אנשים.
לזמן קצר או ארוך.
יש שנשאר איתם חברים תמיד, ויש שרק לזמן קצר בזמן הטיול.
וזה כל הקסם של המסע שמתחיל ביום בו נולדנו ומסתים ביום בו נעבור למסע אחר במימד אחר.

מחדר הפסיכולוג: בין גברים ונשים

(8 בינואר, 2012)

“תגידי, שרי,” היא פנתה אלי נסערת מביטה בי בעיניים מלאות לחלוחית, “הם לא רוצים שאהיה אשה? הם לא מבינים כשמדברים איתם בעדינות? מה יהיה? ככה לעולם תישאר מלחמה בין המינים!” היא סיימה בנימה מיואשת.
היא מגיעה אלי פעם בשבוע מהמרכז. מעל שנה וחצי.
נוסעת שעה הלוך ושעה חזור.
חשוב לה להתפתח, ללמוד ולהשתפר.
התקשורת ביננו מצוינת.
אם היא לא היתה מטופלת שלי- היינו אולי חברות.
אחרי 25 שנות נישואים לא קלות היא התגרשה, רזתה והיא קורנת ויפהפיה.
הילדים עזבו את הקן והיא החלה חיים חדשים.
“שרי, הכלבלב שהמלצת לי לקחת, פשוט ממלא את ליבי בשמחה וממש מעניק לי אהבה,” סיפרה יום אחד בשמחה.
“סידרתי את הבית בדיוק כמו שאני אוהבת.
עכשיו נעים אצלי כל כך,” אמרה הבלגית היפה בעלת עיני האיזמרגד המוארות.
“אני מוכנה לאהבה,” הכריזה יום אחד כשהגיעה מחייכת לפגישה.
ואני לא הופתעתי.
היא מלאת נתינה. וגם הפצע שבלב נרפא.
הגיע הזמן גם לקבל. חשבתי בליבי וחייכתי.
“אנחנו מכירים שנים, באופן שיטחי,” סיפרה עליו בהתלהבות, “אבל עכשיו אני מוכנה להתקרבות. הוא אמר שיקפוץ לבקר מהצפון ביום שישי,” סיפרה ועיניה נצצו כמו נערה נלהבת.
זה היה לפני חודש.
בשבוע שלאחר מכן היא הגיעה נסערת:
“אני בשוק מהחוצפה,” אמרה ועצב בעיניה.
“זהו? אין חיזורים, אין רצון להכיר לעומק, אין סבלנות!
ישר התקרבות פיזית ורצון לסקס? מה הפסדתי ב-20 שנה שהייתי נשואה? העולם כל כך השתנה? או שזה הישראליות הזאת?”
ואני חייכתי בחמלה, וניסיתי להסביר ולמנוע פגיעה בלב שרק התאושש לא מזמן
“גברים שונים מאיתנו יקירה,” אמרתי כמו מסבירה לנערה,
“הם לא מבינים את שפת המילים והגישושים.
אם את נעימה, מחייכת, מטופחת ונשית, מביטה בעיניים, ומשתפת פעולה עם הפלירטוט והחיבוק הכל כך נפוץ היום בניו אייג שהציף אותנו- הם חושבים שאת חושבת כמוהם.
גבר ממוצע חושב על סקס כמעט כל דקה.”
“אבל אני לא גבר ולא רוצה להתנהג כמוהם בכדי שיבינו אותי, ולא רוצה לפגוע בהם בבוטות ולהגיד לא!” ענתה לי במחאה של מתבגרת.
“נכון,” אמרתי מתפתלת בעצמי, “אבל את חייבת להיות ברורה . אחרת תיפגעי.”
היא הורידה ראשה.
“את יודעת, הוא חשב שאם אני רוצה לפגוש אותו זה אומר שאני מזמינה אותו ישר לחדר השינה. כי אם אני גרושה טריה אני מורעבת לסקס!
כשהצעתי לצאת לקפה עם חברים, הוא אמר שהוא רוצה להינות מהחיים, הזמן קצר, ושאני פוחדת מהיצריות שלי.
אני ממש לא! אבל יש לי קצב משלי. אני אשה!” אמרה מחייכת.
“ואז הוא שינה גישה והצהיר שהוא אוהב אותי!
איך אפשר לאהוב מישהי לפני שממש מכירים אותה?
אהבה זה רגש עמוק שמבוסס על חברות.
אולי נדלק עלי או שחשב שזה מין לחש קסם שבעזרתו יכנס למיטתי!” אמרה בעצב כלוחשת.
“את יכולה להמשיך להיות אשה ולנהוג כאשה,” עניתי.
“נשים אמורות להגיד לגברים לא באופן ישיר בלי לגמגם. להיות ברורות.
דברי באופן נשי אבל ברור. אחרת המסר לא עובר!
כל גבר יודע שיש אפשרות שידחה.
אם הוא לא ישלוט בעצמו ויתקרב בחוסר רגישות ובקצב לא מתחשב בלי לבדוק אם זה מתאים לך יש סכוי שיחסם.”
היא הביטה בי ונאנחה: “זה לא כיף ככה. זה מתיש.
אני באה מאהבה וקשה לי להתנהג כלוחמת.”
“קוראים לזה בפסיכולוגיה גבולות,” אמרתי מחייכת אליה. “וכן חלק מאהבה זה ללמוד שפה חדשה של תקשורת. הנשים את שפת הגברים והגברים את שפת הנשים. כמו ללמוד את גופו השונה של כל אחד ואחת.”
היא חייכה סוף סוף והמורדת השובבה שבה יצאה החוצה.
“שיהיו גנטלמנים וילמדו גם את השפה שלנו! איך הם רוצים לענג אותנו בלי לדעת לדבר בשפה שלנו! זאת הרי שפת האם שלהם!”

השילוב המנצח

(29 בדצמבר, 2011)

וכך אחרי שנים,
הוא חזר לצבעים
למכחול
ולאהבתו הראשונה.

שנים של התבוננות,
שנים של מילים והסברים.
נסגר המעגל בספירלה העולה לנצח
מעלה מעלה עד קץ הימים.
פורחת כעץ הנוגע במרומים.
כל שמדענים, חוקרים, וחכמים אחרים
ינסו להגדיר
אין כאמנות לנגוע בלב ליבה של האהבה.

הוא ידע:
נשמתו כיהלום בעל עשרות זויות וחלקים,
מצאה לבסוף את השילוב בין מילים וצורות.
פעם מילים
ופעם צורות וצבעים.
זה לצד זה
כמו קלידי הפסנתר – שחור ולבן
כמו השמש והירח החולקים כל אחד בזמנו
את השמיים היפים של הכדור הכחול.

מחדר הפסיכולוג: אהבת חיי

(23 בדצמבר, 2011)

“תגידי שרי,” הן שואלות אותי (כן, זה בדרך כלל הן לא הם)
“יש רק נשמה תאומה אחת, אהבת חיים אחת?”
ואז אני מנסה לענות בעדינות ובמדיוק לכל אחת.
“למה?”
עונה קודם בשאלה לבדוק באיזה נסוח לענות את תשובתי.
“כי אם זה נגמר , אז לא יהיה יותר?” ענתה אחת בעיניים מתחננות
ואחרת: “כי לא חושבת שאוכל לאהוב יותר מאשר אהבתי הפעם הזאת.״
ויפהפיה אחרת בעיניים כבויות ענתה פעם:
“כי כמה אהבה יש כבר ללב אחד? במיוחד שהוא כבר נשבר לא פעם…”
או אחרת שמספרת : “הייתי בטוחה שזו אהבת חיי עד שהתברר שאני לא היחידה שחושבת את זה באותו הזמן עם אותו האדם…”, ועיניה התמלאו שוב דמעות.
אני מנסה לענות לכל אחת במילים אחרות שמתאימות לליבה ולראשה, את התשובה לשאלה:
“תלוי, יש החיים פעם אחת בחיים.
ויש שחיים מספר חיים בחיים.
לאלה שיש מספר חיים בחיים -יש לפעמים אהבת חיים לכל אחד מהחיים.
ויש כאלה שיש להם את אותה אהבה כל החיים.
ואפילו מספר חיים.”
ואז אני מוסיפה ומספרת:
“הלב יש לו טבע משונה: הוא לא מתחלק. הוא נכפל.
כל פעם שמגיעה אהבה, הוא גדל יותר.
משונה הלב הזה….
ככה הוא מתנהל גם עם ילדים.
אהבת אם לא מתחלקת.
הלב שלה נהיה כפול גדול לכל ילד.
גם באהבה זוגית אותו עיקרון פועל.
אז לפעמים יש אנשים שיש להם נשמה תאומה אחת
ואחרים יש להם כמה.
בכל תקופה נשמה אחרת.”
ואז אני מוסיפה בלחש כממתיקה סוד:
“תמיד תמיד אפשר לפגוש את אהבת חייך. אף פעם לא מאוחר.״
ובגלל שאני באמת מאמינה בזה בכל ליבי- אני בדר”כ משכנעת ((:

מחדר הפסיכולוג: למה אני?

(17 בדצמבר 2011)

“למה אני?” היא שאלה מאד בסיסית שעולה בעקבות שנוי/אסון/ מחלה/ תאונה/ גירושין/בגידה/ערירות/שגעון וכל אסון אחר.
מיכיוון שאני נמצאת בתפקיד המורה/המטפל השאלה תכופות מופנית גם אלי ממטופלים בתהליך מודעות.
“תגידי שרי, למה אני? מה עשיתי למה זה מגיע לי?”
חיפוש אשם כולל האשמה עצמית היא שאלה נרדפת לשאלה הראשונה.
הרפואה האלטרנטיבית, והזרמים של מודעות/רוחניות, שמתיימרים לתת מענה דרך מחשבה חיובית/ מדיטציה/התמקדות/ שנוי הרגלי תזונה/ספורט פיזי או נפשי – מצטרפים לחיזוק תחושת האשמה.
גם הרפואה הרגילה מצטרפת לעיתים למסע חיפוש הגורם האשם (בדרך כלל החולה עצמו).
הפלוס הגדול בחיפוש אשם ובהאשמה עצמית היא המחשבה שאם אני אשם במצב–אני גם יכול לפעול ולתקנו.
אבל המציאות שונה!
כן, נחישות, אומץ, תקווה, מחשבות חיוביות, שפור הרגלי חיים, סביבה תומכת, אהבה, מודעות והתחברות למשמעות מאד חיוביים.
אבל לא מעבר לכך.
בתרבות של אגו גורואים ותאוריות חדשות ומרפאות הצצות כפטריות כל יום האדם שכח את שידעו בדורות קודמים.
כל אחד וגורלו.
כל אחד והיום שבו נולד והיום שבו הוא אמור למות.
יש נשים צעירות מדהימות שמגיעות אלי ואין להן בן זוג.
למרות כל העבודה שהן עושות הן לא מוצאות חבר לחיים.
כנ״ל גברים נפלאים.
יש אנשים חיוביים, מודעים ומופלאים שחולים במחלות קשות.
יש המחלימים ויש שלא בלי קשר למה שעשו או יעשו.
יש שימצאו בן זוג וחבר מופלא לחיים מגיל צעיר ויש לא יגיעו לכך אף פעם באמת.
כל אחד וגורלו. אנחנו יכולים לתכנן תוכניות לעתיד- להתפלל, לחשוב חיובי, ועוד.
אבל לא זה מה שיבטיח שהן תתקימנה
כל אחד והנתיב שלו לצמוח ולגדול.
ניתן לעשות מפגשי אימון/ דמיון מודרך/ אור סגול לבן או ירוק לשם ההדגמה– אך כל אחד וגורלו.
יש הנוסעים בכביש והוא נפער ברעידת אדמה והם מתים. ויש היוצאים ללא פגיעה כלל.
אין אשם ואין סיבה רציונלית.
לכן כששואלים אותי “שרי למה אני?” אני עונה: “השאלה אינה רלוונטית.״
זה יכול להישמע קשוח או אכזרי. אבל זו האמת היחידה שבעזרתה ניתן באמת לנצח.
“מה שחשוב זה לא למה,” אני עונה.
“מה שחשוב זה איך להתמודד עם המצב- כמה ניתן לצמוח, להעריך את החיים, לפתח חמלה כלפי בני האדם, ולהמשיך להיות אופטימי לא לאבד תקווה, ולמצוא משמעות.
כי החיים הם הסיבה לחיים.”
אני פוגשת אנשים שגדלו בבתים מפלצתיים, בתנאים שבהם השפיות בסכנה מתמדת. והם צומחים להיות אנשים מופלאים.
דרך הכאב הם הצליחו לגדול ולעזור לאחרים.
לעומתם יש הגדלים בבתים שפויים לחלוטין, בתנאים סבירים, ואין להם כל צידה לדרך להתמודד עם החיים…
אז מנסיוני רצוי להפוך את “למה אני?” לשאלה הבונה “מהי הדרך שלי?”
או במילים אחרות: “איך אבטא את עצמי באופן בו אתמודד עם גורלי?”

מחדר הפסיכולוג: אף פעם לא מאוחר (גם אחרי 40 שנה במדבר)

(9 בדצמבר, 2011)

“כן, את יודעת,” היא אמרה משפילה עיניים וקולה כמעט לוחש,
“בבית של הורי יש בעיות. לא יכולה לסמוך עליהם שיעזרו לי עם הבן הקטן שנולד,” ואני הבנתי שזה נושא לשיחה מעמיקה יותר פעם אחרת. וכך היה בפגישה אחרת היא פתחה ליבה וסיפרה על התעללות ארוכה של שנים. אבא מכה, אמא מושפלת ומפוחדת, והתעללות נפשית של שנים באם ובילד.
יומיים לאחר מכן, צלצל הפל׳ והיא היתה מצידו השני של הקו.
“שרי, יש בעיות בבית אצל הורי. אמא שלי נמצאת עכשיו אצלי. יש מצב שתראי אותה? זה מאד חשוב לי!”
התלבטתי בנושא גבולות וטיפול. ומיכיוון שהבנתי שזה נושא חירום הסכמתי
“אני מוכנה לראותה פעם אחת יקירה, ליעץ ולעזור, אבל אני מטפלת שלך- אז בכיף אפנה מקום מחר, ואנסה להפנות לעזרה.”
שנים עובדת עם אנשים שעברו התעללות בילדותם, נשים מוכות וגברים שסבלו התעללות נפשית.
היתה זו פעם ראשונה שפגשתי אם של מטופל בוגר שהפך להורה בעצמו, בזמן משבר, ברגע האמת.
הורה שנזקק לעזרת הילד הבוגר.
הורה שלא היה שם למען הילד בזמן שהיה קטן ונזקק.
הורה שכוחותיו לא עמדו לו להיות הורה.
הורה שהגיע גם אלי יחד עם הצאצא שהחליט להפסיק את שרשרת ההתעללויות.

היא הגיעה יחד עם הבת והנכד בן השבועיים. נשארנו לבד.
היא סיפרה בעיניי כבויות ובאצבעות צהובות מניקוטין על 40 שנה של התעללות פיזית ונפשית. על המכות, על קל על השידול לזנות , על אבוד צלם אשה ואדם.
פעם היא היתה מאד יפהחשבתי בליבי כשהבטתי בה והלב נחמץ.
האותות עדיין נכרו מבין ההריסות.
בעיניים לא היה כמעט ניצוץ. אבל עדיין היתה שם תקווה. אני ראיתי אותה. קטנה וחבויה.
“אז מה לעשות?” שאלה זו הרגילה שנים להיות שפחה ולבצע פקודות, “לחזור?”
לקחתי נשימה עמוקה הבטתי בה ואמרתי מתפללת בליבי שהמסר יעבור:
“כל מה שיעשה טוב לבת שלך ולנכד- זה הדבר הנכון לעשות.״
לא היה בי רחמים. רק חמלה.
ידעתי שהמפגש איתה לא קרה סתם.
יומיים לאחר מכן, הבת והאם ניגשו לתחנת המשטרה.
לאחר 40 שנה הוגשה תלונה על התעללות פיזית ונפשית, ושידול לזנות.
האב נמצא במעצר, ומחכה למשפט. האם החליטה להשתקם. בינתיים חיה אצל הבת בהסכמת הבעל. היא עוזרת לה עם הנכד, והולכת ליעוץ אצל עובדת סוציאלית מהרווחה.
הבת ממשיכה בטיפול לעבד את הרגשות הקשים של שנים, לנקות רעלים ולשנות את ההיסטוריה המשפחתית.
השוטרת שהיתה בניידת שלקחה את האב למעצר היתה הבת שלי שמשרתת כש”חמית את שירותה הצבאי.
מישהו למעלה צחק והיה מרוצה!

כמובן שחלק מהפרטים שונו למען סודיות האנשים.

מחדר הפסיכולוג: יחסים

(1 בדצמבר, 2011)

“אני יורה לכל הכיוונים,” אמרה הספורטיבית היפה,
המתאמנת כבר שנים בריצה למרחקים קצרים ביחסים
בתקווה להגיע למירוץ למרחקים ארוכים שכולל ילד ובן זוג קבוע (לא נישואים- זה לא באג׳נדה – מחייב מידי).
“אז נכון שאני בונה על x (מישהו שהיא מנסה כבר מספר חודשים לאמן ליחסים שיובילו לבניית הקשר הנכסף).
“אני גם אוהבת אותו אבל בינתיים בכדי לא לבזבז זמן, ובכלל לראות מה קורה בשטח- אני יוצאת לדייטים אחרים, ובשביל הכיף גם לפעמים מבלה איתם את הלילה”

“שרי , התחלתי עם מישהי בפייסבוק, היא אישרה אותי אז מה לכתוב לה?”
שאל הגרוש הנאה והפרקטי שרוצה אשה שלא “תחפור,”
תרצה הרבה סקס,
תדע לבשל ולסדר את הבית,
תאהב את ילדיו מגרושתו הבאים לבקר פעם בשבועיים
ולא תהיה בזבזנית.
“אם זה לא יסתדר עם אף אחת אני אמצא פתרון אחר, הרי כבר התחתנתי פעם, וילדים כבר עשיתי….” אמר בחיוך,
“אבל אולי קודם את תעזרי לי בטיפול למצוא אישה ומה לכתוב בפייס.״

“אני לא חושבת שאני מוכנה לעבוד קשה על היחסים,” אמרה הרקדנית בעלת הגוף והפנים המושלמות.
“אני מבזבזת זמן (עם החבר שאיתו היא נמצאת כבר מעל שנה, אבל לא מצליחה באמת להגיע לקירבה והרמוניה), ובינתיים אני יכולה לפספס את הגבר להתחתן איתו. הזמן רץ ואני כבר לא צעירה (בת 23).”

“תראי אני ממש ממש לא רוצה להתחתן. אבל אני לא אמצע מישהי יותר נוחה וכבר ביזבזתי כמה שנים. אין לי כוח להתאמץ. אבל אם לא אתחתן היא תלך. אז יאללה שיהיה! במילא אף אחת אחרת לא תסכים להיות איתי ככה ….” אמר הסקסי הבוגד בשיחה ב-4 עיניים אחרי מספר פגישות בזוג שלא הובילו לאמת.
“אז כן, אני סוג של אוהב אותה. זה לא אומר שאני אמור לשכב רק איתה כל החיים. זה לא פייר. אני פה להינות ולא לסבול. אני מוכן להשתדל לנסות להסתיר שלא יהיו עניינים. אבל עד כאן”.
חודש לאחר מכן הם התחתנו לשימחת הכלה ש”הצליחה” לאלף אותו ולגרום לו להתמסד איתה כי זו היתה המטרה שלה בלי קשר לרגשות.

כולם שם בחוץ נושאים את השלט “אני רוצה לקבל” ואת השלט “אין זמן” וכמובן גם את השלט “לא רוצה להתאמץ” ואת השלט “אני אנהל ואתמרן את בן הזוג והחיים בדרכי.”
רוב האנשים מתיחסים לבן הזוג כאובייקט.
משהו (לא מישהו) שאפשר לשלוט בו,
לתקן אותו,
לעצב אותו,
לעשות איתו מניפולציה (יש גם מאמנים שמלמדים איך להצליח בזה),
לתמרן אותו
בכדי להשיג ממנו את מה שהם רוצים (סקס מחויבות, תלות, פרנסה, ילדים, סידורים, וחיזוק לאגו).
“אנשים אינם חפצים,” אני מנסה להסביר. “ביחסים יש שני בני אדם אף אחד אינו אובייקט או חפץ.”

מי מוכן ללכת עם שלט “אני רוצה לתת” ולא להיחשב לפרייאיר לחלש, ללוזר ולחסר עמוד שדרה?
אז כן, זה פוסט לא הכי מפרגן. זה פוסט קצת אפילו מחנך….
“שרי את נורא רומנטית,” אני שומעת לא מעט בחדר הטיפולים ומחוצה לו.
“זה מאד אומנותי אבל לא פרקטי.”
או שהם נושמים עמוק ואומרים, “אי אפשר לחיות ככה, זה לא עובד.”
ואני חושבת שזו הדרך היחידה לחיות לפיה.
ולא רק בזוגיות
בכלל.
רק ככה העולם ויחסים יעבדו…

“תחשבו מה הכי נכון לביחד שלכם ולא לאגו של כל אחד,” אני מנסה לעזור בטיפולים הזוגיים.
הרי יחסים הם התרגול הרוחני הכי גבוה בה’ הידיעה!
מי צריך סדנאות מודעות בתשלום -אם התרגול הגבוה למודעות הוא יחסים?
להתיחס לבן הזוג/החבר/הילד/ ההורה /השכן או כל אדם כישות שהנה חלק מהאלוהות?

כמובן כל הדמויות שונו ועוותו בכדי לשמור על פרטיות האנשים..

מחדר הפסיכולוג: סוד החיבור

(23 בנובמבר, 2011)

הם מגיעים יחד, לטפול זוגי. כמו לתיבת נוח.
ככה לפני שיהיה מבול.
ואני מנסה לעזור להבין או להסביר.
לפעמים תפקידו של המטפל הזוגי הוא להיות מעין מתורגמן.
לעזור בתקשורת. לתרגם את מאדים לנוגה ((: או ההיפך.
בקיצור עלי לשלוט בשתי השפות באופן די ברור בלי קשר לשפת האם שלי….
“למה התכוונת?” אני שואלת בנסיון לשפר את התקשורת. לעזור להעביר את המסר שיהיה מובן.
או ” יש כללים טוב? אחד לא נכנס לדברי השני וההיפך.״
או משקפת ומתרגמת רגשות במקום שיועברו במילים פוגעות.
מסבירה לכל צד מה הכוונה במעשה מסוים. עוזרת לגלות את השדים ואת המלאכים ((:
לאט לאט לומדים לתקשר.
לאט לאט כמו בחפירה ארכאולוגית, מתגלים ההריסות של האהבה המפוארת שנקברה תחת שיגרה, פחד, לחץ עלבונות וכעסים.
לפעמים נדירות אין הריסות. לפעמים אין כלום.
לפעמים יש חברות נפלאה ולפעמים יש רק תחרות ומאבק.
מלחמת המינים במיטבה.
לפעמים כל אחד לחוד במפגש לבד איתי, מגלה סודות קשים.
אבל רוב הפעמים, החיבור מתחזק והאהבה שוב עולה על פני השטח.
“כל פעם שאנחנו באים, אנחנו יוצאים מחובקים,” אמר אחד מהם אתמול.
“בסוף נעשה לך פרסומת בכל השכונה,” (מדובר באיש פירסום) ושלושתינו התפקענו בצחוק.
“גם אם השיחות קשות, זה אחלה זמן איכות ביחד.״
ובליבי חשבתי שלפעמים עצם המפגש השבועי יחד, בשביל הזוגיות ולמען החיבור- יש בו לכשעצמו מעין חיזוק לביחד. בלי קשר אלי.

בכל מקרה אני כבר שנים לא מפסיקה להתפעם מהסוד המפולא של החיבור המיוחד בין שני אנשים.
לפעמים כה שונים ולפעמים כה לא מתחברים לכאורה. סוד האהבה.
ובסוד אגלה שאני לא בדיוק מנסה להבין אותו, כמו שלא מנסה להבין את פלא הבריאה.
רק לעזור ולתרום את חלקי.
בחרדת קודש ובסבלנות רבה.
כי בסוד הזה של החיבור המופלא, נמצא העיקר של הבריאה.
לא מדענים ולא מטפלים יבינו אותו. לדעתי.
אולי אמנים, משוררים, ציירים, פסלים, סופרים, מוזיקאים או ילדים.
אותם הטהורים.
אלה המחוברים ישירות לסוד.

מחדר הפסיכולוג: סודות ושקרים

(11 בנובמבר, 2011)

“טוב אז אגלה לך את האמת. אבל זה סוד. רק את ואני יודעים,”
ככה זה מתחיל .
הרגע שבו אני הופכת לכומר מוודה, לכותל המערבי, לאשת הסוד.
אני יודעת לשמור סודות.
שקרים לבנים ושחורים. בושות וכמיהות, חלומות ופנטזיות.
ארוטיות, וילדותיות. כאבים ופגיעות. חלקים מכוערים וחבויים.
וגם כשורים וחלומות.
אותו חלק אפל. הצל (זוכירם את פיטר פן שביקש מוונדי שתתפור לו את הצל שברח לו?)
לפעמים חבוי שם זהב של ממש.
כישורים ויכולות עטופים בבושה וכלימה.
בפחדים וחרדות.
וכן, הם שמורים היטב היטב בליבי.
עשרות, מאות סודות.
מסודרים שם עמוק בלבי.
לא מגלה לאף אחד.
שומרת עליהם- מתנות של אמון בי.
” אז זה הסוד שלנו,” הם אומרים לי.
וככה נוצרת ברית של סודות.
ברית שעוזרת לדוגמא לאותה אשה שיש לה כבר 10 שנים מאהב נפלא, לשרוד עם בעל קשה אבל מסור ואבא נפלא.
שניהם נשואים, ואהבתם עוזרת להם לשמור על זוגיות ומסגרת לילדים עם בן הזוג הרשמי.
פעם בשבוע, טקס של אהבה גנובה, מתוקה מחזקת ועוזרת להישאר בריאים בגוף ובנפש…

“אז אגלה לך את האמת,”
אמרה לי פעם אותה אשה מופלאה, בעיניים מושפלות.
הגיעה אחרי שנים לאחר שבנה הבכור סיים טיפול אצלי.
“אגלה לך למה יש לי כאלה רגשות אשמה עם הבת הקטנה, זו הבעייתית.”
ואני שיודעת עד כמה רגע ההתוודות הוא רגע מקודש- עוצרת את נשמתי, פותחת את ליבי להכיל בלי בקורת את הסוד הנורא.
זה המעיק, הממרר חיים המלווה באשמה הרסנית.
יודעת שזכיתי להיות שותפה לסוד, ואולי אולי אצליח להקל על הנטל ולעזור.

“כי בזמן שכמעט התגרשתי מבעלי, היה לי רומן עם אשה. כסמל לאהבתנו, עשיתי הפריה מבנק הזרע. חשבתי לפרק את המשפחה ולעבור לחיות איתה ועם התינוקת שבבטני.
אבל אז זה נגמר.
ונשארתי עם התינוקת בבטן. והוא ידע שזה לא ממנו. הרי לא קיימנו יחסים חצי שנה.
אבל נשארתי. והוא שאהב אותי כל כך, הסכים לגדל את התינוקת כאילו זו הבת שלו.
אבל הוא לא הצליח לאהוב אותה.
והקטנה לא יודעת למה היא שונה מאחיה. ולמה היחס הזה מאבא.
היא חושבת שהיא לא ראויה לאהבה. שמשהו פגום אצלה.
ואני מפנקת ולא שמה גבולות. אכולת אשמה.”
ואז היא נושמת עמוק. כמו כל מי שסיפר סוד כבד שהוא נושא במשך שנים.
בזה הרגע מביטות בי עיניים, במבט של ילד.
עיניים שבודקות כל ניע עפעף שלי.
לראות אם אני מאשימה, נוזפת, כועסת, מגנה, ולא אוהבת יותר.

ואני נושמת עמוק מבקשת עזרה ממרומים להכיל.
וכמעט תמיד איכשהו כמו בנס-מצליחה להבין, לא לשפוט, לעזור לחבק במבט.
והלב מאחורי העיניים המביטות בי נהיה קל יותר.
הסוד מתחלק בין שתינו או שנינו.
ואני מסדרת אותו כמו אבן יקרה במגרות שבליבי.
לב כספת.
מלא מלא אבנים יקרות שם מסודרות…
אבנים שנמסרו לי למשמרת.
סימני אהבה ואימון.
אז מה הפלא שאני מרגישה לפעמים מליונרית :))

כל הדוגמאות הן פרי דמיוני , והפרטים סולפו ועוותו לשמור על פרטיות האנשים

מחדר הפסיכולוג: לסמס, לסמס, בטוב וברע

(5 בנובמבר, 2011)

“מה לעשות?” הוא חייך חצי במבוכה חצי בצחוק, ועם זאת על סף ההיסטריה.
הגיע מתנשף לפגישה בחדרי.
רופא מנתח בכיר.
עם הגשם הראשון שלח הודעה לאהובתו הטרייה במרכז: “מצפה לסופשבוע איתך. מתחת לפוך, נקשיב לגשם המתדפק על החלון וחם יהיה בין הסדינים. אין כמו זיוני חורף!”
“את מתארת לעצמך? שלחתי את זה בטעות לאמא של בחור המאושפז במחלקה שלי! איזו פאדיחה. מה יהיה?”
כמובן שצחקנו, וגם טיקסנו עיצה.
“זה הפלוס והמינוס של מסר טקסט,” חייכתי בשובבות נזכרת בכמה משפטי זימה שלי בזמנו.
“היה יכול להיות יותר גרוע- לשלוח לבת או לאקסית, או למנהלת המחלקה….” ניסיתי לנחם.

“שרי הוא פשוט נטש אותי בעזרת אסאם אס!” בכתה הלומת כאב, היפהפיה מיפו- שחשבה שכבר מצאה את בחיר ליבה. “איך אחרי שבועות של אושר וכיף- הוא הרי לא היה יכול להוריד את הידיים ממני ורק מחמאות ונשיקות. וכמה כיף היה לטייל, לדבר ובכלל. וחיכיתי לחורף. את יודעת שוקו חם מול התנור, וסקס על השטיח עם יין אדום מתחת לפוך!”
ניסיתי להקשיב באמפטיה וליבי כואב איתה.
“איך הוא מסיים את זה במסר בפל׳. אפילו לא צלצל. רק אסאם אס! שלא לדבר על להפגש!”
“יותר טוב שנגמר ככה עכשיו,” ניסיתי להביא הגיון קר לתוך הכאב הצורב.
“עדיף לך מישהו לא פחדן, וזה עוד לפני הילדים והבית המשותף.”
היא פרצה בבכי:”ואני חשבתי שזה אבא של הילדים שלי,” אמרה מיבבת.
“תכתבי לו בחזרה משהו מהלב. אל תבלעי את שבליבך. תתבטאי. תשחררי אותו ותהפכי דף,” עניתי.
“בואי ננסה לכתוב יחד.” וכך עשינו.

מנפלאות הטכנולוגיה, חשבתי בליבי. כמובן אנשים נשארים אמיצים / פחדנים / שובבים / בוגדנים / נאמנים / אכפתיים / מתנתקים – גם עם הטכנולוגיה החדשה.
ובליבי הודיתי על היכולת הנפלאה לכתוב טקסטים ולשלוח נשיקות וירטואליות לכל אהובי ומטופלי גם כשהם עסוקים ולא יכולים לענות בקול.
כמו הבת המופלאה שלי שמשרתת בצבא במשטרה ולפעמים לא יכולה לדבר אבל כותבת לאמא “אני בסדר אמא (באמצע משמרת לילה בסביבות 2 בלילה), משמרת קשה אבל לא לדאוג.”
ובסוף מצטיירת לה נשיקה. מליון דולר לא?
אין טוב בלי רע וההיפך.

אגדה

(29 באוקטובר, 2011)

מעומק מצולות, נשמעה הזעקה.
ממעמקים עלתה והגיעה לאוזני הספן.
כבחוטי קסם נמשך הוא פנימה,
לעבר הקול הקורא צולל לעומק המים הכחולים.
מנהרת אור פילס הקול הקסום
ובה צלל והגיע עד אליה.
מבטיהם הצטלבו וליבו נדמה כיוצא מגופו. הוא זיהה אותה, וידע שאליו זעקה
בנשיקתה העבירה לו את היכולת לנשום במעמקים,
והוא בתורו העניק לה את מתת החיבור לאדמה.
ויכלה האשה לחיות גם ביבשה והגבר לצלול לים הרגשות.

מחדר הפסיכולוג: איפה טעינו? למה זה מגיע לנו?

(22 באוקטובר, 2011)

“אם אני לא מתקשר לשאול מה שלומם- לא אשמע מהם.״ הוא אמר בקול חלוש, משפיל עיניו.
“קשה לי להודות בזה, אבל זאת האמת שרי,” אמר האיש הנאה, הנראה צעיר מ-60 שנותיו.
הוא הגיע ליעוץ אחרי סדנאות וקואוצינג ועוד נסיונות אחרים שלא עזרו.
“איפה טעיתי? מה לא בסדר, תגידי?!” שאל ושנותיו לפתע פתאום נתנו אותותיהן על פניו הצעירות תמיד.
הגבר הנהנתן, העצמאי, הצעיר לנצח מתענה זה מספר חודשים ומנסה לתקן את הקשר הכמעט לא קיים עם שתי בנותיו הגדלות.
“אם לא הייתי בעל ממון ובעל קשרים חשובים- בכלל לא הייתי אולי קיים מבחינתן. מאז שנפרדתי מאמא שלהן- אני האוייב!” אמר פוכר את ידיו, מביט בעצבנות בפל׳ המשוכלל שמונח על השולחן .

“תגידי שרי, למה לכל אחד אחר היא עוזרת, מסיעה, מפנה מקום, ולי אמא שלה, אין לה זמן?” היא שאלה אותי ועיניה דומעות.
“וכשביקשתי מהבן הגדול שסיים את השירות הצבאי ועדיין בבית, שיעזור לי עם הקניות ויפנה את הכילים שהוא וחברתו שמו בכיור ולא שטפו- הוא אמר שילך לגור אצל אבא שלו כי אני נוראית!”
ואני נאנחת וליבי כבד. כמי שמלווה אותה כבר שנה, לא הפתיע אותי ההתנהלות הזו מאז שהיא ובעלה נפרדו בגיל 58.
“איפה טעיתי? את כל חיי הקדשתי למשפחה ולילדים. למה זה מגיע לי?” שאלה, מפנה אלי את עיניה הכחולות והיפות, מנגבת את הדמעות עם הטישו המונח על השולחן.
ואני מנסה להסביר, לנחם, לחזק ולעזור.

“אבל אני בחיים לא הייתי ככה מדבר עם אמא שלי!” אמר הגבר הנאה. “עד הרגע האחרון הייתי מגיע כל יום לבית האבות לבקר. תמיד כיבדתי אותה. “ואז מביט בי כילד מיואש המחפש תשובה הוסיף “אין מצב שלא הייתי מגיע בשבתות וחגים!” ואני מקשיבה וליבי חומל. “איפה טעיתי?” נשאלת השאלה שוב מופנית לחלל, לעצמו ואלי.
“כמה שאמא שלי היתה קשה אלי, בחיים לא אני ולא אחים שלי, התנהגנו ככה אליה.” אמרה בוכיה ועיניה היפות דומעות ללא הפסק.
“למה זה קורה? איפה טעיתי שגידלתי כאלה יצורים אנוכיים וחסרי לב?” המשיכה להתיפח.

“קשה להם שהכל מתפרק,” אני מנסה להסביר. “קשה להם שההורים נפרדו. הם פוחדים שתיפלו עליהם כנטל,” ובליבי אני יודעת שזה לא רק בגלל הפרידה המאוחרת ופירוק התא המשפחתי. יש עוד סיבות. הערכים שהתמוטטו בחברה של מירוץ תחרות וצריכה. התקשורת שלא נבניתה בגיל ההתבגרות שדווקא אז רוב ההורים לא יודעים איך להתקרב לילד שהפך ליצור מיני וגם הציפיה שהיחס לא השתנה עם השתנות שאר הערכים בחברה.
ואני יודעת שלא היתה ברירה. כן הם היו חייבים להיפרד ולהתגרש מבן הזוג (מה שההורים שלהם לא היו עושים לעולם, אז בדור ההוא) אבל יש לזה מחיר. במיוחד שה”ילדים” כבר בוגרים וחלקם נשואים בעצמם. זה מאיים, זה מרחיק, זה מפלג ויש להתמודד ולקחת את זה בחשבון. ולקחת אחריות בהתאם.

“לא טעית” אני אומרת בקול חם. “זה חלק מהמחיר וחלק מהקושי של כולם, וחלק מהעולם שהשתנה.
גם להם קשה. גם הם מפוחדים.
עדיף לא להאשים אף אחד. זה לא האמת. אף אחד לא אשם. וככל שלא תהיה האשמה וקורבנות, האהבה תנצח. הורים יש רק פעם החיים. אז הרבה אויר ולנהוג בחכמה ובבגרות. אתם ההורים נכון?”
ולאט לאט חוזר האור לעיניים. ואני רואה את פניו הנאות שוב מצעירות וגבו מתישר,
ועיניה שלה ביום אחר, שוב יבשות והניצוץ חוזר.
ואני שולחת בליבי גם אהבה לאותם בנים ובנות אבודים שהוריהם בגיל בוגר פירקו את החבילה, והם בעצמם הפכו קצת להוריהם בעל כורחם.

ממני

(7 באוקטובר, 2011)

ביום זה (מחר)השמיים קצת פתוחים יותר.
הלב שלנו מחובר יותר.
אין צורך לצום או לבקש סליחה.
אין צורך לפחד.
נסו לסלוח לכל מי שפגע בכם ולשחרר את עצמכם.
נסו לאהוב את מי שאתם.
הכל בסדר, אין צורך לפחד.
יש לנו מה ללמוד מהעיצים. הם שם באהבה.
מחר אני עץ ((: שנה מתוקה וטובה לכ ו ל ם

ימים שכאלה

(26 בספטמבר, 2011)

בימים שכאלה
הנפש רוצה להכנס פנימה.
בימים שכאלה הקיץ מפנה מקום לחורף.
הגבעולים מפנים מקום לשורשים.
אלה ימים טובים להתבוננות, למפגש עם הנפש ועם הלב.
בימים שכאלה, קל יותר להיפרד מתבניות,
צורות חשיבה
והתנהגויות שאין לנו צורך בהן בשנה החדשה.
כמו אותם הבגדים בארון שלא נשמור לקיץ הבא, כי עבר זמנם.
בימים שכאלה, קל יותר להפרד מהישן – ולקדם את החדש.
כמו עלי העץ הנושרים בסתיו, באותה הקלילות.

מאחלת שנה חדשה מתוקה ומחודשת לכל חברי ולכל מי שמגיע לכאן.

שרי

מחדר הפסיכולוג: תשוקה או בריחה

(18 בספטמבר, 2011)

“בסוף אני אשכב איתו וזהו!” הכריזה היפה והפראית.
“זה בלתי ניתן לשליטה… הוא פשוט מטורף מתשוקה,” ואז הוסיפה בלחש, “וגם אני.”
וכשהיא מרימה עיניים מהשטיח ניסתה להסביר לי המשועשעת: “הוא רק רואה אותי ומיד יש לו תגובה נראית לעין במכנסיים((: עוד לא ראיתי כזה דבר.”
הוסיפה, ועיניה בורקות ובו בזמן חוששות מתגובתי.

ואני מחייכת (עוצרת בתוכי את הצחוק המתגלגל כי היא כזאת חמודה כשהיא מתלהבת מ”בחור” כמו שהיא קוראת לגברים בחייה) ואומרת לה בתבונה ובמתינות:
“אבל מה עם החברה שלו?”

“אז נשכב פעם אחת ונגמור עם זה! ואז הוא יחזור אליה וישכח ממני ואני ממנו! “היא עונה לי (ולעצמה המתיסרת בין השכל והיצר.

“ואת בטוחה שזה יהיה פעם אחת וזהו?” אני עונה משתדלת לא לחייך.

“לא יודעת… ” היא עונה משפילה מבטה.
“מה אני אעשה ? מהרגע שפגשתי אותו ידעתי שהוא מוצא חן בעיני ואני בעיניו.
ואז התברר שיש לו חברה.
ועכשיו, הוא קופץ אלי לבקורים חטופים בסתם תירוצים כזה ל-5 דקות ,ויש ממש חשמל באוויר.. ואני מתאפקת כבר חודשיים” (ובלבה אמרה לעצמה : גם בגללך)

“ומה יהיה אם תתמסרי לו ותתאהבי? את לא חוששת?”
אני שואלת בחיבה.
“אז אני אלך ל-x שבמילא אני לא מצליחה להיפרד ממנו (זה מהפוסט הקודם). הרי גם אני לא ממש פנויה למרות שאני חיה לבד ואפשר לקפוץ אלי ולחשמל את האויר מתשוקה, לא כמוהו שגר עם החברה (השמנה) שלו.”

“אז בעצם גם את לא ממש פנויה לקשר,” אני משחילה את התובנה הכואבת.
“נכון. אני לא פנויה כבר 5 שנים, מאז y (החבר המיתולוגי שנסע לחו”ל ולא חזר לפני שנים).
ואני לא רוצה קשר איתו כי אני אשמש רק כריבאונד. אני רק רוצה לשכב איתו וזהו! ובטח גם הוא,” ניסתה לשכנע את עצמה ואותי.

לא אמרתי לה שבלב חשבתי שבעצם x הוא ריבאונד שלה לy כבר שנתיים.
ורק עניתי “כן זה לא כיף להיות ריבאונד. אתה לא מבין מי נגד מי ומי בעד מי, אה?”
היא חייכה את החיוך המדהים שלה, והסתכלה אלי בעיני השקד הלוהטות שלה ואמרה את המשפט הקבוע אחרי 45 דקות שיחה על”בחורים”:
“טוב אז אולי נדבר על משהו יותר חשוב, נמאס לי לי לבזבז את הזמן שלנו על דיבורים על בחורים.”
ושתינו צחקנו ואני אמרתי בחיוך: “טוב אז על מה את רוצה לדבר?”

ואז הגיעה החתולה והתחכחכה בתיק מריחה את החתולה שלה.
“על מה יהיה איתי,” ענתה המקסימה בחיוך וליטפה את החתולה שגרגרה בעונג.

סימנים לראש השנה

(13 בספטמבר, 2011)

“הפעם זה סופי!” אמרה לי בעיניים דומעות וקול חנוק.
“אני לא מוכנה להמשיך ככה עם מישהו שלא מוכן לקשר
רציף ולא באמת מתנהג כחבר…״
הבטתי בה שותקת ומחייכת באהבה. לא אומרת דבר כי הכל כבר
נאמר בשאר הפעמים בהן הוחלט לסיים את הקשר הזה…
מזה מספר חודשים אני מלווה אותה, ב”סיפור שלא נגמר” שאורך כבר שנתיים.
שניהם חכמים, יפים, מטפלים ואבודים בתוך קשר ש”אי אפשר ביחד ואי אפשר לחוד”.
כמובן המשיכה הגשמית תמיד מחברת שוב ואחרי העונג הפיזי
בא הסבל הרגשי על חוסר היכולת להגיע לקירבה וחברות.
הם כבר לא ילדים, והשעון הביולוגי מתקתק בעיקר אצלה
המופלאה והפראית.
“תגידי שרי,” סימסמה לי ערב אחד, ״מה זה אומר שפגשתי חזיר בר מדהים בשביל ביער (ככה היא קוראת לחורש הענק) שבו טיילתי ליד הבית?״
כילדת הטבע שגרה במושב למרגלות הכרמל, היא נוהגת לטייל בשבילי היער, במשך שעות.
להתחבר לטבע לנצחי ולעצמה.
כל אחד המדיטציה וחדר הכושר שלו.
התקשרתי אליה. זו לא היתה שיחה לאסמסים…
“ועל מה חשבת כשטיילת בשביל?” שאלתי בחיבה.
על הגבר הבא שלי ואיך נהיה יחד” ענתה מתנשמת מההליכה המאומצת.
“הוא יהיה אמיץ, גברי, חזק, מחובר לחומר ולרוח ומאד לוהט,”
עניתי צוחקת.
״כשתבואי בעוד יומיים אראה לך את זה בקלפי החיות הדרואידים. סימן נפלא יקירה לכבוד השנה החדשה!”
“באמת?” ענתה נרגשת. “הסתכלתי לו בעיניים לשניה שארכה כנצח והלב שלי החסיר פעימה!” הוסיפה המופלאה והמיסטית הפראית.
כעבור יומיים היא באה, הורידה את הסנדלים ליד הדלת כרגיל,
וברגלים יחפות התקדמה מגישה לי שקית מלאה פסיפלורה שקטפה מהשיח שבגינת הבית ואשכול של ענבי בר מהיער.
ואז נכנסנו לדבר בחדר הכחלכל.
אחרי שהלכה , אכלתי מהענבים הפראים ואיחלתי לה את התגשמות ההבטחה שראתה ביער. שעיניהם יפגשו וליבה יחסיר פעימה ואז הם יצעדו יחד בשביל האנושי והמשותף.

ככה לשנה החדשה ((:
לה ולכל מי שחולם על הנפש התאומה שלו.

משאלה

(7 בספטמבר, 2011)

מי יתנני פרפר
שהגיח מפקעת הגולם.
אפרוש כנפיים צבעוניות
ואצא לטייל ל-24 שעות.
יום אחד יארכו חיי,
כל דקה תהיה כנצח,
כל פרח יהיה גן עדן.
כשאתחבר במשק כנפיים עם פרפרה בשמיים
אחווה במשך יום חיי זוגיות נפלאה.
אחיה את הכאן והעכשיו כל אלפית שניה
באותו יום מופלא.
ללא סדנאות מיקוד וללא מדיטציה מוארת.
ובהגיע יומי לעבור מימד
אעוף גבוה לשמיים
גלגול אחרון אחווה
ומפרפר
אהפוך לכוכב מאיר בשמי הלילה.
בניצנוץ מתמיד
אזכיר לפרחים הנמים
את אהבתי הנצחית.

אינטימיות

(30 באוגוסט, 2011)

“אז מה זה אינטימיות?”
שאלה אותי חברתי הטובה למודת מערכות יחסים, חכמה מטפלת ותלמידת איזוטריה (חכמת הנסתר) שנים רבות.
ולא לשכוח אדם “מאנטש” (בן אדם אנושי) נפלא.
(למרות שהיא תהרוג אותי על כל המחמאות שחילקתי לה ברגע זה ((: אבל תחייך את חיוכה הצנוע בלבה.)

ותשובתי היתה פשוטה:

אינטימיות מורכבת מ-1: יכולת מחויבות
(אמון, בטחון, עמידה בהבטחות מסירות והתמדה)
מ2: חברות, ערכים משותפים, תמיכה, הכלה,
הבנה, תחומי ענין ועשיה משותפת.
מ3: קירבה נפשית וחיבה המוגדרת הכי טוב
באמצעות המילה האנגלית to like
וכמובן יש להוסיף לכל המרכיבים את האלמנט הכל כך חשוב:
ללא בושה.
כי בושה כמו פחד באהבה היא האויב מספר אחד לאינטימיות.
בחברה מנוכרת בה כל מי שזקן, חולה, חלש וחסר אמצעים לא נכנס לקטגורית “היפים והאמיצים” קשה מאד להחשף, לא להתבייש ולהיות באינטימיות.
הפסיכולוגית והמורה שבי הוסיפה במשפט מסיים:
“ואת יודעת, מי שלא מודע ולא באינטימיות עם עצמו- לא יכול להיות באינטימיות עם אדם אחר.”
ושתינו צחקנו בשמחה, יודעות שאנחנו תלמידות לנצח של החיים וגם מורות לאחרים הנמצאים בזו הדרך.
אז לכל מחפשי האהבה והאינטימיות:
הכל מתחיל ביננו לבין עצמנו.
שם יש להתחיל את העבודה.
בהצלחה משרי

מחאה וסליחה

(25 באוגוסט, 2011)

בתקופתנו זו
בה נפרמו כל הערכים,
כל המסגרות,
כל הגבולות
הורים הפכו בעיקר לכספומטים
שהשכלתם וחכמתם נחשבת לארכאית,
בעל המאה וכוח הזרוע הוא השולט,
שכל מה שהנו ציבורי הפך להפקר
מנהיג הפך לנהג שוטה
החברה האנושית הפכה לרוצחת שיטתית של מליארדי בעלי חיים חסרי הגנה לשם תזונה קלוקלת ומזיקה
כל שנשאר
זה לאהוב באופן עמוק,
חכם
ובונה
את הילדים שלנו (קטנים וגדולים),
החברים שלנו
ולסלוח לעצמנו.

זר פרחים ראשון

(16 באוגוסט, 2011)

“שיאו! זה בשבילי?”
עיניה נצצו כמו שני כוכבים בלילה חשוך.
“כן מתוקית זה בשבילך ויש גם פתק שם אם תפתחי,״ עניתי משועשעת.
השליח הגיע הביתה עם זר ענק של ורד ושושן צחור.
הפרחים שהיא אוהבת…
ידעתי שהחייל הקרבי שלח לה את אהבתו.
היא לא היתה בבית. מ-5 בבוקר במשמרת במשטרה גם ביום האהבה.
אני פתחתי את הדלת ומיד הבנתי.
הגיע התור של האפרוחית לקבל פרחים.
מודה ומתוודה- היתה לי צביטונת קטנה בלב.
בזמני לא קיבלנו זרים כאלה. אבל הימים השתנו. גם הגיל ((:
איזו התרגשות אחזה בה.
“אימוש זה הזר הראשון שקיבלתי! איזה יפה…נכון? עכשיו אני מבינה למה הוא חקר אותי על הפרחים שאני אוהבת!”
ואני כאמא תרנגולת מדושנת עונג, שמחה בשמחתה, נזכרת בימים ההם.
“הוא רצה שאשים את הזר בחדר, במקום לחבק אותו, שלא יכול לחזור הביתה היום…
אבל אני שמתי בסלון, ולקחתי שושנה אחת לחדר לנשק לילה טוב, לפני השינה, כשיחזור הביתה מהבסיס אחבק אותו. שיחכה!”
אמרה החיילת הרומנטית וחיוך מתוק בעיניה.

המהפכה של סוזן

(8 באוגוסט, 2011)

כל יום ראשון היא מגיעה ב-7 וחצי בבוקר מזה שנים.
מחליפה את הבגדים הנקיים והפשוטים לסחבות, ומתחילה לנקות את הבית.
היא כבר בת 70 סוזן שלי.
“ירשתי” אותה מאמא שלי ז”ל.
כשעברנו מתא לחיפה, נפגשנו ומיד התאהבנו. היא מיד הסכימה לעבוד גם בבית שלי.
כשהיינו אוכלות ארוחת בוקר יחד בהפסקה שלה היתה אומרת: “אצלך זה כמו להיות בחופש. נעים כאן . טוב פה לסוזן.”

“שריתי” היא קוראת לי ולא יעזור בית דין. ככה השם שלי בשביל סוזן.
גדלה במרוקו עם אמא עיוורת, ועוד מלא אחים ואחיות. הבעל הכה אותה שנים כי היתה יפה והוא חשב שהיא מסתכלת על אחרים כי הוא מכוער (“אלוהים החזיר לו על כל המכות והקללות”). אבל היא גידלה 3 ילדים לתפארת המדינה.
וכששברה את הרגל לפני 3 שנים ידעתי- סוזן תחזור. ואחרי חצי שנה סוזן חזרה ונפרדתי מהעוזרת הזמנית.
היא כבר לא מנקה כל כך טוב. עייפה סוזן שלי.
כל יום לעלות 4 קומות עם הברזל ברגל בגיל 70 לשיכון שם ליד הים.
ובסוף יום עבודה לעזור לבת שבעלה כבר שנתיים בכלא (“ולא אשם איסמאללה המסכן, סתם האשימו אותו המשטרה כי לא תפסו אף אחד”) עם הנכדים, וגם לטפל בבעל שהיכה שנים והיום נהיה נכה (“נהיה גם קצת מטומטם בשכל שריתי, אבל אני סוזן לא אזרוק אותו עכשיו גם אם מגיע לו. תמיד נתנתי עזרה . גם עכשיו אני נותנת”)
ואני שרי, לא אפטר את סוזן שלי לעולם (מגלה לכם בסוד).
כל עוד היא עובדת- אני אותה שומרת.
אז מה עם יש קצת לכלוך? זה יותר חשוב…
כבר 3 שבועות יש מאהל ליד ביתי.
חמודים הצעירים וליבי איתם.
לפעמים קצת מטרד הרעש עד אור הבוקר, אבל לא נורא.
אם לא הייתי נכה הייתי יורדת ומביאה להם קצת עוגות ומשחקת איתם שש בש ומפטפטת. ואולי נחה קצת עד אור הבוקר בגן מתחת לצמרות העיצים. נחמד לישון מתחת כיפת השמיים בקיץ פה בכרמל. אבל הרגליים שלי כבר עייפות…

אבל
ויסלחו לי ראשי המהפכה, לא המעמד הבינוני זקוק למהפכה דחוף. אלא המעמד הנמוך.
הנכים, הזקנים, ההומלסים, ואנשים כמו סוזן.
“יש להם זמן לשבת באוהל,” אמרה ביום ראשון סוזן, מוציאה את השטיח של הסלון מעבר לחלון להתאורר והסתכלה על המאהל למטה בדשא.
“אני לא יכולה לשבת באוהל. אני סוזן צריכה לעבוד שיהיה מה לאכול לי ולמטומטם בבית ולתת לנכדים שמגיעים לצהריים ולבת.”
ואז נאנחת ופניה היפות למרות הסבל והשנים נהיו קשות כשהוסיפה: “האדמה רועדת שריתי, אבל לא בכיוון הנכון. לא הם המסכונים יש כאלה שאין להם אפילו אוהל. הם הולכים בבוקר להתקלח בבית, ולובשים בגדים יפים לעבודה ובלילה באים פה להתמזמז.
האדמה רועדת שריתי. תקשיבי לסוזן. אני לא למדתי אבל אני יודעת! האדמה רועדת”
ובאותו רגע רעדה האדמה.
וכל הזכוכיות מחאו כפיים לסוזן. וליבי שרעד מפחד ידע שהיא צודקת.

מספרי אהבה

(2 באוגוסט, 2011)

מספרים ואהבה היו תמיד שילוב סקסי מנצח.
הכוונה למספרים אמיתיים רבותי ((:
עולם מספרים מרתק.
ניתן להתיחס לכל מספר כבעל אישיות, צבע ואיכות שונה

בעולם המספרים, כמו בעולם הנפש- יש פנינים ויהלומים בשפע. והמסע בו מרתק להפליא.
עולם המספרים ועולם הנפש יוצרים שילוב משלים
זוגיות מופלאה ((:
אנסה להסביר פה בקצרה:
כל אדם הנו תדר מסוים.
כל מספר הנו תדר מסוים.
ניתן להגדיר את התדר של אדם במספר.
כמו שבעולם הנפש מנסים לתת הגדרות מילוליות לנפש (או אסטרולוגיות) ניתן לתת הגדרות מספריות.
כששני תדרים (אנשים) נפגשים ונוצר חיבור החיבור עצמו הנו בעל תדר משלו.
גם לזוגיות ולקשר אהבה יש מספר (תדר) מסוים, כמו אופי ואישיות.
גם לזוגיות ולאהבה יש אפיונים כמו לאנשים.
לכל אהבה יש אופי, אישיות, אתגרים נקודות חולשה וחוזק.

נתוח מספרי האהבה של שני אנשים – הינו כלי מדהים, ממוקד ועוצמתי.
מציאת מספר האהבה של זוגיות מסוימת מראה על פסגותיה ואתגריה, ונותן אינדיקציה לעבודה הזוגית שיש לעשות בזוגיות זו לכל אחד מצידו המיוחד בהתאם לאישיותו (המספר שלו).
עם הנתונים האלה, ניתן לעזור/ לשדרג/ למקד/ ולחזק קשר אהבה וזוגיות בנוסף לכילים הרגילים. עולם המספרים מוסיף זוית מיוחדת וזהו כלי יעיל ומרתק שבעזרתו ניתן להבהיר לכל אחד איך ולמה הזוגיות כואבת ומחלישה.

שילוב מנצח אמרתי?
גם סקסי כמובן

החיה שבתוכנו

(26 ביולי, 2011)

“אז מהם שלושת החיות שאת/ה הכי אוהב/ת לפי סדר העדפה ולמה?”
אני שואלת ברגע מסוים את מטופלי/ חברי/ אהובי.
האדם המודרני איבד את הקשר עם החיות.
ביטויים כמו “איזה חיה”,
“מתנהג כמו חיה”
בהקשרים שליליים בלבד, מופיעים הרבה בשפתנו.
האינדיאנים של פעם והדרואידים (באנגליה וצרפת של לפני הנצרות) ידעו את הכוח, היופי, המתנה יכולת הרפוי והקדושה של החיות.
התרבות המודרנית והדתות למיניהם לימדו אותנו לפחד מהחיות. לפחד מטבענו החייתי .
ההפרדה שנוצרה בין רוח לחומר, בין שכל לגוף, גרמה לחיות הפנימיות שלנו שהן מקור של חכמה, כוח, הדרכה רפוי ושמחה להיות בכלוב.
אנחנו פוחדים מ”החיה שבתוכנו” האינסטינקטים שלנו, ומחיות הפרא שבטבע.
הם מופיעים רק בחלומות, בסרטים. וכך הפכו ליצורים שמאימים על עולמנו המתורבת ומיצגים רק דחפים אלימים והרסניים.

אך באופן פרדוקסלי, ככל שנכחיש ונהדוף את החיה שבתוכנו, במלוא הדרה ומתנותיה, ולא נחברה עם שאר החלקים שלנו-לא נוכל להיות לעולם לגמרי אנושיים!
בכדי להיות אנושיים עלינו לחבק אותה, להכיר בה, ולהביאה לליבנו ונשמתנו.
יחד עם שאר חלקנו.
כך נהיה שלמים.
מזה שנים אני עובדת עם קלפים מופלאים- האורקל הדרואידי של החיות.
כמובן שאני גם אוהבת את קלפי החיות האינדיאנים ואת הטוטם שלהם. אך בנשמתי מחוברת יותר לעולם הדרואידי.
מזמינה אתכם לחבק ולהכיר את החיות- חיצוניות ופנימיות ולעבוד איתן להשתעשע וללמוד מהן.
באהבה
שרי

מחדרו (החדש) של הפסיכולוג

(19 ביולי, 2011)

“אז תגידי שרי,” שאלה אותי x , אז לפני 3 שנים “יש מצב, שתוכלי לעזור לחברה שלי, זו הישראלית שחיה עכשיו בקליפורניה?”

“ותגידי שרי,” שאל אותי y שעמד לעבור ללוס אנג׳לס עם בן זוגו
“יש מצב שנוכל להמשיך בטיפול גם משם?”

״רק מפריע לי שלא נוכל יותר להפגש,” אמר בקול עצוב z ששודרג ללונדון לשנתיים מטעם עבודתו.
ואז הוסיף מהסס ועיניו החכמות ברקו בניצוץ שובב: “נוכל אולי להפגש דרך הסקייפ?”

ומאז זה פשוט קורה.
נכון זה קל יותר עם אנשים שכבר עבדו איתי פנים אל פנים בחדר הכחלחל בכרמל, אבל עבדתי ובהצלחה גדולה, עם אנשים שלא פגשתי מעולם alive ורק במצלמה וברמקול במחשב.
איזו התרגשות היתה זו שאחרי שנה של טיפול שכזה, הגיעה זו המקסימה מהמסך לבקור מולדת וקפצה לשיחה אלי לקליניקה.
וכמה פשוט היה זה לעבוד בסקייפ עם אותה מטופלת ותיקה אחרי 7 שנות הפסקה, שצילצלה לספר שהיא תשמח לסדרת מפגשים קצרה , אחרי הלידה.
“רק שלא אוכל להגיע מת״א לשיחה עם התינוקת היונקת.”
“טוב יקירה, אז ניפגש בסקייפ, ובשעה הזאת היא תהיה בזרועות אבא שלה,” הצעתי בחיוך.
וכך גם היה.
תודה על הקלות המופלאה והטכנולוגיה של היום.

אז בלב אני קוראת לזה “לעבור מסך” ומרגישה שאני חיה בסרט מדע בדיוני מופלא.
איך אמר אי טי: “home” והאצבע נדלקה באור בהיר.
הכל ענין של להרגיש קרוב.

לא פוחד להסתכל לה בעיניים

(7 ביולי, 2011)

“אני לא פוחד,” הוא סיפר לי.
ועיניו התמיד צוחקות קשות ועצובות באופן תהומי.
“אני מביט לה בעיניים,” הוסיף מוריד את ראשו, עצוב.
ואז הוא ממשיך לספר, וקולו נשמע לכאורה רגיל.
פיו מחייך אך לא עיניו
ואני שרואה לו בעיניים את שאחרים לא, מקשיבה בכל ליבי.
“אחי הגדול לא יכול להסתכל,” הוסיף.
“ולאחי הקטן זה בטח הכי קשה. במיוחד עכשיו שהוא מתחתן. “אמר וקול צחוקו המסיים תדיר את משפטיו לא נשמע הפעם.
מזה 3 וחצי שנים הוא מופיע בביתי.
“אנחנו כבר כמו משפחה,” אמר פעם צוחק בעליזות מכל ליבו הענק והמלא שמחה ונתינה.
ידי הפלא של הפיזיותרפיסט שלי, מפעילות ומרפאות את גופי.
במיומנות ומקצועיות, במסירות והתמדה -הוא נלחם במפלצת שמנסה להשתלט על גופי.
“אני אראה לה,” הוא צוחק.
“אצלנו הקווקאזים- לא מוותרים,״ הוא אומר.
“אני לא אעזוב אף פעם,” הוא צוחק ומפליא בעיסויו.
איש מלא תעצומות נפש, הפזיתרפיסט הלא גבוה שלי.
מסור למשפחתו בכל רמח אבריו, אב גאה לשלושת בנותיו:
“יום אחד גם יגיע גם בן,” הוא מחייך, “אז יהיה לי יותר קשה. אבל אני מוכן לאתגר! עם בנות זה תענוג. אני בבית מלך.”
אוהב להפליג בסיפורים על ילדותו המאושרת שם בהרי קווקאז.
“אבל אין כמו המדינה שלנו,״ הוא מסיים תמיד. וכל טענותי וביקורתי על מדינת היהודים, מסתימים בהגנה מוחצת של הציוני המסור.
“זה הבית שלי,״ הוא אומר בחזה נפוח וגאה ועדיף לא לנסות להזיזו מעמדתו.
ואני לא מנסה.
מכבדת את רגשותיו, ואף אוהבת אותו על הלהט והמסירות.
תמיד אופטימי, שמח ומלא התלהבות. בן מזל אריה טיפוסי מהטובים שבהם.
גבר של פעם, עם חיבה וכבוד אמיתיים לנשים.
“אשתי שלי,” הוא מכריז בהתלהבות, “הרבה יותר חכמה ממני. מה אני בלעדיה?
אין כמו נשים- יצורים מושלמים של הבריאה.”
נאום הגבר הכי נאמן שפגשתי מעודי.
“ואמא שלי,” הוא מספר בגאווה, “חינכה 3 בנים לתפארת, ועשתה מהם גברים גברים.” הוא מחייך. “ואיך היא ואבא אהבו ידענו שהם זוג שלא יפרד לעולם.
תמיד סמכתי על אמא. היא ידעה לתת לי סטירה גם כשהייתי גדול אם היה מגיע לי … היא היתה מרביצה או מנסה להרביץ, ואנחנו היינו מחבקים אותה ונותנים לה נשיקות עד שהיתה מתה מצחוק.”
ואז נזכר בימים טובים הוא מפליג בזכרונות: “בעבודה שלה (אחות ראשית בבי״ח בצפון)- החזיקה את כולם קצר ונתנה גם אהבה”.
ומסיים, “את אמא שלי כולם אהבו.”
לאחרונה הספורים על אמא (מזל שור מעשית ומלאת אהבה קשוחה ) השתנו.
והוא נשמע כמדבר על דמות רחוקה שהולכת ונמוגה.
לפני שנתיים התברר שלאמא שלו יש אלצהיימר.
השוק היה בלתי יתואר.
למרות גילה הצעיר (58) החשיכה יורדת עליה ומוחה נעלם במחלה הנוראית.
לא עוד צחוקים, ארוחות מטעמים, קטעים עם הנכדות, עיצות מעשיות וחכמות ושיחות עם אמא.
שלושת הבנים חסרי אונים.
האם הגדולה והנפלאה הופכת לאט לאט לילדה קטנה שבקושי מזהה את בניה.
לאחרונה סיפר שכבר אינה יודעת לאכול לבד ולאמר את שמו.
“אבל אני מגיע אליה הביתה ומסתכל לה בעיניים,” סיפר אתמול.
“לא פוחד לראות שאין שם כבר כלום,” הוסיף בעצב ובנחישות.
“אני יושב לידה אומר לה: שלום אמא, מה שלומך? ומחזיק לה את היד ומחבק.״
ואני יודעת שלפעמים הוא מספר לי את שהיה מספר לאמא.
אז כשהיתה בריאה.
הוא מקל על כאבי גופי, ואני מנסה קצת להקל על כאב ליבו של הבן המסור שאיבד את אמו האהובה בעודה בחיים.

קישור למאמר שלי בנושא תמיכה לבני משפחה של חולי אלצהיימר

מיתולוגיה: כירון הפצוע

(2 ביולי, 2011)

ועתה כש”יצאתי מהארון”, וכולם יודעים שאני צולעת ונכה- בנוסף להיותי פסיכולוגית ומטפלת,
אפשר קצת להביט פנימה יותר ((:

נכות ומחלה בראיה המיתולוגית יכולים להתפרש כעונש על חטא הגאווה (לא חטאים מוסריים כמו בהסתכלות היהודית- נוצרית),
אותו חטא ההיבריס (הגאווה) שהינו הרצון של בני אנוש להידמות לאלים.
בו בזמן נכות ומחלה במיתולוגיה היוונית יש להם לעיתים משמעות שונה לחלוטין: מעין “מסגרת לימודים מואצת”.
בהסתכלות הזו מחלה ונכות נותנים ומאפשרים דחיפה להתפתחות מואצת ומאפשרים ראיה שונה של החיים. פיתוח יכולות מיוחדות והשיגים בלתי רגילים.
(יכולות חושיות לא רגילות שמפתחים אנשים עיוורים לדוגמא)
לדוגמא המיתוס של פייסטוס
הוא נולד מכוער ומעוות.
הוא נדחה ע”י אמו הרה בגלל נכותו ונזרק מהאולימפוס (וחדל להיות כאל) לים.
שם גדל בחברת אילת הים תטיס והקיקלופים. פייסטוס למד במצולות את האומנויות היפות והאמנות בכלל. הוא ידע ליצר תכשיטים ויצירות אמנות מופלאות. ובזכות יכולות נדירות אלה הפך לאל מחדש.
מיתוס נוסף של גיבור אחר הידוע בגלל טרגדיה אחרת בחייו הוא המיתוס של אדיפוס. ששמו ביוונית הוא: רגליים נפוחות.
אדיפוס היה נכה ברגליו משום שאביו לייס גירשו בילדותו וקיבע את רגליו במסמרים לסלע.
לימים הפך גיבור וכבש את ממלכת אביו ומלך על כסאו למרות נכותו.

יש והנכות נחשבת להישג ועליה בדרגה התפתחותית ברגע שנוצרה כתוצאה ממאבק קשה: יעקב אבינו הפך נכה לאחר שנפגע ברגליו בגיד הנשה כתוצאה ממאבקו עם המלאך.

המחלה והנכות הופכים לעיתים קרובות את האדם ליותר אנושי, חומל ולכן למרפא ומטפל טוב יותר.
שאמנים רבים בתרבות האינדיאנים הינם נכים ופגועים בגופם.
בזכות חיבורו לפגיעותו, מחלתו ומגבלתו יכולתו להבין ולהיות אמפטי לסבל של השני גדלים…
במיתוס של פנדורה – האלים שלחו לבני האדם את המחלות והצרות בכדי שישארו אנושיים ולא יהפכו לאלים.
אך בל נשכח שבעומק התיבה בה שורצות המחלות והצרות מפרפרת לה התקווה- נחמתם המופלאה של בני האדם שבזכותה הם נעלים על האלים.

במיתולוגיה היוונית ישנם אלים מרפאים, טיטנים מרפאים ובני אנוש שזוהי מתנתם: יכולת הרפוי.
הידוע מבין כולם הוא כירון המטפל הפצוע- חציו אדם וחציו סוס.
הידוע גם ככוח מטהר דרך קושי והתמודדות באסטרולוגיה.
הוא אומץ על ידי אפולו אחרי שנזרק מביתו בגלל נכותו .
ממנו למד כירון את סודות הרפוי.
בזכות הנתינה שלו לאחרים זיכו אותו האילים במתת האל מוות.
רק אחרי שחץ מורעל פגע בו ניתנה לו הרשות למות ולהגאל מיסוריו.
המטפל הפצוע (כירון) יודע לטפל באחרים ולרפא אותם.
ןעל כך גומלים לו האילים באהבתם.

בעולם המיתולוגי הגישה למחלה שונה מבעולמנו המדעי.
גישה שונה זו משל הרפואה המדעית המחפשת את הסיבה שגרמה למחלה- היא הגישה שניתן להגדירה כגישה תכליתית:
לשם מה באה המחלה?
או במילים אחרות מה משמעותה ומתנתה?
אין כאן תמיד נסיון להשמידה או להיפטר ממנה.
יש כאן להבדיל נתינת מקום של כבוד גם למחלה.
ואם מטרתה הושגה לעיתים אין כבר צורך בה.
אבל אין היא נחווית כבעולמנו שלנו כעונש בלבד. והחולה לא נתפס כנחות / מסכן או חולה בנפשו או אשם ( אפרופו המאמר והפוסט שלי :”נפש בריאה בגוף חולה”).
להיפך.
יש והמחלה והנכות הופכים את האדם לבעל יכולות מיוחדות.
שוב, איננו רוצה להטעות: אני לא בעד מחלה ונכות!!!!
אשמח באופן אישי להיות בריאה, לרקוד ולטייל ((:
אין כוונתי לשבח ולהלל את המחלה והנכות.
אך בהחלט להבינם ולתת להם מקום, והפעם גם בעזרת הראיה המיתולוגית.
ראיה שכה חסרה ונעדרת בעולם של מדע / ניואייג׳ / ונרקסיזם המהללים את החוסן הפיזי והנעורים כמו באולימפוס.

כן היום למרות ואולי בזכות נכותי ומחלתי, אני מטפלת ומורה (מנטור) טובה יותר.
גם חברה, אשה ואמא נגישה, אנושית ואוהבת יותר.
אני מוצפת בתוכי וגם מסביבי באהבה , חמלה (לא רחמים!) ויכולתי הרוחניות גדלו.
מי יודע אולי יום אחד אבריא כי מסלול לימודי המואץ יגמר?((:
תודה לכל מי שקורא כאן,
באהבה
שרי

קול קורא

(28 ביוני, 2011)

הגענו מכל רחבי הארץ. נרתמנו למפגש ולמטרה.
חלק עדיין על רגליו חלק בעזרת הליכון או קב (כמוני) וחלק בכסא גלגלים.
צעירים ומבוגרים יותר.
לבד.
בלווי בני משפחה או מטפל.
כל חולי הטרשת הנפוצה בארץ שעברו בחו”ל את צינטור הוורידים שאמור לעזור למחלתנו, וכל מי שעדיין לא עבר ומתענין. אותו צינטור שיש בו תקווה לשיפור מה באיכות חיינו.

הקפה היה מאוכלס רק בנכים בריאים בנפשם.
התאספנו יחד עם התקשורת שהגיעה לבקשתנו בכדי לקדם את הבאת הצינטור לארץ.

נכון להיום קיים בעולם הרפואה ויכוח קשה לגבי סיבת המחלה הניוונית שמשתקת אנשים ומדרדרת אותם למצב של כמעט צמחים.
150 שנה ועדיין לא נמצאה תרופה.
חברות התרופות מצאו תרופות שאמורות להפסיק את הדרדרות המחלה.
הן בעלות תופעות לוואי קשות ,חלקן גרמו למיתה או מחלות אחרות.
תרופות אלו ניתנות רק לחלק מהחולים. לאלו שסוג מחלתם הוא פרוגרסיבי (כמוני) אין כל תרופה.
הנוירולוגים מחזיקים בנתח זה של העוגה וטוענים שמדובר במחלה אוטואימונית במערכת העצבים.
לאחרונה יש הטוענים שמדובר במחלה בכלי הדם, וצינטור וורידים יכול לגרום להבראה או לשפיור בחלק מהסימפטומים.
בין הכסאות נופלים החולים…
חברות התרופות שעושות בליוני שקלים יחד עם חלק מהרופאים מאד מתנגדות לתהליך הצינטור הפשוט.
בחלק מארצות מזרח אירופה ובארהב מרפאות פרטיות מבצעות זאת בסכום של אלפי דולרים.
שם ביקרתי לפני כחודש (לי זה לא עשה את הנס המיוחל אבל ניסיתי…)
התכנסנו היום לזעוק ולבקש, שיותר בארץ לבצע את הצינטור.
כאן, לא רחוק מהבית, לא בסכומי עתק, ללא מתח נפשי קשה, ועם גבוי ומעקב לאחר מכן.
אנחנו לא רופאים, ואיננו נכנסים לויכוח הרפואי על סיבות המחלה.
אנחנו יודעים שיש בצינטור תקווה לנו לשיפור, ואין חשש וסכנה יחסית.
מדובר בתהליך רפואי די פשוט למרות שזה צינטור של וורידים ולא עורקים.
כל מי שמכיר רופאי כלי דם שמוכנים להרים את הכפפה,
עיתונאים או כלי תקשורת שמוכנים להפיץ את הבקשה.
כל מי שיכול לעזור לנו להגיע למשרד הבריאות בבקשה ליצור איתי קשר.
וכל מי שרוצה לשאול, לברר, להתיעץ או כל עזרה אחרת בנושא המחלה והצינטור יכול לפנות אלי.
שלכם באהבה
שרי 0544982986

אהבה צעירה

(19 ביוני, 2011)

מול עיני מתרחש הפלא.
החוט העדין מלב אל לב נטווה לו לאיטו .
בנוי מאומץ תקווה תמימות וגם מחשש וחשד.
עדין המרקם ממנו עשויה הרשת הדקה והבלתי נראית
זו המחברת שני לבבות צעירים יחד.
וכך, לאט לאט, הופכת היא מול עיני
מנערה לאשה צעירה ומאוהבת.
מזכירה לי נשכחות.
הלב הפועם
הלחיים הוורודות
האור המרצד בעיניים
והרגליים המקפצות חצי מרקדות
באותה ההליכה המופלאה, בה האגן שמח ומצפה.
זכיתי לראות מקרוב את לידתה של אהבה צעירה.
איזה ניחוח מדהים!
בת שלי מופלאה
כשושן נפתחת לאיטה
ומכה בסנוורים ביופיה.

הנשיקה בניו יורק

(11 ביוני, 2011)

היה זה היום האחרון לביקורם בניו-יורק.
הם התהלכו שלושתם באותו בוקר קייצי בברוקלין הירוקה, מחפשים בית קפה.
מקום שנעים לשבת בו ולהביט החוצה.
שיש בו קפה טוב אליו השתוקקה האדמונית היפה.
הגבר הנמוך והשרירי שהוביל במסירות ואהבה את האשה הנכה, התגעגע גם הוא לכוס קפה ריחני.
תנאי נוסף שנדרש מאותו בית קפה היה גישה נוחה לאשה שישבה בכסא הגלגלים.
היא יכלה עדיין לצלוע בעזרת הקב שלה מספר מטרים ולהתישב בכסא רגיל, אך התקשתה לעלות במדרגות.
הם היו חבורה מגובשת ביומו האחרון של המסע.
שבוע ימים יחד באותו מלון מאוחדים שלושתם למשימה הרפואית אליה נסעו.
שניים כמלוים ואחת כמטופלת.
חברות עמוקה שררה באותו יום אחרון בין שלושתם שבאו מרקע כה שונה.
שם בניו יורק, הם היו מעין משפחה קטנה ללא מחיצות וללא מסכות.
ההתערבות הרפואית שנועדה להציל את האשה הנכה מהדרדרות נוספת, הטיסה אותם אל מעבר לאוקינוס ליבשת חדשה.
וכך טיילו להם ביום האחרון 3 ישראלים בניו יורק, בשדרה בברוקלין.
האשה הנכה ישבה לה בכסא מתמסרת לגורלה בהכנעה, ונהנית מהשמש הנעימה והעיצים היפים בשדרה.
ההתערבות הרפואית שנערכה יומיים קודם לא חוללה את הנס המצופה.
היא לא יכלה ללכת על רגליה בחופשיות כפי שדימיינה בבואה.
עם זאת היא קיוותה שהמחלה תיעצר, ולא תתפשט לכל גופה
והודתה בליבה שההתערבות עברה ללא תקלה והיא נשארה בחיים.
גבר נעים הליכות, בשיער כסוף התהלך בשדרה לעברם מוליך כלבלב קטן ולבן קשור ברצועה ארוכה.
הוא הביט באשה הנכה וחיוך קטן עלה על פניו.
האדמונית היפה שהתגעגעה לכלבתה הלבנה שנותרה בבית, התכופפה בחן לעבר הכלבלב ללטפו.
הגבר עצר והם החליפו מספר מילים כשני אנשים אוהבי כלבים.
השרירי הנמוך עצר את כסא הגלגלים מחכה לאדמונית שתסיים את שיחתה.
הכסוף הגבוה והדק התקרב עם הכלבלב לאשה הנכה.
כאילו הרגיש את רצונה ללטף את הכלבלב למרות שהיתה כלואה בכסאה.
היא גחנה לעברו וחיוכה האיר את פניה הנאות.
הוא התקרב אליה בשקיקה, מכשכש בזנבו.
היא ליטפה אותו ברוך ממלמלת מילות חיבה בעברית.
לפתע הרים הכלבלב את ראשו וליקק- נישק את האשה על פניה בחיבה עזה.
הגבר כסוף השיער עצר נשימתו ואמר בהתפעמות באנגלית:
” זו הפעם הראשונה שהוא עושה זאת! הוא מעולם לא מתקרב לאנשים. ובטח לא מנשק אותם…”
עיניה של האשה הנכה התמלאו לחלולחית של אושר.
היה זה מעין אישור לאהבה שתמשיך לקבל ולהפיץ סביבה למרות מצבה.
בית הקפה שמצאו בהמשך השדרה היה נפלא.

טיפ למאהב המושלם

(30 במאי, 2011)

“אז מה בדיוק הן רוצות?”
שואלים אותי הגברים המבולבלים שמגיעים ליעוץ בחדר התכלכל (הצבע לא נבחר בהשראת נושא הפוסט).

ואני מסבירה:
“לאשה יש שלושה איברי מין.
1. הראש
2. הלב.
3. איבר המין שבין רגליה.״

״בכדי לגרום לה הנאה פיזית אדירה, שמחה (סקס טוב הוא אנטי דיכאוני), ורגשות אהבה עמוקים כלפיך, עליך לגרות ולענג את שלושתם.
אם איבר אחד ישאר מורעב- התסכול לא יאחר לבוא עם כל סמנניו!
כן הנשים מורכבות גם בעידן של היום- דבר לא השתנה בתחום זה.״
הבחור הנדהם מרים ידיים או משנס מותניו ללמידה.

הזן האחרון שואל:
“ואיך מספקים את שלושתם?”

זה הרגע בו אני עונה משועשעת:
“הלב רוצה בטחון ומישהו לסמוך עליו. לכן קיים הבטחותיך, תן תחושה שאתה אמין, עומד במילותיך (כן גם בזה חשוב לעמוד לפחות באותה מידה), ויציב.
היה ג׳נטלמן ואבירי בהתנהלותך עם בת הזוג. בוגר ואחראי. במילים פשוטות. אז הלב ירגע, ולא יפריע.

הראש רוצה מישהו שובב וקצת “ילד רע״.
לכן במה שקשור לפלירטוטים, היה קצת פתוח ראש לא שגרתי יצירתי.
קצת מתבגר מורד.
תלחש במפתיע מחמאות והצעות מגונות, תקניט באופן עדין, תשחק אותה קצת חתול אדיש ולא כלבלב מרייר.

ולגבי איבר המין השלישי שבין הרגליים, לא אפרט כאן כי יש על כך המון חומר כולל תמונות בכל אתר סקס נגיש לכל גיל לצערי ((:”

רוב הגברים הישראלים, נופלים בחלק הראשון- באיבר ששמו הלב.
ברגע שאשה אינה יכולה להיות מסופקת בליבה ולהרגיש בטחון ולהרפות מעמידה על המשמר- החוויה המינית (כן המינית-גוף נפש רבותי!), נפגמת.
אז זהו יקירי ויקירותי- מקווה שהחכמתם וגם חייכתם.
שלכם שרי

אניגמה

(21 במאי, 2011)

ניסיתי לחפש אותו כל חיי אך לשוא.
יצאתי למסעות, נדדתי בארצות שונות
בתקווה לפגוש אותו.
בתחילה חיפשתי הכי קרוב לביתי.
כל ילדותי האמנתי ששם הוא נמצא.
קניתי ספרים זוהרים וחיפשתיו בהם
פניתי ללמוד
בבית הכנסת,
הוא לא היה שם.

למרות החששות האזהרות והפחדים
נגד מחויבותי האישיים /משפחתיים
הרחקתי מביתי
וניסיתי לחפשו בצלב הנוצרי.
לא מצאתיו.
המשכתי והלכתי רחוק יותר- למקדש ההינדי.
הגעתי אפילו לפגודות העתיקות.
אך לא מצאתי עקבותיו בשום מקום.

נדדתי להרים הגבוהים והמושלגים,
גם בעמקים הירוקים חיפשתי.
במדבריות ובאוקינוסים העמוקים.
אך הוא לא נמצא.
סיכנתי נפשי וגופי
והלכתי עד לכבה במכה.
לא היה שם זכר לו.
המשכתי לפירמידות במיצרים,
הצפנתי לאבלון שבאירלנד.
גם שם לא פגשתיו.

שאלתי את המלומדים,
את הפילוסופים והחכמים.
נועצתי בפותחי הקלפים
וברואי הגורלות בכוכבים.
הוא היה מעבר להבנתם.

הבטתי פנימה לתוך ליבי.
שם הוא התגורר כל הזמן.
אם תציצו פנימה
בעיניים עצומות (אך פקוחות לראות) ואוזן שלישית
תראו אותו.
לפעמים ניתן להציץ בחיוכו הקורן והשובב בשעת החסד עם יקיריכם.

גורל

(14 במאי, 2011)

בעולם העתיק היוונים קרוא לה מוירה.
עתיקה יותר מאילי האולימפוס.
מובן לי שדמות נשית אחראית על הגורל.
(אשה נשאה אותנו ברחמה, וממנה הגחנו לעולם)
כן זו היא- אלת המזל.

מורכבת מ-3 נשים: בתולה, אשה בשלה, וישישה .
בניגוד אלינו, בעולם המודרני והמדעי
בכל המיתוסים העתיקים שאלת הצדק איננה רלוונטית.
גורלו של הגיבור לא קשור לשאלה האם זה מגיע לו.
השאלה החשובה היא: איך הוא מתמודד עם גורלו?
אדיפוס לא עשה דבר בכדי “לזכות” בגורלו המר לדוגמא.

ההבדל בתגובת אנשים לגורלם,
הוא המיחד אותם.
ולא ההבדל שבין גורלם וסיבותיו.
יש שיגיבו למכות גורל בהתכווצות ומרירות,
ויש שיגיבו בהרחבת הלב, וצמיחה.
(התמודדות שונה של כל מי שעבר בזמנו את השואה)
כל אחד וגורלו.
האישי והקולקטיבי.
כל אחד ותגובתו לגורלו שהיא החשובה ביותר.
חבר טוב/ מורה טוב/ מאמן טוב/ מטפל טוב
יעזרו לאדם לקבל את גורלו,
לצמוח, לאהוב, ולהפוך לאדם מפותח יותר.
לא לנתח אותו.
קבלת הגורל אין פירושה כניעה או וויתור.
קבלת הגורל פירושה למידת השיעור שהזדמן.
רק כך, השנוי שנעשה הנו פנימי וחיצוני.
אז נולדים מחדש.
גם אם רק מבפנים.
או להבדיל מנסים ביהירות (היבריס)
ובכל כוח לשנות את הגורל.
ולהפוך ל”קורבן” או “גיבור” לפי ההתמרדות מול הגורל.
(בכך חוטאת לעיתים הפסיכולוגיה, וגם הגישות האימוניות). היוונים הקדמונים ידעו.
אין להתגרות במוירה
אלות הגורל.
יש להתמסר,
להתרחב,
להתפתח
לעבור דרך הכאב והגזרה
ולצאת משודרגים.
זוהי הגבורה העמוקה,
שמגיעה מעומק הנשמה, ולא מפעולה של מרד.
לשנות את עצמך,
ממקום בוגר.

ואז קורה הנס!

הגורל ותפיסת העולם משתנים.
(כמו באגדות שהם המיתוסים המודרניים- היפה והחיה, סינדרלה ועוד)
מעבר למשפט: כל אחד וגורלו,
אוהבת לאמר: כל אחד ותגובתו לגורלו.

רגש- גשר

(8 באפריל, 2011)

גשר הזהב
בדרך ההתפתחות והמודעות
הנו הרגש.
כל עיקוף
בריחה
קיצור דרך
או המנעות ממנו
יובילו למפולת.
מי שעשה את הדרך הרגשית
וליבו הפתוח יכול התחבר לראשו,
יכול להמשיך ולהמריא בבטחה
בזאת הדרך הרוחנית.
בדקו היטב את מורכם ה”רוחניים”
ואת ליבם
האם עברו דרך גשר הזהב?

שלכם, שרי

וכאילו לא היו הדברים מעולם

(31 במארס, 2011)

ועכשיו עם בוא האביב
כאילו לא היה החורף מעולם.
וגם ליבי
זה העדין
ספוג שריטות ומכות
לא קבור תחת הריסות הקור.
כאותו עץ שקם ממותו המדומה,
כך גם נשמתי פורחת בשלל פרחים.
צפורים מזמרות בין ענפיו, פרפרים ודבורים מבקרות את פרחיו ולוגמות מהצוף המתוק.
מביטה בכליל החורש הפורח מבעד לחלוני,
וכולי שמחה.
ליבי נותן שירה על נפלאות הטבע,
זה שבחוץ, וזה שבתוכי.

חג האביב, והחירות בפתח
והטבע צוהל בנעורים מתחדשים.
השאר- יעבור ולא יזכר
מאחלת אושר עמוק לכולם
שלכם שרי

זוגיות והורות – לא לכולם

(18 במארס, 2011)

אולי אעורר כאן תגובות זועמות ואולי אוהדות- אבל הרי זו לעיתים קרובות התוצאה של דברי אמת.
מנסיוני כאדם שעוסק בעבודת מודעות שנים רבות,
מנסיוני כמטפל ופסיכולוג,
כאשה ואמא, מתובנותי כאדם בעולם זה, הגעתי למסקנה שבדרך כלל השתיקה יפה לה:
לא כולם באו לכאן לממש זוגיות והורות!!!
גם אם חלק מתחושתם היא שזה גורלם ויעודם והם מנסים בכל אמצעי, דרך וכוח לחפש זוגיות או לנסות ולהיות הורים.

כל אחד וגורלו,
כל אחד ושעורו,
וכל אחד והקארמה שלו.
לכן הבקורת החברתית (במיוחד במדינת היהודים),
על כל מי שהנו רווק או ללא ילדים, אותה גלימה של תלבושת אחידה שאליה כולנו שואפים/ לוחצים ונלחצים כצאצאים או כהורים וכחברים-
היא מיותרת לחלוטין.

כל אחד ודרכו.
יש אנשים שחיים חיים מלאים ונפלאים של אהבה, שירות לזולת, מודעות והתפתחות ללא זוגיות וילדים.
קוראת לכבד,
לקבל
לחמול
להרחיב את הדעת.
לא לזלזל או לדחוף ולהאיץ.
אם מדובר בחברך,
ילדך,
בן משפחתך
או עצמך.

שלכם שרי

אשה

(8 במארס, 2011)

גברים שאוהבים נשים,
במובן האמיתי של לאהוב.
המכבדים ומעריכים את אותו חלק נשי שבתוכם.
מה שכמובן, הופך אותם לעוד יותר גברים,
תמיד עשו לי את זה.
כנל נשים שאוהבות גברים: שמכבדות ומעריכות את החלק הגברי שבהן, הלוגי המנתח והמוציא לפועל.
אותו חלק שהופך אותן ליותר נשים.
מקדישה היום את הפוסט הזה
לכל הנשים שהכרתי פה בקפה,
ולכל הגברים שאוהבים נשים
השיר האולטימטיבי בעיני , שמיצג איכות זו
הוא השיר של לנון
(מודה. הייתי ילדת פרחים ועדין מאמינה בערכים האלה כיום בשדרוג קל)
woman
מוסיפה פה מוסיקה מסרט ישן ששמו גבר ואשה.
כי באנו לכאן עם שתי המהויות יחד.
כמו ירח ושמש
לכל הנשים, בעולם, ולאותו חלק שבתוכנו נשים או גברים
לחלק הנשי
החלק האינטואיטיבי, הרגשי, היצירתי.
אוהבת
שלכם שרי

נערה, נער, חושך ואור

(5 במארס, 2011)

בכל אדם יש מלאך ושטן.
בכל יצור אנוש שוכנים אור וחושך.
הטוב והרע
התמימות והשחיתות.
הזיקנה והנעורים.
אם נדע להכיר בכל אותם חלקים בתוכנו-
לא תהיה עוד מלחמה בליבנו.
לא נאשים את הזולת באותם איכויות שאנחנו לא רוצים להכיל.
ללא מלחמה בתוכנו, לא יהיה לה קיום ביננו בחוץ.
לכל איכות וצבע יהיה מקום.
לחורף שבליבנו, לקיץ, לאביב ולסתיו.
לטוב לרע ,לנער לנערה לזקן לזקנה, להגיון ולדמיון.
לשדים, לפיות, לפרחים ולקוצים,
ליום וללילה.
והאהבה
במובן העמוק תמלוך בעולם.

צילו של פיטר פן

(23 בפברואר, 2011)

“פתאום הבנתי,” הוא סיפר וקולו נשבר.
עיניו הושפלו לרגע ואז העיז והישיר אלי מבט
“את יודעת,” אמר בשקט, “חזרתי הביתה אחרי השיחה האחרונה שלנו- ובערב פתאום זה היכה בי!
אני מבקר אותו,
אני יורד עליו,
אני חושש לו,
לא סומך עליו;
כי הוא מזכיר לי את מה שניסיתי כל כך לשכוח.”

ואז במבט של ילד הביט בי.
גבר במיטב שנותיו מצליחן, פתוח, חברותי ושרמנטי.
כמעט דומע המשיך ואמר חצי בלחש:
“הוא מזכיר לי את הילד, הנער והגבר הצעיר שהייתי פעם.
אז לפני השנוי הגדול באוניברסיטה, שבה הפכתי ממישהו סגור, ביישן, שחושש מהצל של עצמו, תולעת ספרים, רגיש וחנון- למי שאני היום.”
בעיניים מוארות המשיך:
“מי היה מאמין שככה הייתי קרוב ל-23 שנים!
כל כך שנאתי את אותו אחד שהייתי, עד שהחבאתי אותו באפלה עמוק בתת מודע שלי.”.
לרגע שתק…
מחייך אותו חיוך קסום שלו שהפיל כל כך הרבה נשים בעבר, והמשיך לספר לי המחוסנת מקסמו :
“והנה הוא הגיע הבן שלי לתוך חיי- ושם לי ראי ענק לאותו חלק שלי שהיה באפלה, בגלות, שקברתי עמוק.
לא רציתי לזכור את מי שהייתי. והנה הוא העלה אותו כמו שמעלים באוב.”
שתקנו רגע דוממים.
נשמתי עמוק מתרגשת על התהליך המופלא שקורה בנוכחותי.
“הבן שלי ואת עזרתם לי למצוא את הצל שלי ולחבר אותו אלי שוב מחדש.״

“בכיף , פיטר פן,” אמרה הוונדי שבי מחייכת. “שמחה שאתה שלם יותר”.
הוא הביט בי ועיניו קורנות ממשיך בלחישה
“ומאז אני כבר לא יורד עליו.
להיפך! אני מרגיש אליו קירבה ורוצה לעזור . אני מאמין בו. כי כמו שאני יצאתי לאור -גם הוא יוכל.”

ואז הוסיף ממתיק סוד: “ואולי הוא לא ישנא את הצל שלו כי אבא שלו אהב אותו גם כשהיה בצל.”
כשהלך הודיתי שוב על הזכות ללוות אנשים במסעם המופלא לאהבה.
בערב של אותו יום נזכרתי במילים החכמות שאמר לי פעם מישהו: “אתה שונא באחר את אותן תכונות שאתה פוחד לפגוש בעצמך.”
נכון לגבי הורים, חברים, אוהבים וכל אדם שנקרא בדרכנו.
לכל הפיטר פנים (נשים וגברים), תתפרו בחזרה את הצל שלא יאבד((:

בעולם דיגיטלי

(16 בפברואר, 2011)

הם הולכים ומתרבים.
האנשים הבודדים.
מול מסכי הכסף: הטלויזיה, המחשב הפל׳ והאייפד.
עיניים להם ולא יראו (רק מסך)
אזניים להם ולא ישמעו (רק אזניות)
פה להם בו ידברו עם משיבונים,
אצבעות להם בהן יקישו על מקשי המסכים.
גם כשהם יוצאים מקופסאות בתיהם הדיגיטליים,
אין הם פנויים לאנשים אחרים שמסביבם.
מדברים הם במכשיריהם עם אנשים אחרים שנמצאים רחוק,
שהם מצידם מדברים עם אנשים רחוקים גם הם.
תקשורת ללא גוף.
אלפי שנים נשמותנו עושות כך.
אך לא זה השעור בעולמנו הפיזי,
בכדור הכחול והיפהפה שאיליו הגענו בגופנו הפעם.
למכשירים דיגיטליים אין רגש.

בעולם של ריגושים,
קואוצ׳ינג,
הישגי אגו,
רוחניות ניו אייג׳ית חומרנית,
כוחניות,
שליטה
וספיד דייט
אין מקום לחמלה,
נתינה לא לשם קבלה,
זמן איכות
חברות מהלב והנשמה
וטנטרה אמיתית.
יותר ויותר אנשים בודדים שלא הצליחו לעלות על הרכבל המהיר של העולם הדיגיטלי -אבודים וחרדים.

אין בי געגוע לעבר.
פניי קדימה.
אך העולם הדיגיטלי המנוכר מחזיר אותי אחורה.
למוסיקה מלאת רגש,
לעולם פשוט ואנושי,
בו הורים וילדים ידעו את מקומם,
בו אנשים דיברו לאנשים ולא למכשירים.

אהבה-ריצה למרחקים ארוכים

(7 בפברואר, 2011)

כל ספורטאי מתחיל, כל מתאמן בחדר כושר –יודע.
מילות המפתח להצלחה בבניית כושר גופני והשיגים הן רצון והתמדה.
יחד עם מאמן טוב ברקע , השמיים הם הגבול.
אך כשמדובר באהבה וזוגיות הדיעה הרווחת היא שמטרה חשובה זו מושגית ללא מאמץ, ללא התמדה וללא רצון חזק.
פשוט ענין של מזל…
האמנם?
ואכן התשובה היא באופן נחרץ לא.

סדנאות מודעות של סופי שבוע עם מטפלים זוהרים,
קמעות מזל, מפגשי טנטרה למיניהם
יעוץ חד פעמי וקריאה בקלפים
דילים מפתים לסופי שבוע בצימרים חלומיים
טיפולי ספא זוגיים מפנקים
חילופי זוגות
ומסעות טבע
לא יהיו תחליף לאותה חוויה מופלאה של מסע פנימה להשגת אהבה וזוגיות.
בכדי לקבל כלים נכונים לחיים משותפים או לקשר מתמשך ואוהב בין שני אנשים
(חד מיניים או דו מיניים) יש צורך ביותר מכך.

בחברתנו האגוצנטרית, ההישגית והכוחנית (למרות הניו אייג׳ החדש) -זוגיות אמיתית הינה סוג של מטרה שיש צורך לתחזק ולבנות נכון.
פעם במאה הקודמת, יתכן והיה אפשרי להשאר יחד ללא כל זאת. אבל בעידן הנוכחי לא עוד.
רק אותם שרוצים בכל מאודם אהבה וחברות אמת לאורך זמן, ומוכנים להביט פנימה לתוך נפשם, לשים מאבקים ותחרות בצד ולהתאמן על קבלה, הקשבה, מודעות והתמדה- יזכו להגיע לשם.
כן כולנו יודעים להתאהב עד אובדן ההכרה.
התאהבות זו שהינה בעיקר משיכה מינית והתלהבות שמבוססת על ערפילי הורמונים לא אורכת יותר משנה מקסימום.
בסופה יש להתאמן באהבה אמיתית. אחרת הקשר הופך לאפר ואפר.
לא מעט זוגות שהגיעו לקליניקה שלי הודו בעיניים מושפלות שהסיבה שבגללה התאהבו הינה הסיבה שבגללה הם רוצים להתגרש ולהפרד.
הקסם פג ללא כלים נכונים, התמדה ורצון משותף.
לימוד נכון עם רצון והתמדה של שני בני הזוג הם הדרך הנכונה לאותה איכות נדירה ויקרת ערך ששמה אהבה וזוגיות מצליחים.
כן היא הולכת ונהית נדירה מיום ליום.
לעומתה הבדידות, הניתוק, הניכור והגירושים תופחים וגדלים.
אחד השעורים הכי חשובים בחיים אלו הוא שעור האהבה והזוגיות.
צר המקום להכיל את מתנותיה של האהבה הזוגית הבשלה והנכונה.
גולת הכותרת של יחסי אנוש כאן.
רק מי שמבין את חשיבותה ולא מחפש רק סיפוק אגואיסטי ובריחה מהתמודדות עם עצמו יגיע אליה.
זו שהושגה ממקום של מודעות והתמדה.
החל מתחושת אושר שמחה ואמונה בחיים ועד לבריאות פיזית טובה ואריכות ימים.
אז לכל הרצים מאחלת בהצלחה.
שרי

תובנה

(29 בינואר, 2011)

אתמול הבנתי:
הסבל, הבושה, ההשפלה, הנטישה, חוסר האונים והפחד שהיא הרגישה לאורך הילדות וגיל ההתבגרות – היו שם בכדי להבטיח שהיום ובעתיד היא תזכור להשתמש בכוח שניתן לה בחכמה, חמלה יושר ואיכפתיות.

מזל טוב לבתי האהובה שהפכה אתמול לשוטרת במסגרת שירותה הצבאי.

כילדה שאבא שלה נטש אותה בגיל שבועיים והתנכר לה לסירוגין כמעט לאורך כל הילדות וגיל ההתבגרות- אני יודעת שהיא תהיה שוטרת שתשתמש בכוחה באופן נכון ישר ומלא חמלה.

לעיתים רחוקות אני מערבת כאן בבלוג שלי וחושפת פרטים על בני משפחה.
מכבדת אני את פרטיותו של כל אדם ובעיקר הקרובים לי.
אך הפעם חרגתי ממנהגי…
מאושרת אני וגאה בה מאד.
רציתי לחלוק
תודה שאתם פה איתי
שרי

אז מה שלום הילדים?

(21 בינואר, 2011)

בשפה העברית קוראים להם עדיין ילדים.
גם כשהם בני 30, 40.
“הילדים שלי”
“יש לך ילדים?”
“כמה ילדים יש לך?”
אין מילה אחרת.
ילדים.
המילה הזאת מאד מטעה…
היא בעצם גורמת להורים לרפלקס של נתינה ללא גבול / מתן יעוץ והנחיה / התערבות ודאגה שבעצם כבר עבר זמנם כשה”ילדים” גדלים.
אז איך מתחילים להתיחס ל”ילדים” כמבוגרים במיוחד שכיום הם נשארים בבית עד גיל 30 פלוס? (כמובן בית מלון 5 כוכבים בחינם, כולל פנסיון מלא על חשבון ההורים).
ומה כן סוג הקשר שאמור להיות בין ההורה המבוגר והצאצא הגדול שלעיתים מתמצא בהתנהלות בעולם של שנת ה2000 יותר טוב מההורה? מה בעצם נשאר בקשר בגיל הבוגר?
ואיך עוברים ל”מוד”אחר? לתקשורת שמעבירה מסר אחר?
מה קורה כשההורה מבוגר / חולה / בודד / אבוד באלף החדש?
האם ה”ילדים” עוברים ממצב של קבלה בלבד ,למצב שיש בו גם נתינה?
האם ההורה מאפשר זאת? האם ההורה ראוי לכך?
(אפילו בתנ״ך כתוב : “כבד את אביך ואת אמך”. לא כתוב ואהבת!).
ומה קורה כשה”ילדים” רגילים שההורה דואג לשלומם ולא רגילים לדאוג לשלומו גם כשהוא עדיין בריא?

האם לנצח נעבור ממצב של אפרוח, תרנגולת ושוב לאפרוח מזדקן בסוף?
האם אין מצב ביניים יותר שוויוני, יותר מכבד וחברי?
מתי מגיעה ההדדיות של שני אנשים בוגרים אחד מבוגר יותר והשני צעיר יותר אבל שני אנשים בוגרים שמתפקדים באופן שוויוני, הדדי, ותקשורתי?
איך ניתן לשמר את הקונספט הנפלא של “זקני השבט” באופן מכובד, ולהשאר עם סוג של ערך עצמי גם כשלא מבינים בכל העולם הדיגיטלי?
איך מעבירים הלאה את נסיון החיים, האינטליגנציה הרגשית ועם זאת מקבלים גם הדרכה להתנהלות בעולם חדש?
איך נראה קשר “נכון” בין הורים לצאצאים?
אני רואה לא מעט הורים מבוגרים, 60 פלוס ( ה-50 החדש) הכורעים תחת נטל הטיפול והדאגה, מימון הצרכים הכספיים והחומריים של ה”ילדים” כשהאחרונים נשארים במצב אינפנטילי, חסר כל אחריות ומודעות, ומאפשרים להורה המזדקן להמשיך ולהזינם כאילו היו אפרוחים.
.
משהו לא נכון קורה כאן לדעתי.
מעולם לא ראיתי צפור מזדקנת מאכילה את הגוזלים שהפכו לצפורים צעירות.
ולא נראה לי שההורה צריך להפוך לחולה וסיעודי בכדי שה”ילדים” יתחילו לתת כתף
במעין “צער גידול הורים”.
אחריותם של ההורים במצב הזה, הנו שווה לפחות אם לא יותר מאחריותם של ה”ילדים”.
הם מסרבים להפסיק ולהאכיל…
למצוא לעצמם חיים מלאי משמעות פרט להיותם הורים של ה”ילדים”….
צר לי על הנימה הקשה,
אך המצב בכי רע, וההשלכות הנן הרות גורל אנרגטית, פסיכולוגית וחברתית.
אין כל כבוד וערך כיום לאדם בוגר, כמו לימון סחוט שגורלו להיות מושלך. הורים לא מבינים את התפקיד הפסיכולוגי האדיר שיש להם, ואת עוצמת כוחם מעצם מקומם כהורים..
גם אם יפסיקו להיות כספומט או בית מלון / מסעדה /חברת הסעות ובייביסיטר לנכדים וכו׳.
גם בלי כל זה ה”ילדים” צריכים אותם מאד.
פסיכולוגית.
אבל כל זאת יתאפשר רק אם ובתנאי שיכבדו את עצמם.
בתנאי שיבינו שהנסיון שלהם, האינטליגנציה שלהם, ה”הטבעה” שעשו במשך שנים של טיפול מסור-נתנו את חותמם.
אבל לשם כך יש להרפות ולהאמין.
כמו באהבה.
וגם להיות אמיץ ולראות את התוצאות של החינוך.
האם באמת השכילו להיות שם וליצור קשר “נכון”
האם היה שם גם תוכן? עם גבולות ואהבה? כי ככה זה עם “ילדים” מה שנותנים זה מה שמקבלים.
בווריאציה זו או אחרת.
ולא תמיד קל להודות בכך, להביט לאמת בעניים
לשם כך יש להרפות ולתת להם את הכדור.
ולראות האם הם “מאנטש”.
חברתנו המנוכרת והלא בוגרת, החומרנית / ניואייג׳ית מסחרית, לא הצליחה לתת מענה לנושא חשוב שכולם מתנכרים לו.
הבעיה לא תיעלם אם נשים את הראש בחול כבת יענה.
אז שלא כהרגלי היום אני נביא זעם.
שלכם שרי

אהבה ממבט ראשון

(15 בינואר, 2011)

האם הניצוץ שמתפשט בגופנו, נפשנו ונשמתנו
בואתו רגע מופלא בו אנחנו פוגשים לראשונה את מושא אהבתנו-
או במילים אחרות
האם מה שאנחנו קוראים לו אהבה ממבט ראשון,
היא משיכה ראשונית, פיזית בעיקרה,
שפושטת בנו כאש בשדה קוצים?

ואולי זוהי הידיעה העמוקה, הלא מודעת
שזוהי נשמה מוכרת ואהובה,
מגלגול אחר,
שהמפגש איתה משלים חלק חסר בנשמתנו?

האם נקודת הזמן
ומידת מוכנותנו (התפתחותנו) ברגע המפגש
הם שיגרמו להצלחתו
או המהות האמיתית שלו?
היתכן ובזמן מסוים, מפגש יכול לבוא לידי מימושו המוצלח ובזמן אחר לא?
ואם כך למה בחרו נשמותנו בזמן לא מתאים?

עדיין תוהה לגבי התשובות.

יתכן והשאלות עצמן הן עיקר המשמעות העמוקה של הנושא…
שלכם שרי

רוחניות בדרכי

(6 בינואר, 2011)

מי שיודע להתפעל מפרח קטן- מחובר לרוח יותר מכל גורו שיודע להרצות במשך שעות על תובנות מופלאות.

מי שעושה מעשה קטן של אהבה לזולת- מחובר לרוח יותר מבוגר סדנאות או מודט מושלם.

מי שטייל בתוך נפשו ופגש את השדים והמלאכים שבתוכו, ראה יותר מכל טייל טראקים מדופלם שנדד בארצות רחוקות ומופלאות.

מי שהחסיר פעימה כשילד קטן פגש את מבטו, מחובר לרוח יותר ממי שנסע רחוק לראות את המורה הדגול שלו.

הכל נמצא כאן, בהישג יד, וללא מחיר.
ממני אליכם באהבה

ברוך היוצא וברוך הבא

(1 בינואר, 2011)

את כל מי שיצא מחיי בשנה 2010.
תודה על כל שקיבלתי ולמדתי, לטוב ולרע.
מודה על האפשרות שניתנה לי לתת, לשמוח ולהעצב יחד.
מאחלת שנה נפלאה גם אם דרכנו נפרדו.
מברכת לשלום
את כל מי שיגיע לחיי בשנת 2011.
שמחה על כל מה שמחכה לנו יחד לזמן הבלתי ידוע שנבלה.

על כל שאלמד וכל שילמדו אותי.
על השמחה והעצב, על הצחוק והדמע שמחכים לנו יחד.
מברכת גם על אותם שיעשו איתי דרך קצרה וגם על אלה שישארו לצעוד איתי בדרך הארוכה .
לכל מי שיגיע לחיי מאחלת שנה נפלאה
יבורכו היוצאים והנכנסים.
וכמובן ברכות מכל הלב
למי שממשיך איתי בחיי גם השנה.

יחסים

(19 בדצמבר, 2010)

וכך עוברים הימים בביה”ס זה ששמו חיים.
רובנו כאן מתנהלים כתולעי משי.
טורפים כל עלה בדרך, ולעיתים אחד את השני.
חלק מצליח להפוך לגולם משיי ובהיר.
לא עוד זחל רעבתני מחסל צמרות עיצים ועלוותם.
במצב גולמי זה נשהה עד שנבקע.
פגשתי כבר כמה גלמים נפלאים.
בטוחים אך כלואים בפקעת מפנקת.
אבל גולם עם גולם לא יכול לרקד.
כל שיכולנו לעשות יחד זה לחלום עלינו כפרפרים.

יש המסתפקים בזאת.
אבל לא כך אני.

רוצה להיות חופשיה
לעופף במחול הכנפיים,
להזדווג בחן בשמיים,
ומידי פעם לינוק צוף מפרח צבעוני.

פרפרים הם חופשיים
לא אסירים בקורי המשי.

מי יתנני פרפר כחול כנפיים.
פרח מעופף.

אש וגשם

(2 בדצמבר, 2010)

למה שריפות גדולות עוצרות נשימה כל כך?
מהבוקר אני ראה את העשן מתמר מעל שמי העיר שלי.
בצהריים השמש היתה אדומה ואור בצבע זהב חדר למטבח.
עם רדת החשיכה השמיים להטו.
כן, אני חוששת.
פוחדת שהאש תגיע לבית שלי פה בכרמל.
כן, אני מאד עצובה.
החורש האהוב עלי,
הנופים בהם גדלתי,
כילדה כנערה ואשה צעירה.
המקומות בהם אהבתי והתעלסתי עם אהובי.
על מצע של מחטי האורן על האדמה,
החורש בו טיילתי כאם צעירה.
אותם מקומות אליהם נסעתי בשבתות לטיולים עם בתי הקטנה.
העיצים שחיבקתי לפני בחינת ההתמחות שלי.
אותם חברי נפש בעלי שורשים שבצמרותיהם גרו צפרים
העיצים שנתנו לי כוח בעיתות משבר נ ע ל מו!!!
וליבי כואב (ולא מתוך התיפיפות) על כל החי בר של הכרמל.
על כל החיות הקטנות והגדולות, כל השיחים והפרחים שחיכו לגשם והאש שרפה אותם.
וכמובן על אותם אנשים שנספו שלא הכרתי. חושבת על המשפחות האבלות וליבי כואב.

מתפלת בכל ליבי שהאש תרגע והכרמל ינצל.
מתפללת לגשם ענק, סוחף. שמשמיים ירד ויכבה את האש
וגם תפילה קטנה ואישית: שהבית שלי ישאר ללא פגע.
תפללו איתי חברים יקרים.
שרי

יושרה

(18 בנובמבר, 2010)

“את סתם פחדנית!” אמרה לה חברתה.
“את לא עונה כשמעליבים אותך, את לא רבה, ואת מתרחקת במקום להתמודד.”
היא היתה בהלם מהמתקפה המוחצת.
הפעם היה עליה להביט במראה ולהיות ישרה עם עצמה.
בתחילה, התענתה בבליל רגשות של אשמה בושה ועלבון.
האם היא באמת חלשה? משחקת יפת נפש?
האם היא פחדנית עלובה?
שנים התלבטה בשאלה זו לאור רגישותה.
“בכלל את מוזרה. לפעמים את צריכה להיות לבד, ואת לא נגישה. למה את לא כמו כולם?” המשיכה המתלוננת בקול רם ובמבט כועס.
קשה היה לה להצטרף לנורמת הכוחניות שעלתה והתחזקה בחברה.
אנשים קראו לזה אסרטיביות.
הלכו לסדנאות ללמוד להיות “אני”.
היכולת העדינה שלה להתחמק מעימותים. הרצון להשכין שלום, הדחיה מויכוחים, שנאה ומלחמות התפרשו לא פעם כחולשה.והצורך להיות לעיתים לבד, לא הובן.
לפעמים גם היא התבלבלה והרגישה שהפחד מהאלימות גובר בנפשה על האהבה לאנשים..
הפעם בקורס, חברתה לחדר לא נתנה לה מקום להתחמק.
היה עליה להחליט עם עצמה מהי עמדתה.
להביט באומץ בליבה ולבחור את האמת.
האם היא מתחסדת?
האם היא פחדנית יפת נפש?
היא החליטה להסתכל פנימה ולבחור. האמת בצבצה לאט אך בבהירות.
לא היא איננה פחדנית!
היא יודעת לשלוט בדחפיה (עבדה על כך קשה), להתאפק ולא להכנס לעימותים מיותרים. לנסות להשכין שלום.
גם אם לעיתים תראה בעיני אחרים כחלשה
לעומת זאת כשיש צורך להפעיל כוח מול עוול ורשע היא יודעת לפעול במהירות ובעצמה..

בחברה כוחנית אנשים רגישים ורודפי שלום נחשבים לחלשים.
אך כוחם גדול בהרבה.
כוח האיפוק,
כוח השליטה ביצר התוקפנות וההרס גדול לאין ארוך מאותה אלימות חייתית מתפרצת.
“לא,” אמרה בליבה בהחלטיות, “אמשיך בדרכי ולא אכנע לנורמה האלימה.
זאת האמת שלי.. מי שיראה זאת כחולשה – פשוט עוד לא מבין.
יום אחד זה יקרה …”

פשושית

(20 באוקטובר, 2010)

היתה זו הפעם הרביעית באותו בוקר שהשארתי הודעה בפל׳
שרתי “יום הולדת שמח”בכל השפות (עברית, צרפתית, אנגלית).
החיילת היפה, בת ה19, לא תגיע בשבועיים הקרובים הביתה.
הקורס ארוך (4 חודשים) ומפרך.
“אמא איזה יום הולדת מבאס רחוק ממך..” היא אמרה, חצי בוכיה כשברכתי אותה.
“אם היו לי כנפיים הייתי מגיעה מיד אליך,״ הוסיפה נאנחת בצער.
״אז עופי הביתה פשושית אהובה,” אמרתי מחייכת.
“באמת?” היא שאלה כולה כמהה לבוא.
“רק אם יש לך כנפיים,” עניתי צוחקת.
“הלוואי היו לי מאמואליצ׳קה,” (שם חיבה ששמעה מחברה רוסיה).
בצהריים, ישבתי בסלון מול החלון הגדול בקומה הרביעית, עוצמת עיניים ומרגישה את הרוח הנעימה של הכרמל מלטפת את פני.
התגעגתי לנערה היפה, לעיני השקד ולצחוק המתגלגל.
פקחתי עיניים לקול משק כנפיים.

לתדהמתי, ראיתי מולי צפור קטנה.
היא נחתה על השולחן הקטן שביני לבין החלון,
המשיכה לעוף בחדר והתישבה מעל הטלויזיה.
התקרבתי אליה לאט, מתפעמת.
שמחתי שהחתולה ישנה בחדר השינה.
היה זה פשוש זעיר.

דיברתי אליו בלחש, מברכת אותו לשלום.
רציתי לוודא שהוא לא פצוע.
הוא נראה בריא. כנפיו היו שלמות, ונוצותיו לא חסרות. רגליו הזעירות היו שחורות ומתוקות למראה.
קצת מבוהל היה הפשוש הקטן, ומקורו פעור לרווחה כמי שנעתקו מילותיו…
הבטתי במקור השחור והעיניים הנוצצות.
הוא נראה פשוש צעיר. אחד שעזב את הקן לא מזמן.
(בדיוק כמו החיילת הרחוקה)
לאחר מספר דקות הוא חג בחדר ויצא דרך החלון כלעומת שבא.
היה זה ביקור קצר אך מרגש.
חייכתי בליבי.
היא יודעת לעוף העקרבית הקטנה!

זה כוחו של געגוע…

כשגברים אוהבים

(20 באוקטובר, 2010)

מעטים מעיזים גם לאהוב באור (באופן גלוי) אהבה מהללת ומשבחת, ולא לבכות על נטישה או בגידה.
פשוט לשבח ולהלל את האהבה ומושאה – האשה.
בחברתנו להיות גבר גבר, זה לא להראות רגשות (נחשב לא גברי וחלש).
כמובן שזוהי הכללה ויש כל מיני גברים, בעיקר הצעירים שהשתדרגו והרבה יותר מאוזנים כיום עד לפעמים בילבול….

בעולם הגברים, מקובל יותר לכבוש (ולהתפאר בכבושים, כולל של נשים) להראות תשוקה דחפים ותעוזה.
כשגבר אוהב באופן עמוק וריגשי הוא בדרך כלל לא חושף את זה.
לא בפני חבריו הגברים.

לאהוב באמת זה לאבד שליטה (לאהוב, לא להתאהב. להתאהב להבדיל זה מלא אדרנלין , שייך לפנטזיה ויש בכך אלמנט הרואי דרמאטי).
להראות את הבטן הרכה של הקפוד.
להרגיש לפעמים כמו ילד (אפורופו “הכנסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות”)
להתחבר לרגשות. להרפות, לתת אמון.
לא להיות על המשמר.
בדרך כלל (שוב הכללה) גברים נוטים יותר לאהוב באופן רכושני.
“את שלי,” הוא משפט אופייני לגבר אוהב.
גברים הרבה פחות סלחנים לבגידה מנשים (כמובן שכמו בכל הכללה יש יוצאים מהכלל).
אהבתם יש בה אלמנט כובש, אלמנט נלהב,
קצת פטרוני לעיתים.
גבר אוהב רוצה להעניק בטחון, והגנה לאשה שהוא אוהב.
לנשים בחברתנו לעומת זאת יותר קל להראות רגשות רומנטיים ומחוות רוך ואהבה, ועדיין להחשב “נשיות”.
לגברים מותר יותר להראות בטחון, עצמה, כיבוש.
לכן גברים בטוחים יותר, בוגרים רגשית ולעיתים כאלה שעשו כברת דרך של מודעות ועבודה של חיבור לרגשות, מוכנים לאהוב באמת באופן עמוק ומתמסר ולא תלותי ילדותי ורכושני.

וישנם אותם “נדירים” שהחלק הרגשי שלהם מאד מפותח מגיל צעיר, הקשר שלהם עם האם (כן קצת פסיכולוגיה מה לעשות) מאד חם פתוח ובריא, והם גדלו בבית עם זוגיות טובה.
אותם יודעים להביע רגשות ולא להסתיר זאת בגיל צעיר, ועדיין להרגיש גבריים וכובשים.
לסכום, בחברתנו, אהבה לאשה היא רגש מוסתר בחברה הגברית, וקצת גורם מבוכה.
מותר לאהוב את המולדת, את המשפחה, את העבודה, סקס…
דרך עקיפה לבטוי רגשות אהבה היה בתקופת הטרובדורים, אותם אבירים שכתבו שירי אהבה לגבירה נעלה בימי הביניים.
אלא שזאת היתה אהבה לגבירה בלתי מושגת ולא מינית.
לה נכתבו שירי הלל ולמענה נעשו כבושים אביריים. אבל לאשה מינית בשר ודם קשה היה יותר להראות ולהפגין אהבה מהסוג החברי המיני והעמוק.

לכן כשגבר בוגר, גברי, מצליח ומוערך מפגין בגלוי את אהבתו לאשה, אהבה שהיא מינית רגשית וארצית- זה מרחיב את הלב, ומלא אור.
יש באהבה זו עצמה ואיכות מיוחדים. כמו אורה של השמש וחומה.
אהבה יציבה, עמוקה ונאמנה.
אהבה גברית שכזאת
מרחיבה את הלב.

אנשים רגישים מידי

(14 באוקטובר, 2010)

בחברה המערבית הם לא מוערכים.
רגישים מדי.
חברה שמבוססת על ערכי השתלטות וחוזק בכדי לשרוד- מתקשה לכבד ולהבין את חשיבותם של אנשים בעלי רגישות גבוהה.
בחברות עתיקות יותר, פחות נודדות וכובשות במהותן- הם היו מוערכים ביותר (מצריים העתיקה, סין, וחברות עובדות אדמה אחרות)
שם שמשו כיועצים, מרפאים, אמנים , וחוקרי הנסתר.
היו אלו חברות מאוזנות שחיו בהרמוניה עם הטבע ועם האדמה. האלמנטים הנשיים והגברים היו מכובדים במידה שווה.

ילד חבוי אל הכלים, מתבודד וסגור נחשב גם בסין של היום, לילד מוערך ומקובל.
לעומת זאת ילד רגיש שכזה יהיה בשוליים החברתיים בתרבות המערבית.
ה”אינטרוברטים” (מופנמים), לא נחשבים היום. כולם אמורים להיות מוחצנים / מצליחים / משווקים / מלאי אגו ומחפשי רגושים וכיבושים.
“לאן הלכה העדינות לעזאזל?”היה שמו של סרט צרפתי קומדיה / סאטירה לפני 20 שנה.
אם אז זה היה רלוונטי, מה לגבי היום?
עדינות היא מונח לא מוכר בחברה כיום… העדינות נחשבת כיום לחולשה ולתכונה דקדנטית.

חברה מאוזנת זקוקה גם לאנשים רגישים מאד בכדי לתפקד.
אותם שחשוב להם מצבו של כדור הארץ, שמתקשרים עם צמחים,
בעלי חיים וילדים
בלי מילים,
בעלי האינטואיציה,
היותר רגישים בעלי העולם הפנימי העשיר,
הזקוקים להרבה שקט ובדידות
היודעים לראות את ההשלכות של פעולות באופן נרחב, לעצור רגע
לחשוב
ולהרגיש לפני כל אקט (לא להסס ולפחד כפי שזה מתפרש באופן שגוי)
לא רק לפעול במהירות / ספונטניות / לפי דחפים בסיסיים שאותם מפעיל המוח המלחמתי שיש לנו מעידן הזוחלים ((:
גם גברים אמיתיים יש בין הרגישים.
להם אף יותר קשה בחברתנו מלנשים.
הם נחשבים ללא גבריים ונלעגים על תכונותיהם ה”נשיות/חלשות”.
גברים שבגברים הם.
פשוט בעלי מערכת עצבים יותר רגישה.
מסתבר שזוהי תכונה גנטית מולדת. לא נרכשת סביבתית.
אותם המתפעלים כל כך מאמנות,
שרגישותם לריח / רעש / אור חזק מאד גבוהה.
ה”פחות חברותיים,”
הפחות כוחניים ושיווקיים.
האנשים המאד רגישים.
אותם אנשים שנהנים מסרטים צרפתיים, נרתעים מאלימות // ורגושים מלאי אדרנלין.
אז בשבחי האנשים הרגישים
כן
בשבחי אותה רגישות נרמסת היום-הרהור מליבי כתבתי.

אהבה חתולית

(3 באוקטובר, 2010)

אותה אני אוהבת מהרגע הראשון.
אכתוב עליה עוד עשרות שירים.

מהלכת בשקט
נקיה וריחנית
מבינה ענין.
אוהבת את עצמה וגם אותי.
אפשר לספר לה סודות.
לא מרכלת.
יפה ונעימה למגע
הכי כייפית בחורף כשקר
כשהשעון שוכח לצלצל,
מעירה בליטוף זנב ומיאו עדין.
תמיד יהיה בה משהו פראי
לא ניתנת לאילוף.
אוהבת בהתמסרות
בלי חשש לאבד את עצמה.
חזקה וגמישה
ברכות אין סופית.
יודעת לשרוט
ולקמר גבה,
לא באה כששורקים לה
רק כשבא לה…
תמיד נסיכית
לעיתים ערמומית.
יש לה חוש הומור מיוחד,
וגם נקודות תורפה.
יפה כל כך עד לעורר קנאה
(במיוחד האיפור התמידי מסביב לעיניים בצורה מצרית)
חתולה שלי
פנתר קטן בביתי.

גברים

(26 בספטמבר, 2010)

הם שונים ומגוונים.
הגברים שבחיי.
חלקם היו מאהבים.

אחרים כמו אחים,
ידידים אהובים שלי.
הצעירים בנפשם היו לי כבנים (אותם שלא ילדתי)
והבוגרים לעיתים היו לי כאבות.
כן,
גברים.

כהים או בהירי עיניים.
בהילוך נמרי או גבעולי מרחף.
או אותם יציבים ואדמתיים, קצת דוביים.
אוהבת אותם.
כן, הם לפעמים ילדותיים,
בוגדניים,
מאכזבים ואף גסים ולא רגישים.
אבל הם חלק חשוב בחיי.

לצד חברותי /אחיותי האהובות , הנשים-
תמיד היו ויהיו הגברים בחיי.
כל כך שונים ממני
ובו בזמן משלימים
ומציתים את שמחת החיים.
לחיי הגברים בחיי,
ולגברים בכלל.

ולמי שציפה לספורי זימה
מצטערת,
זה לא הסגנון שלי
ושלהם להיחשף ככה ((:-

הריגושים החדשים

(19 בספטמבר 2010)

בדרך כלל אני די סובלנית.
כולל לפרסומות ולניו אייג׳ מסחרי ושטחי.
לאחרונה סובלנותי הגיע לקיצה כששמעתי מספר פעמים פרסומת די באנלית שמשודרת ברדיו.
לא ברור לי אם פרסומת זו הנה פשוט אותה אחת שהגיעה ברגע שיכולת הספיגה שלי הגיעה לקיצה, או שיש בה עצמה משהו שהביא אותי לבחילה תהומית.
פרסומת פשוטה שמתחילה בקולו העמוק והגברי של גבר המדבר על “אחריות למשפחה” וממשיך בקולו המלטף:
“אחריות לשלום הילדים, לאשה, והכי חשוב” -וכאן אני מרגישה את גל הבחילה מציף אותי– ” לרגש את עצמך ולקנות בלה בלה בלה.”ֿ
תרבות הריגושים שגורמת לילדים / מתבגרים / צעירים / מבוגרים להחליף כל חפץ / בגד / מכונית /רהוט / בן זוג / עבודה / מטפל / בית וכל שתרצו..
וזאת בשבח ה”ריגוש -חידוש”.
כי למה להתאמץ? למה להתבגר ולהנות מהדרך? למה להתמודד עם קשיים? הכי חשוב זה המטרה לא?
בתרבותנו שהפכה צרכנית, ומכלה משאבים,
בקרוב תכלה גם את כדור הארץ שחומו עלה, משאביו מדלדלים והוא עומד על סף כליון.
כי “להשתמש ולזרוק ולרכוש חדש ומרגש” זוהי מילת המפתח.
“לכוכב הלכת הבא,” תהיה הפרסומת הבאה לא? או לגוף הבא שנרכוש בטכנולוגיה חדשנית.
יאללה לריגוש הבא.
לסדנא החדשה,
לדיל הבא,
לקשר הבא,
למאמן הבא,
לאהבה הבאה,
ללוק החדש ועוד ועוד.
וצר לי – אבל לא בא לי על גן הילדים הזה שבו דחיית הסיפוקים וגם הריגוש עצמו אורכם חצי שניה.
אז האחריות בעיני היא לא לרגש את עצמך, אלא לדעת את עצמך ולכבד את החיים.
מאחלת שנה של רגושים מהסוג העמוק והמתמשך שממנו ניתן לחוש התפעמות והשראה של ממש, ולא סיפוק דקיק כמו ….((:
שרי

חדר כושר בסגנון אוסטרלי

(11 בספטמבר, 2010)

אימון כושר מיוחד במינו, מרחיב שרירים סודיים.
הוא לא ידוע כל כך במחוזותינו.
מאמנים מסוימים מכירים אותו ומאמנים באמצעותו וכך מגיעים להישגים מרשימים עם המתאמנים.
הביאו אותו מארץ רחוקה אם כי הוא ידוע לכל ילד…
באוסטרליה מתרגלים אותו באופן פיזי באמצעות בומרנג.
גם כאן אפשר לתרגלו. בחדר כושר ישראלי.
אנסה להסביר את העקרון לפיו הוא פועל:
לכל אדם יש זכות לאהוב ולהיות אהוב.
שתי זכויות אלה הנן בעצם זכות אחת.
בחברתנו המודרנית המיקוד הנו בעיקר על הזכות להיות נאהב.
הזכות לאהוב ולתת מאהבתך מתרכזת בעיקר בהקשר של הורים וילדים.
נתינה הורית שהנה בעצם נתינה לעצמי (ילדים הנם המשך שלנו)- נחשבת לנתינה הנכונה בחברתנו המעודדת הורים לטפח ולהעניק לילדיהם אהבה.
מיותר לציין שנתינה הורית הינה נתינה שיש בה צפיה לתמורה (גם אם לא מודעת) – לקבל בחזרה (אפילו נחת וגאווה) להיות נתמך בגיל מבוגר,ועוד.
היא נחשבת למעין ערובה נגד בבדידות וערירות, כמעט כמו השקעה בבטוח חיים….
אין כאן נתינה לשמה במובן הטהור והלא מחכה לתמורה. נתינה שכל תמורתה היא חדוות הנתינה וההזדמנות לאהוב.
נתינה לא אישית אלא נתינה ממקום אוהב אנוש וטבע. הנתנה כאןן אישית ביותר בכל המובנים.

הזכות לעזור לזולת,
לחבר,
לבן הזוג,
לזר,
לנזקק,
לחולה,
לחלש ולנכה,
לא נחווית בימנו כזכות אלא כנטל.
שכחנו את שידוע לכל אדם משכיל רגשית: לאהוב ולהיות נאהב הם היינו הך.

הזכות לתת נחשבה בימים קדומים בחברות “פרימיטביות”, פחות “מתקדמות”, כאוצר.
אנשים בחברה נאורה אמורים להשתוקק לתת כפי שכיום משתוקקים לקבל.
בימנו זכות זו הפכה למעמסה.
בסדר היום המטורף שבו כולנו רצים לטפח את האגו הפרטי ולהתאמן למצוינות ולכושר שיהפכו אותנו צעירים ויפים לנצח, אין מקום לתת אהבה, ובהתאם להכיל בתמורה
פתוח האג , הצרכים האישיים, והחזון האישי של כל אחד להצליח ולהיות נאהב, השכיחו את הנתינה לזולת.
ההקשבה כיום הנה מזערית.
תקשורת אינטימית אמיתית הנה נדירה. אנשים מחכים שהשני יסיים את דבריו בכדי שיוכלו לאמר את שלהם.
גם ביחסים אינטימיים הרצון לקבל והקושי לתת בולטים ביותר.

ככל שנאהב יותר את הזולת נקבל אהבה באופן אוטומתי מעצם הנתינה.
זוהי אנרגיה שחוזרת אלינו כבומרנג.
זהו חוק פיזיקלי.

תרגול אפקט הבומרנג לנתינה וקבלת אהבה:

כמו תרגול בשריר הפיזי במכון הכושר , יש לתרגל את היכולת לתת ולהכיל אהבה באופן הדרגתי בכדי לא לזעזע את חוק ההומאוסטאזיס שמשמר את הקיים בנפשנו.
יש להתחיל בהקשבה לזולת פעם ביום באופן מודע.
להמשיך לאחר שבוע בהוספת שימת לב לשני באופן אמפטי ואוהד, ושאלה לשלומו באמתונסיון להבין מה הוא מרגיש.
עם הזמן תתפתח היכולת להרגיש שקיבלתם אהבה, בזמן שאתם מתרגלים נתינה זו.
תחושת אושר זו הנה סימן שאפשר להמשיך קדימה בפתוח הכושר לאפקט הבומרנג.
אור ירוק להמשך התרגול
אז אפשר גם להפנות נתינה לסביבה הרחבה והלא מוכרת.
לבסוף ניתן להתנדב באופן קבוע לעזור למישהו זר נזקק
כל אחד יבחר את המתאים לו.
בהצלחה,
שרי

אהבה, גברים וקסם קטן

(4 בספטמבר, 2010)

לפני סוף השנה,
ממש דקה לפני שהיא נגמרת קרה לי קסם קטן.

נשאלתי שאלה מקצועית פה בקפה, על ידי חברי הוירטואלי ישראל קליוסטרו.
במסגרת הפרויקט “אהבה במעקב”,
הוא התענין בשאלה : מדוע קשה לגברים להגיע לטיפולֿ.
עניתי וסיפרתי את דעתי .
אכן גם בקליניקה שלי, התוודיתי אחוז הנשים גדול בהרבה.
הבעתי על כך את צערי האישי וגם האנושי הכללי.
נשים ממשיכות להתפתח וללמוד וגברים קצת נשרכים מאחור בתחום הזה ומעדיפים ללכת למכון כושר או לנסוע למסעותענוגים במזרח…

באותו שבוע פורסמה הכתבה ב-ynet, ובה צוטטתי.
יומיים לאחר מכן צלצל הפל׳ שלי, ושני גברים קבעו פגישה והגיעו לקליניקה לטיפול.
הם לא קראו את הכתבה אבל הקסם עבד…

אולי נשים ללא אהבה סובלות יותר מגברים? ואולי לגברים יותר קשה לפתור בעיות בדיבור ולא במעשה, והם היו מעדיפים לטפס על הר מלשבת מול אדם אחר בחדר לבד ולדבר על בעיותיהם? אנשי מקצוע מתעמקים בשאלה למה פחות גברים ניגשים לטיפול.

הפניות להשתתפות בפרויקט אהבה במעקב המשיכו לזרום, אבל רק נשים. לא היה אפילו גבר אחד שמוכן לבדוק את האפשרות לטפל בעצמו בשביל האהבה. ניסיתי לברר גם אצל מטפלים מקצועיים שאני מכיר את השאלה: האם גברים באמת נמנעים מטיפול, ואם כן – למה.

רובם הסכימו מיד עם ההנחה שזה קשור לחינוך ולציפייה החברתית שנוצרת בעקבותיו. דווקא באופן מפתיע אמרה לי מישהי משהו שנגע לליבי יותר מכל: “אצלנו הנשים לא למצוא אהבה זה הדבר הכי מסריח שיש. ואם תשאל אותי – הכי פחות בשליטתנו ולכן מבאס במיוחד”. הייתכן שנשים ללא אהבה סובלות יותר מגברים?

שרי רפאל, פסיכולוגית קלינית הוליסטית:
“לצערי זה לא מפליא, והתופעה הולכת ומתגברת עם השנים. פעם בקליניקה שלי המצב היה חצי-חצי גברים ונשים. היום בקושי יש אחוז אחד או שניים של גברים. יש בעיקר נשים וגייז. לגברים יותר קשה לפתור בעיות דרך דיבור ולא מעשה. תגיד להם לטפס על הר, להקים יחד תעלה, או לצלוח נהר – הם יקפצו על האתגר. תגיד להם לשבת מול עוד אדם בחדר לבד ולדבר על מה שמטריד אותם – הם יעדיפו ללכת לרופא שיניים או לתרום דם עם מחט גדולה. טיפול הוא לדבר על רגשות, ‘לחפור’ בנשמה, ועוד בלי פתרונות תכל’ס מידיים. לרוב הגברים קל יותר לפעול, גם אם זה קשה, ובתנאי שאפשר לראות תוצאות קונקרטיות, ורצוי – מיידיות. מעטים הגברים שהם גם ורבליים באותה מידה (בני מזל תאומים, למשל, מאוד תקשורתיים). לכן, אני מצליחה לא רע להפנות בעלים של מטופלות למאמן, לא לפסיכולוג. אימון, שהוא יותר קונקרטי ומוגבל לתוצאות ולמספר מסוים של פגישות, פופולרי יותר אצל גברים. אבל גם באימון הקושי לפנות גדול אצל רוב הגברים. בתרבות שלנו להיות גבר זה לא להראות חולשה, לא להיעזר, להסתדר לבד, לא לעשות עניין מבעיות.

האקט של ללכת לטיפול דומה לבקשת עזרה, להודות שאתה לא מסתדר לבד, שיש לך בעיה. רוב הגברים מפרשים זאת כחולשה וכהתנהגות לא גברית. כמה חבל. הרי ללכת לטיפול דורש כל כך הרבה אומץ, ובכלל – המסע פנימה מלא הרפתקאות כמו טרקינג בג’ונגל בתולי. יש שם כל כך הרבה סכנות / בורות / מפלות / הרים / שלגים / סופות / חיות טרף / מלחמות ונצחונות. כל כך מתאים לגברים גיבורים. וגברים שמעזים לעשות זאת הם כל כך יותר גברים בסוף המסע. שלא לדבר על כך שבסוף יש גם פרס – אהבה (עצמית וזוגית), שלום, בריאות ושמחה. עצוב לי בשביל הגברים, שאני אוהבת בכל ליבי, ובשביל הנשים שנשארות לבד מפני שהגברים לא אמיצים מספיק ללמוד ולהתפתח.

חלום שהתגשם

(26 באוגוסט, 2010)

״אמא,״ אמרה הקטנטונת בת ה-4, אז לפני שנים
“אני רוצה להיות שוטרת, לתפוס את האנשים הרעים ולהגן על הטובים”.
זוכרת שחייכתי אז מביטה בעיני הדבש העמוקות.
“כל שתרצי בכל ליבך אהובתי הקטנה, יתגשם,” הייתי עונה לה כשגילתה לי את משאלות ליבה.
היא התגייסה לצבא לפני חודשיים.
הילדה הקטנה שלי, חזרה מהטירונות.
חיילת במדים, שזופה, עייפה, יפה מתמיד ובוגרת.
התרגשתי וליבי פעם במהירות למראיה.
אחרי הטירונות היא חזרה הביתה לסופ״ש, ובעיניה שני יהלומים נוצצים מהתרגשות.
“אמא , שיבצו אותי כחיילת שמשרתת במשטרה!
אני אקבל מדים של שוטרת, אצא לסיורים בניידת בלילה וביום,
אהיה בקורס שוטרים, ואוכל לתפוס את הרעים ולהגן על החלשים והמותקפים,” אמרה כולה נלהבת ולחייה האדימו קלות מהתרגשות.
” את זוכרת אהובית שרצית להיות שוטרת כשהיית קטנה?” שאלתי מחייכת.
” לא אמא, אני לא זוכרת, אבל אני זוכרת שתמיד אמרת לי שאם ארצה משהו באמת באמת, זה יתגשם!” אמרה צוחקת.
ואז בלחש ,כמדברת לעצמה הוסיפה העקרבית הקטנה בחיוך מסתורי,” אז בטח גם חלום אחר שלי יתגשם,” ולא הוסיפה….
לא שאלתי מהו.
אני פשוט מחכה שהיא תיצור אותו.
ובינתיים שמחה בשבילה כל כך.
למרות שבסוד אגלה שהפולניה שבי לפעמים דואגת לילדה הלבושה מדים כחולים שיוצאת לתפוס את הרעים ולהגן על הטובים((:

גיל התבונה

(16 באוגוסט, 2010)

עכשיו
משהגעתי לגיל התבונה
יכולה נפשי להמריא
לשיאי האושר והשמחה
כעדת דולפינים על גלי הקצף.
לצלול למעמקי הצער והנשיה
כספינה טובעת.
מבט עיני חודר את מעטפת החומר
ורואה את הנפש במערומיה.
נפשי למודת מסעות במימדים רבים,
לא חוששת לצאת ולחזור לביתה הגשמי.
כל שגופי עייף מלעשות,
תפליא לבצע נשמתי מלאת התבונה.

כשיפגשו מבטנו הצלולים,
נוכל לאהוב
ולתנות אהבה
גם ללא התערטלות גופנו.
יחד נצלול מיומנים
לעומקי הרגש.
בחשיכה נמשיך לראות
בעיני נשמתנו
כחתולים אוהבים.
גמישות רבה לגיל התבונה.

אסטרולוגיה

(9 באוגוסט, 2010)

ברגע בואה לעולם,
מערך כוכבי מרום,
בסדר מדויק
יצדיע לנשמה.
משקף בסידורו השמימי
את טבעה המיוחד של כל אחת
זכר או נקבה.
כמו טביעת אצבע,
כמו הדנא
כמו צבע הרשתית
כמו ציור הנשמה.
מזכרת מהיקום
כך יברכו כוכבים במרומים,
את הנשמה שהעיזה להגיע לעולם.

אגדה

(30 ביולי, 2010)

מתוך הסבך הוא יופיע
כולו אצילות ומסתורין.
יפסע מעדנות לעברה,
היושבת לה בקרחת היער, בין הפרחים.
יכרע על ברכיו, ראשו קרוב אליה.
עיניו החומות, מלאות עומק ותבונה.
יצור קסום, חד קרן.
היא תושיט ידה, מלטפת את הרעמה הגולשת.
בעדינות כרקדן,
יניח את ראשו בחיקה.
תחבק את צווארו מניחה ראשה על שלו.
יחד ינשמו נשימות קצובות ושקטות,
פעימות ליבם תואמות.
ותמו המלחמות, המחלות והסבל בעולם.

אהבה

(28 ביולי, 2010)

אחד הנושאים הכי מרתקים בחיי המקצועיים והאישיים הוא אהבה
שנים של עבודה עם מטופלים יחידים, זוגות הטרו והומוסקסואליים -והמסקנה פשוטה:
אהבה זה ענין של מזל.
או במילים יותר ״רוחניות:״ גורל וקארמה.
יש אנשים מופלאים ומיוחדים, פנויים רגשית ומוכנים לקירבה-שלא פוגשים אהבה שהופכת לזוגיות יציבה. ואחרים, מוצלחים לכאורה פחות, בנויים לאינטימיות פחות-ומזלם הפגיש אותם עם נפש תאומה שאיתה הם צועדים באושר מגיל צעיר.
שנים ניסיתי לפענח את התעלומה.
שנים ניסיתי ״לעזור״ לאנשים למצוא אהבה.
כיום אני יודעת שכל מה שמטפל טוב יכול לעשות בנידון
הוא לעזור לאדם להיות מוכן אם וכאשר האהבה תגיע.
האם תגיע למרות מאמצים השקעה, שינויים וחידושים?
זה כתוב בכוכבים, ויד אדם לא תוכל לשנות זאת.
ענין של גורל אמרתי?

אבא-בת

(27 ביוני, 2010)

שלא כהרגלי, הפעם מביאה לכאן נושא רגיש ויקר לליבי, בפורמט מקצועי.
יחסי אב ובת.
רבות הנשים המופלאות שמגיעות אלי, והפצע שבליבן מדמם.
פצע של חסך מהילדות או מגיל ההתבגרות.
פצע שאף אמא, לצערי, אף המופלאה, לא יכולה לרפא.
מקווה שהמודעות לכך תעזור.
מתנצלת על האורך והשפה הפסיכולוגית.
במהלך במסע הטיפולי, הפצע מגליד ולעיתים כמעט נרפא.
אך המקום תמיד נשאר רגיש ופגיע.
לכל הנשים והאבות (כן יש גם כאלה שמגיעים בגיל מבוגר לנסות לתקן את הקשר עם הבת).
באהבה, משרי.

כל בת זקוקה לאב מחויב ואחראי. אב שיעודד את התפתחותה האינטלקטואלית, המקצועית והרוחנית, ובעיקר יעריך את המיוחדות שבנשיותה. כאשר האב לא קיים בחייה בצורה זו, היא תתמודד לעיתים קרובות עם תחושות של בדידות, וחוסר בטחון ביכולתה לתפקד בעולם.
לא אחת ניתן לפגוש נשים יפות ,מוכשרות ומצליחות. אך כל זה הוא כלפי חוץ.
בתוכן הן סובלות מבדידות, ייאוש, פחד מפני נטישה ודחייה, וחוסר בטחון בנשיותן ומשיכתן. רבות מהן חבו יחסים פגומים עם אביהן. או יחסים קשים בין האב לאם…
גם אמא נפלאה ומסורה לא תוכל למלא את חסרונו של האב ביחסים עם הבת.
את נושא הזהות הנשית ניתן לפתח עם האם ודמותה כמודל לחיקוי והזדהות. הקשר המיוחד בין אם לבת, ניתפס באופן אינסטקטיבי כשייך לאותו מעגל של זהות נשית ועצמית.
אך הזהות העצמית של הבת מושפעת באופן ישיר בעיקר מיחסיה עם האב.
תדמיתה העצמית של הבת,
יחסה כלפי גברים ותפקודה בעולם בחיי היום יום,
הדימוי העצמי שלה ומודעותה למשיכתה המינית ונשיותה -תלוי ביחסו התקין או הלקוי של האב
(כלפיה, כלפי האם וכלפי נשים בכלל)
בת שזכתה באב מתפקד, מרגישה כמהלכת בעולם ולצידה אביר ללא חת
להגן,
לאהוב
לפלס דרכה
וליעצה בדרכה מחוץ לבית
יחסה כלפי גברים מכובד, כמו היחס שהיא מצפה מהם.
כך הרי הורגלה וראתה מהמודל שחוותה בבית.ביחסיה עם אביה ויחסיו שלו עם נשים בחייו.
אב חלש, אב שאיננו מעורר כבוד ובטחון, אב שמעשיו אינם הולכים יד ביד עם ערכיו- יחבל בדמוי שלה את עצמה כאשה ובדמוי שלה לגבי גברים בכלל.
יחסו האוהב והלא מיני, מעודד אותה ביחסה עם העולם הגברי ומפתח את זהותה הנשית ותחושתה בעתיד כיפה, אהובה וראויה לכבוד והגנה מצד המין הגברי.
האב מציג בפני הבת דגם גברי כהשלמה וכניגוד לדגם הנשי של האם. הוא האחראי לכך שהיא תפגוש תפיסות נוספות, לעיתים שונות לחלוטין לגבי יחסים ואהבה.
הוא זה שנוטה לספק ריגושים,
חידושים,
אירועים שמחוץ לשגרה והבית -להם אחראית יותר האם שהקשר איתה סימביוטי ואינטימי, מעט רחמי (מלשון רחם).
האב חשוב כגורם המעודד את פריצת התא הסגור של היחידה אם-ילד, וגורם תומך בעצמאות והתמודדות עם החיים והעולם.
האב מאשר את נשיותה המתפתחת של הבת ללא חשש לתביעות מיניות לגביה.
בכך הוא ומשמש גשר בטוח לצלוח איתו את המעבר בין ילדות לנשיות בוגרת. דמות זו של האב השונה מהאם, מאפשרת לבת מקור נוסף לאהבה בלתי מעורערת.
יחסים טובים וקרובים בין האב ובת מתפתחים כשהוא מעניק לה נאמנות,
הגנה,
תקשורת טובה,
תשומת לב
ואהבה
וכמובן מודל של גבר החי לפי ערכיו ביחסיו עם העולם ועם הנשים שמסביבו.
אב מתהולל ובוגד הנו אב שאין לתת בו אמון מצד הבת האוהבת.
כנ״ל אב שהינו נער מבחינה רגשית או פיטר פן נצחי.
זהו אב שפגע באופן עמוק באימונה באהבה, בגברים ובעצמה.
כשהאב מגלה אכפתיות כלפי הבת הוא מאפשר לה בעצם לפנות אליו בשעת משבר עם האם וכך לבצע הפרדות ועצמאות מהסימביוזה.
הבת איננה בודדה לחלוטין אם היא בחוסר תקשורת עם האם בזמן שהיא נאבקת להיפרד ולבנות את זהותה שלה.
תפקידו של האב הוא גם להעביר אידיאלים לבת.
הוא משמש מודל לסמכות,
אחריות,
החלטיות,
סדר ומשמעת.
יחסו לעבודה ולהצלחה ישפיע מאד על עמדותיה בנושאים אלה.

נושא מאד חשוב ביחסי אב ובת הוא הקשר הזוגי של הבת כאשה
האב הוא הדמות הגברית הראשונה בחייה של הבת.
צמיחתה הרגשית והרוחנית תושפע מאד מיחסו של האב אליה.
הוא המעצב החשוב ביותר של האופן שהיא מתייחסת לגברים.
האב הנו גבר ושונה ממנה.
הוא אחראי לעיצוב השונות שלה, המיוחדות והאינדיווידואליות שלה.
כשהאב חסר בחייה הרגשיים של הבת היא תסבול מכמיהה הדומה לרעב.
כמיהה לאותה אהבה שלא חוותה ולה היתה כה זקוקה בהתפתחותה.
משפחה, ילדים, יופי, הישגים, לא ישביעו רעב זה.
גם קשריה עם גברים יהיו צבועים בגוון של אותו רעב. אהבת אם וכל מאמציה לא יוכלו לספק את הצורך זה של הבת שהאב אמור לספק. אובדן אב אינו בהכרך מותו או היעדרותו הפיזית.
חוסר מעורבותו בחיי הבת,
בגידתו באם ובערכים שעליהם הצהיר
חששו מהאם וחוסר יכולתו לבטא סמכות ואומץ
או חוסר נוכחותו בחייה
זהים למוות או העדרות וגם הם נחווים כאובדן.
כשאין כל קשר בין האב לאם- הבת גדלה לעיתים בתחושה של חסר שורשים
היא רגשית מבולבלת לגבי זהותה העצמית ומקורותיה.
הסכסוך החיצוני הופך בתוכה לסכסוך פנימי.
גם כשהקשר בין האב לאם בעייתי הדבר משפיע עליה קשות.
יחס בעייתי של האב לאם (אלימות, חוסר תקשורת בקורת וזלזול, בגידות ושקרים) מונע מהבת את תחושת הבטחון בנשיותה וכן בטחון לגבי זוגיות ויחסי גבר אשה.
כשהקשר בין האב לאם יציב ואוהב, הבת בטוחה בקרבה עם האב. אין לה כל חשש מהתעוררות מינית כלפיה, כי יחס זה שמור לאם. אב שחסר בחיי הבת משאיר אותה בודדה וחשופה להתמודד לבד עם העולם.
היא נשארת פגועה, נטושה ועורגת לאהבת אב.
הפגיעה גדולה ביותר בעיקר משום שכמו בכל סוג של התעללות בילדות, הקורבן מרגיש אשם.
לרוב הבת מאשימה את עצמה ביחסו החסר, או זועמת עליו, על הגברים בכלל ועל החלק הגברי שבתוכה (עבודה/יוזמה ועצמאות), ולא מרגישה טובה מספיק כדי לזכות באהבה ואושר עם הגברים שבחייה.
סוג אחר של אובדן אב נחווה כאשר האב הנו דמות לא סמכותית ומזניח את תפקידו זה ומותירה לאם או לאשה אחרת.
הבת לומדת שאינה יכולה לסמוך עליו או על גברים בחייה.

גם אב שתלטן התובע מבתו כניעה נחווה בחוויה הרגשית של הבת כאובדן האב.
וכמובן ווריאציה נוספת לחוסר תפקוד של אב מול הבת הוא האב המפנק יתר על המידה, בחולשתו וחוסר סמכותו ומתיחס לבת תמיד כילדה ולא כאשה.
אב ילדותי לא מספק לבת מודל לגבר בטוח ותומך.

אב שלא מאפשר הבעת רגשות גם הוא אב לא תומך ( אב החושש מעימותים עם הבת, או לא מאפשר לה לכעוס עליו).
כשהבת לומדת שאין זה בטוח להביע רגשות בפניו,
היא תחשוש לסמוך על רגשותיה ולהביעם בפני גברים ודמויות סמכות בחיים.

ספקות עצמיים,
הכחשות ,
הדחקה וחששות הופכים למסכה שאיתה היא יוצאת לעולם במקום הבטחון והאומץ להיות עצמה.
לסיכום, תפקידו של האב משמעותי וחשוב ביותר בחייה של האשה
אובדן האב משמעותי וכואב.
מודעות לפצע שנגרם בעקבות אובדן זה יש בו התחלת ריפוי.

ככל שאשה שחוותה אובדן אב תהיה מודעת לנזק שהיא חוותה,
כך תוכל למצוא רפוי ולא להמשיך את הפגיעה דרך האשמה עצמית,
בריחה מהעולם,
שחזור היחס עם גברים נוספים בחייה והנצחת הפגיעה. וככל שאב יבין מה משמעות תפקידו והתנהגותו כלפי הבת- יוכל לתקן את הקשר איתה. וכאן עלי לציין לאותם אבות שבמקרה יקראו את שכתבתי -שאף פעם לא מאוחר לתקן!
ולכל אותן אמהות דואגות
אומר כפסיכולוגית , כאשה וכאם:
יש דברים שאינם תלויים בכן.
תשתדלנה לא להרוס את המעט שיש (כולל את הקשר עם האב גם אם הוא רופף, לא לדבר בו רעות גם אם פגע),
להיות סובלניות לנזק שנעשה, ולתמוך בילדה / נערה / אשה צעירה, ככל שאפשר.
זה בהחלט אפשרי.

בהצלחה
אוהבת שרי

סיום והתחלה

(22 ביוני, 2010)

לפני 12 שנה, התרגשתי כל כך.
היה זה קיץ מיוחד.
מזג האויר לא זכור לי ,
יודעת רק שהיה זה הקיץ האחרון.
בסופו, התחילה תקופה חדשה
שנמשכה 12 שנה.
גם הקיץ הזה אני מתרגשת כל כך.
מזג האויר קשה הפעם,
אבל לא אותו אזכור בעוד מספר שנים.
זה הקיץ האחרון אחרי 12 שנה.
אתמול היא חזרה עם התעודה
סיימה את ביה”ס.
לא עוד תלמידה.
ואני מביטה בה עוד חודש מתגייסת.
זוכרת את היום הראשון אז
לפני 12 שנה.
כמה גדלנו,
כל אחת והבי”ס שלה.

קעקוע

(14 ביוני, 2010)

נתינה של חומר
היא הקלה ביותר, לדעתי.
נתינה מעצמך,
יותר תובענית
וגם משמעותית.

החומר אינו נשמר לנצח.
היום הוא כאן ומחר איננו.
אך נתינה שיש בה מהנשמה
תישאר בלב השני לנצח
ותשאיר בו חותם
לדורות.
נושאת אני חותם
וגם משאירה את שלי.
כל אחד והקעקוע שלו…

חיים

(5 ביוני, 2010)

יש החיים פעם אחת.
כך הם אוהבים.
נאמנים לאותם ערכים
חברים
וצורת דיבור.
בעיר אחת יחיו,
צעירים כבוגרים.
ינצרו באהבה תמונות מהעבר.
יחיו באושר עם אותו אדם שנים רבות.

אחרים יחיו מספר גלגולים באותם חיים.
ישנו שמות,
בני זוג,
ערים
וארצות.
ימותו ויוולדו מחדש שוב ושוב.
בלילות של קיץ,
חזיונות מחיים אחרים חוזרים אלי בהבזק.

נשנושים אסורים

(28 במאי, 2010)

“מה דעתך? נכון שאני נראית טוב?” אמרה בעיניים שובבות, הרפלקסולוגית העסיסית שלי.
פעם בחודש אנחנו נפגשות.
ידיה מופלאות.
“זה בגלל שאני מנשנשת משהו חדש וצעיר. ולא משמין לחלוטין!” אמרה פורצת בצחוק מתגלגל.
גופה הגמיש התנועע כרוקד.
משהו בתנועת האגן שלה היה חושני להפליא.
כמו קפיץ גמיש מעצם הזנב עד לחוליות הצוואר.
“בעל לחוד- ומאהב לחוד” גילתה כלוחשת סוד. נוסחאת הפלא לאושר החדש.
“מי אמר שצריך לפרק משפחה? אפשר גם וגם וכולם מרוצים.״
וכך ספרה בהתרגשות על המאהב הצעיר ש”מנשנש” אותה בביתו הנקי, בלי רעש ילדים, בלי לחץ.
“זמן איכותֿ,״ קראה לזה.
“וכמובן שלא אעזוב את הבעל המסור / האבא למופת / המפרנס הטוב, שגם אותו אני אוהבת ואתו מתענגת. אבל חוץ מארוחות בריאות צריך גם נשנושים.
תראי מה זה עשה לי לגזרה.
את יודעת זה אנטי דכאוני לחלוטין,” סיימה את הפרסומת ללהיט החד(ש) בחייה.
חייכתי, לא הוצאתי הגה. ואז התוודתה : “אחרי שגיליתי שהוא מבצע שיחות (סקס) ארוכות עם מישהי בברזיל מהפייסבוק, החלטתי לפעול בהתאם. במקום לפרק את המסגרת.
ולא רק שיחות .זה העונש שלו. מותר גם לי!
זה עובד באמת.
תאמיני לי .
אני ברקיע השביעי.
אם זה לא יסתדר אתו, אקח נשנוש אחר. נפתח לי התיאבון,” סיימה בהכרזה החלטית.
ובחיוך מתוק הוסיפה: “אבל שישאר ביננו טוב? את פסיכולוגית, יודעת לשמור סודות.״ היא מעולם לא נראתה כה מאושרת / חיובית / וקורנת.
נראה מה אפגוש בחודש הבא.
לא שמרתי… אני מגלה.
מה דעתכם?
כן זה לא “רוחני” זה גם לא “הגון” וזאת אשה ולא גבר. אם ורעיה בישראל.
ואם זה היה גבר?
ובכלל מה הייתם אומרים לה?
אני רק חייכתי מכל הלב, ולא אמרתי כלום. אולי עיניי גילו את שבליבי אך לא פי…

פחד מוות

(17 במאי, 2010)

“היא לא מצליחה לישון,” הוא סיפר לי במצוקה.
היא נרדמת ל-5 דקות ומתעוררת.
המטפלת שלה כבר מותשת,” הוסיף ובקולו הקשוח נשמעה תחינה לעזרה.
חברי הטוב לא ידע איך לנהוג באמו הקשישה, “בוגרת” מחנה השמדה.
הישישה שהגיעה לגיל מכובד, בקושי שורדת בגופה הקטן והמצומק.
“היא פוחדת למות. היא פוחדת שאם תירדם היא תמות. המטפלת קורסת.
“נראה לי שאבקש מהרופא כדורי שינה, בכדי שהמטפלת תוכל לנוח.״
סיכם לבסוף. מדבר איתי ועם עצמו.
“לא נוכל להבין את האנשים שעברו את הזוועה,” ניסיתי לנחם / להסביר.
״הפחד שלהם מלהרפות מהחיים נבצר מבינתנו.”
הוא הרהר לרגע, והנהן בראשו בעצב
“את צודקת יקירה. זה בטח הפחד הזה.״
כשחזרתי לביתי אחרי שיחתנו בשבת בבית הקפה, חשבתי על הורי שכבר אינם כאן איתי במימד זה. התמלאתי חמלה וסליחה ענקית.
כלפיהם וכלפי כל אותם אנשים שעברו את התופת, ובכל זאת הצליחו לבנות דור חדש.
כל הטעיות שעשו וכל הטרופים, נראו לי כה קטנים מול חווית הזוועה שעברו.
מי הלך אז לטפול? מי יכול היה להשתקם מהטראומה? הם שרדו בתנאים קשים וגידלו אותי.
שלחתי חיבוק מליבי לאותה ישישה קטנה ומפוחדת. מאחלת לה שינה ערבה גם אם תהיה זו האחרונה.
לבוגרי שואה מותר לפחד למות.

צפור מחמד

(6 במאי, 2010)

כנפיה קוצצו ,
כך הפכה לצפור מחמד.
לא עוד לעוף תוכל,
בכלוב זהב תשכון.
מה שרואים מפה
לא רואים משם.
לפעמים היתה נזכרת במרחבים
עת דאתה
על גל אויר חם,
מעל צמרות העיצים.
היא ניסתה לשיר.
על מעוף האוהבים,
הפרח האדום
והנקטר המתוק.

צפרים חפשיות מתות בסתר,
גם בכלוב זהב.

הציור הוא של מיכל שמעוני המקסימה
והשיר מוקדש לאותם זקנים
ערירים
חולים
ונשכחים

ריקוד האהבה

(27 באפריל, 2010)

לפעמים יש מפגשים כאלה.
לא מובנת התחושה הכל כך חזקה של קירבה ואהבה כלפי אדם שלא פגשת מאודך.
היכולת המידית הזאת, לדבר ככה עמוק ומהלב עם אותו זר/ה.
רגע כזה הוא נדיר.
זה קורה עם בני אותו המין וזה קורה גם עם בן המין השני.
זה לא תמיד מתפתח לאהבה רומנטית.
יותר אהבה של נשמות.
כמו תחושה של קירבה משפחתית אבל רוחנית.
יש הקוראים לזה: “מפגש מגלגול קודם”
ויש המפרשים זאת בדרכים יותר לוגיות.
אני לא מפרשת עכשיו.
רק משתפת.
ככה בדיוק הרגשתי עם מיכל שמעוני ואופירה אוריאל (אפרופו מיכל הכירה לי את אופירה למרות שלא נפגשה איתה במציאות עדיין). שתי ציירות מיוחדות.
שתי נשים מיוחדות.
ליום הולדתי קיבלתי ציור מרגש עד דמעות, שהגיע מירושלים, ביום העצמאות, בידיה היפות של אופירה.
“משהו קטן בשבילך,” אמרה האשה היפה ברכות.
פתחתי את העטיפה המושקעת, וזוג ברבורים אוהבים התגלה לפני.
מרגש עד עמקי נשמתי.
“שתגיע אהבה גדולה לביתך החדש,” ברכה אותי בעיניים נוצצות וחיוך קסום.
תודה לך אופירה אהובה,
על הציור המקסים,
על הדיוק הכל כך גדול (איך ידעת להביא לי בדיוק את שאני אוהבת).
וכן ריקוד האהבה היפה הזה תלוי לו על קיר מיוחד בביתי.
וכמובן על לוח ליבי

עצמאות ואהבה

(18 באפריל, 2010)

מאחלת עצמאות מפחדים,
חסימות,
בקורת,
שליטה
ואלימות.
עצמאות אמיתית תמיד נמצאת בנפש.
מי יתן ועוד הרבה אנשים ימצאו את האומץ
לפגוש את עצמם
להשתחרר מכל מה שמפריע לחופש
ואהבה אמיתית
שלכם שרי

האנשים הרגישים

(8 באפריל, 2010)

הם נראים כמו כולם.
לכאורה…
משהו במבטם קצת שונה.

רק מי שמביט עמוק בעיניים
יכול להבחין בזיק הרוטט.
זה השוכן שם מסתתר
כמו ליבה הפועם של צפור
המונחת בכף היד.

הם נראים כמו כולם.
אמרתי כבר?
לכן זה מפתיע.
הרגישות הזאת.

סף הכאב השונה.
התגובה הבלתי צפויה.
מאז ומעולם לא כיבדו אותם.
את האנשים הרגישים.
בעולם כוחני ותחרותי, קשה להם.
אמנים בנשמתם…

אוהבת אותם.

להיות הורה טוב

(26 במארס, 2010)

“אז מה זה בעצם הורה טוב ?” אני שואלת בחיוך, כשהם מתלבטים איך לנהוג, עם הצאצא שנולד / הולך לגן / לבי״ס / ואפילו לתיכון…

ככה לקראת האביב, והסדר המשפחתי, בואו נבדוק כאן יחד.

הורות טובה
לעיתים קרובות נחווית כהקרבה, נתינה, ויתור, חוסר זמן לעצמך, מטלה שבאה על חשבון מימוש החיים האישיים ועוד…

לא מעט הורים אומרים לעיתים לילדים או בינם לבין עצמם את המשפטים:
“כל מה שהקרבתי / ויתרתי בשבילך / חייתי למענך / אתה החיים שלי…” ועוד…
הורים משקיעים בקריאה של ספרים / הליכה לסדנאות למידה / התיעצות עם מומחים, ועוד.
כל זאת בכדי להיות הורה טוב ולא לטעות חלילה…
(אפרופו הורה טוב טועה, ומאפשר לילדו לטעות בלי להרגיש שמגיע לו גזר דין מוות על טעות.
ובכלל תגידו, איך אפשר ללמוד בלי לטעות?)

הורים מקפידים בעשיית הדבר הנכון / הפריט הנכון / המינון הנכון /האוכל הנכון / התרופה הנכונה / החוג המתאים לילד /הקייטנה הנכונה / בי”הס הנכון ועוד…

אכן, הורה יכול לעשות את כל הפעולות ה”נכונות.״
להשקיע בכך זמן וכסף.
אבל העיקר חסר!
הורה הנו מודל משמעותי לילד.
הורה שלא השקיע בעצמו,
לא מודע לעצמו,
לא התפתח רגשית ורוחנית,
לא פתח את ליבו,
לא יודע מהי משמעות חייו (חוץ מלהיות הורה).
לא יכול להיות מודל לילדו ולפיכך קשה לקרוא לו הורה טוב.
הורות הינה מתנה שניתנה לנו בכדי נמשיך להיות תלמידים של החיים
ולפתח את עצמנו- בשביל להיות דוגמא לילדנו.
לכן התירוץ של “לא היה לי זמן בגלל הילדים”
משקף התיחסות מוטעה לחלוטין לגבי תפקידו של ההורה מול ילדיו.
ולא בכדי כתבתי תירוץ…
אפשר גם לדאוג לצרכים הפיזיים והרגשיים של הילד וגם להיות מודע לעצמך ולהמשיך להתפתח.
(וכאם חד הורית מגיל שבתי היתה בת שבועיים, אני מדברת מנסיון אישי ולא רק מנסיון אקדמאי ומקצועי).
להיפך,
ההורות מהווה עידוד ותמריץ לכך.
כשהילד הופך לאדם בוגר,
יש לו הורה שהנו גם אדם בוגר רגשית ונפשית,
מודע לעצמו ולצרכיו,
מלווה לחיים שהתפתח והחכים (אינטלגנציה רגשית היא החכמה הגדולה ביותר).
אתו הוא יכול לתקשר,
לשתף ולהתיעץ .
כי מולו עומד אדם שלם ולא קורבן מאשים.

חופש בחירה

(17 במארס, 2010)

“תגידי,״ אמרה חברתי האדריכלית היפה, “את לא חושבת שזאת אחריותנו והבחירה שלנו להיות בריאים או חולים?”
ישבנו ככה מול הים,
בבוקר אביבי נעים.
השמש זרחה בנעימות.
ובין לימונענע למיץ גזר, דיברנו על הכל ועל כלום,
כי מה שעבר ביננו היה מעבר למילים.
“אני מקווה שאני לא קשה, אבל לדעתי אנחנו בוחרים את בריאותנו וחיינו,”
היא סיכמה בעדינות העצמתית האפיינית לה.
לקחתי אויר,
ועניתי בנחרצות משלבת רגש וראש בדרך האפיינית לי:
“לא יקירה.
החופש שלנו זה לבחור איך לנהוג במצב נתון.
אם בריאות או מחלה.
חופש הבחירה איך נחיה ואיך נתמודד עם מצב שלא בשליטנו.
היוהרה לחשוב שאנחנו מחליטים על גורלנו,
דרך מחשבה או דרך פעולה, היא לא לענין.
כל החופש שנותר לנו, והוא ענק, זה איך לנהוג, לחשוב, להרגיש ולהתמודד עם מצב נתון.״
לרגע היתה שתיקה.
שתינו למודות תהליכי מודעות, רוחניות ומציאות של חיים.
היא הביטה בי וחייכה ושוב היו המילים מיותרות.
ביננו קיים אותו מרחב של חופש בחירה ושוני, שיש בין שתי נשמות אוהבות.
כאלה שמותר להן לא להסכים תמיד.
ולענין החופש.
אני יודעת שדבריי לא קלים.
ורבים לא יסכימו איתי.
אך זה החופש האמיתי שיש לנו -בעיני.
ואני לוקחת את החופש, לאמר זאת בקול רם ובכתב.

מאחלת חג חירות שמח לכולם.
באהבה שרי

סנדוויץ׳ לדרך

(24 בפברואר, 2010)

יש ילדים הבאים לבי”ס עם סנדוויץ׳ “מושקע”.
אמא הכינה אותו באהבה, בתשומת לב, שמה בתוכו בדיוק את מה שהילד אוהב.
עטפה אותו בנייר מיוחד, הוסיפה פרי, חטיף מתוק ושתיה…
ויש אחרים, שהגיעו עם סתם לחמניה ושוקו שאמא “דחפה” מהר בבוקר לשקית.
אחדים הגיעו בלי כלום..
לפעמים מישהו נותן להם ביס מהאוכל שלו, כי הוא שבע מדי.
ולפעמים לא.
יש ימים בהם הספיקו לאכול משהו בבוקר (שאריות של לחמניה יבשה או סתם עוגיה שנשארה בקופסא).
ויש ימים שהם רעבים גם בצהריים כי לא מחכה להם ארוחה חמה.
כך גם בחיים.
הסנדוויץ׳ לדרך הוא מה שקיבלנו בבית.
המזון לדרך החיים.
הרזרווה האישית בזמנים קשים (רעב)
לפעמים לא היה סנדוויץ׳ פיזי מושקע בבית,
אבל הסנדוויץ׳ הפסיכולוגי והרוחני היה מעולה.
ולהבדיל, לפעמים היה סנדוויץ׳ פיזי מושקע , אך ה”סנדוויץ׳” לדרך בחיים היה חסר.
התקשורת,
האהבה,
התמיכה,
הרגישות,
המגע הפיזי,
הפעילויות המשותפות,
הצחוקים,
הספורים,
האוכל
הפירגון
והקירבה בבית.

יש שגדלו כמו עשבי בר
ללא כל אהבה במקרה הטוב.
מכירה גם אחרים שגדלו למרות ההתעללות הפיזית או הרגשית,
ההזנחה
הטרוף
והאכזריות.
כל אחד והקארמה שלו.
כל אחד והסנדוויץ׳ שלו לדרך (הפיזי והרגשי).
הבטחון העצמי,
הדמוי האישי ,
האהבה /שנאה עצמית שלו .
אתם יודעים,
לפעמים פרחי בר מדהימים ביופים.
הם גדלו כך
בגינה של אלוהים.
לצד עשבי הבר.
כך גם אנשים.

מוקדש לכמה פרחי בר שהגיעו אלי,
מקסימים אחד אחד.
והם לא ידעו זאת מעולם קודם.

המלכה שבפנים

(10 בפברואר, 2010)

“מכירה את המלכה שבתוכך?”
אני שואלת אותן
נשים המגיעות למפגשים בחדר הכחול המשקיף לים.
בכל אשה שוכנת מלכה
בכל גבר שוכן מלך.

במהלך הדרך היא מופיעה מתוך הנפש.
אותו צד אצילי, רך, אינטואיטיבי, חושני ומשתנה כאורו של הירח.
בליבי אני קוראת לדרך: המסע לנבכי הנפש הנשית.
רובנו נשים גדלנו בתחושה שאנחנו רחוקות מלהיות מלכותיות.
יש שלא הרגשנו כלל נסיכות בילדותנו.
חלק מאיתנו גדלו עם אמהות שלא בגרו, ולא הפכו בעצמן למלכות.
הן נשארו לעד נסיכות / ילדות.
לא היה מקום לנסיכה נוספת..
אחרות לא הרגישו מעולם את מבטו הגאה של אב אוהב,
אותו מלך שהכתיר את האם למלכה, ואותנו לנסיכה.
לאט לאט
יד ביד
הברווזון המכוער הופך לברבורה
כל אחת שונה מרעותה.
יש צנועות ובייתיות,
יש אמהיות ובשלניות.
יש נעריות ושובבות,
יצירתיות ובינלאומיות.
אחרות יותר מקומיות.
שורשיות וישראליות.
ויש אותן צבעוניות ומפוארות,דרמתיות וזוהרות.
ברגע המפגש בין הילדה הפנימית והמלכה שבפנים-
חוזר הברק לעיניים כבויות,
ההליכה נעשית קלילה וקפיצית,
האגן מתנועע ברכות
הגב מתישר
ובקצות השפתיים מתחבא לו חיוך שובב.
הבגדים יותר מחמיאים ומושקעים
והסגנון האישי אותו טאץ׳ יחודי לכל אחת, נראה בברור.

מחייכת לי בסתר ליבי
מתרגשת כל פעם מחדש מהפלא שהתרחש.
“כל אשה היא מלכה,”
אני אומרת בתחילת המסע
“בואי נגלה את שלך.״

השיעורים הקטנים של החיים

(2 בפברואר, 2010)

משהו קטן -גדול שמאד יקר לליבי.
מנסה עדיין ליישם מזה שנים:
1. בחיים אלה תקבל גוף.
אתה יכול לאהוב או לשנוא אותו,
אבל זה הגוף שלך לאורך כל החיים האלה.

2. אתה בתכנית למוד של 24 שעות הקרויה חיים.
בב”יס זה תלמד שעורים.
כל יום תינתן לך ההזדמנות ללמוד אותם.
אתה יכול לאהוב את השעורים או לשנוא אותם.

3. אין שגיאות, רק שעורים.
צמיחה היא תהליך של נסוי וטעיה.
הנסיונות ה”כושלים,״ הם חלק מהתהליך בדיוק כמו הנסיונות ה”מוצלחים.״

4. שעור חוזר על עצמו עד שהוא נלמד.
הוא יוצג בפניך בצורות שונות עד שתלמד אותו.
כאשר תלמד אותו תוכל לעבור לשעור הבא.

5. מספר השעורים הוא אינסופי.
בכל חלק בחיים יש שעורים.
כל עוד אתה בחיים, אתה לומד שעורים.

6. “שם” אינו טוב יותר מ”כאן”.
כאשר ה”שם” יהפוך ל”כאן”, תקבל “שם” חדש ששוב יראה לך טוב יותר מה”כאן”.

7. אחרים הם רק ראי שלך.
אינך יכול לאהוב או לשנוא משהו באחר אלא אם כן זה משקף משהו שאתה אוהב או שונא בך.

8. מה שתעשה מחייך תלוי בך.
יש לך את כל הכלים והמשאבים להם אתה זקוק.
באת איתם לעולם.
מה שתעשה איתם תלוי בך.
הבחירה היא שלך.

9. התשובה נמצאת בתוכך.
התשובה לשאלות החיים היא בתוכך.
כל שאתה צריך לעשות הוא
להסתכל,
להקשיב
ולבטוח.

10. אתה תשכח כל זאת שוב ושוב.

באהבה ממני לכם
שלכם שרי

אמנות לנשמה

(29 בינואר, 2010)

הוא/היא
הגיעו אלי מירושלים.
לפרוש כנפיים פה בדירה החדשה
לברך בכניסה את כל מי שבא
להזכיר שמתוך הסבל והלהבות,
אפשר לקום לתחיה מחדש,
ולחיות באהבה.
תודה לחברתי המופלאה
אופירה אוריאל היפה,
שבאה להביא את הציור המרגש הזה לביתי.
הוא הרבה יותר יפה במציאות.
כמו החיים
יפים ונוראיים יותר מאשר בתמונות.
לכן בחרנו נשמות כולנו, להגיע לכאן בתוך גוף.
בחדר אחר של הבית,
במקום מלא רגש,
שטות להן חבצלות המים היפהפיות של מיכל שמעוני המופלאה והקסומה,
וממלאות את ליבה של בתי באהבה ושלווה.
בקיר שבסלון, נפתח פתח גדול לשביל מופלא בזכות ציור החלון היפהפה שלה,
וזוג דגי זהב שטים מסביב ללוטוס בוהק
בחדר השינה שלי.
ממול פורש כנפיים כחולות -אדומות
פניקס נוסף של אופירה
אלגנטי ואצילי
ועף למרום מבין ענפי עץ פורח.
תודה לכן יקרות
על כל השפע שהבאתן לי.
שבת טובה לכולם
שלכם שרי

יופי

(23 בינואר, 2010)

בבוקר בגן הצבורי
ישבתי על ספסל עם חברתי הטובה
בשמש.
פגשנו אשה זקנה מלאת חמלה,
אחרי שנים של סבל וכאב.
היא ברכה אותנו באידיש מכל ליבה.
חתולת רחוב יפהפיה וחכמה,
שגרגרה והתחככה בי
כשסיפרתי בסוד על מר ליבי.
ואיש זקן ואצילי
הגיע לשבת בשמש.
הוא וחברתי החליפו ברכות וחיוכים.
בהתרגשות סיפרה לי,
על הכרת התודה היום יומית שלו.
מודה הוא על היכולת לצאת לטייל בגן
למרות סרטן הריאות שהתפשט בריאותיו.
אותו בוקר של שמש בגן,
ישבה חברתי שלי והקשיבה באהבה
בזמן שסיפרתי לה על מר ליבי…

בקצה השביל היה דוכן למכירת פרחים.

קניתי לי יקינטון לבן.
צחור ורענן .
טהור וריחני
כאהבה שחוויתי אותו בוקר בגן.
היופי לא נמצא בעיני המתבונן.
הוא בליבו.

כמיהה

(14 בינואר, 2010)

קושי הפרידה
הוא לעיתים כקושי ההתחברות.
אמנות הפרידה קשה ללמידה,
גם אחרי שנים של אימון.

לפעמים מתאווה היא להיות עגורה.
להתחבר פעם אחת בחייה לעד.
לעוף עם בן זוגה,
לארצות החמות בחורף
שוב ושוב עד יום מותה.
לפגוש חברות -אחיות נשמה
להזדקן איתן עד שיבת הנשמה הביתה.
עגורים…
מילה מדהימה.
מעוררת כמיהה כמעופם הנפלא.

מילים וצבעים

(8 בינואר, 2010)

מעבר למילים
שוכן עולם של צבע וצורות.
המסר העמוק עובר איתם.
שנים של עבודה עם מילים
עזרו לי להעריך עוד יותר
את המשמעות האלוהית,
המרוממת והעמוקה
של עולם האמנות
את מסר האהבה
היופי והאמת
שמעבר למילים.
אמנות פותחת לבבות,
מרפאת מצוקות
ועוזרת ללב פצוע ללבלב מחדש.

תודה לכל האמנים
אותן שמאפשרים למסר האלוהי לעבור דרכם
שעושים עבודה מופלאה בשמחה ובהנאה.
מוקדש באהבה גדולה לכל אותם אמנים
שאולי לא “נחשבים” באקדמיה או בגלריות מדופלמות, אבל הכי נחשבים בלב מתבונן
אותם מופלאים שאמנותם מרוממת את הלב,
שבאה מנפש טהורה עם נחוח אלוהי של יופי ואהבה.

(מיכל שמעוני, אופירה אוריאל, נטע גוב, אורית גפני ועוד רבים וטובים)
ובראש הרשימה מופיע כמובן הטבע
שנותן לנו את הפרחים,
העצים
החיות המופלאות,
השמים,
האוקינוסים
הנהרות,
ההרים
הצוקים
הגבעות.
וכל מה שלא הזכרתי והרשימהעוד כה ארוכה ומופלאה…

ארץ חדשה

(3 בינואר, 2010)

“זה כמו לעבור לארץ אחרת, רק עם אותה השפה.”
אמרה לי הנסיכה כשעיניה בצבע הדבש, נוצצות.
“קצת,” הסכמתי.
לעבור לדירה חדשה בשכונה חדשה זה סוג של שנוי.
עדיין לא כמו עיר אחרת או ארץ אחרת אבל מי שהיה נכנס לדירתנו
בשבוע האחרון היה בהחלט מרגיש בסוג של מהפכה…
היחידה שהסתגלה מיד היתה החתולה.
בנגוד לכל מה שכתוב בספרים ובמאמרים- היא החליטה כבר בערב
הראשון לסרוק את הממלכה החדשה הסקרנית הפרוותית.
וכך- בזנב מורם, בין הקרטונים והרהוט -טיילה לה סקרנית.

חלק מהרהיטים עברו איתי, חלק נמסרו וחלק יגיע בעתיד, חדש.
להבדיל, בשנה זו גם מחלק מחברי נפרדתי ואפגוש חדשים בקרוב..
שנה חדשה
בית חדש
התחלה חדשה.
שנה אזרחית נפלאה לכולם
ממני
באהבה
שרי

סטייה

(20 בדצמבר 2009)

לפעמים
מאוחר בלילה
לפני שאני פורשת למיטתי
אני שוב מטיילת לי שם
מחפשת את שאהבה נפשי.
מדמינת את הריח,
הצלילים והתחושה
כאילו היה זה אתמול.

חוזרת לשם
לארץ הקסומה והירוקה
ליער בו גדלו פטריות בעלות כובעים אדומים מנוקדים בעגולים לבנים
לתותי בר קטנים אדומים
אותם שטעמם כנשיקת אוהבים וריחם משכר

בצעדי רקוד כמו פעם,
במעלה השבילים הזרועים פרחי בר
חופשיה שוב כאיילה.

ושוב זוכר גופי את התחושה הנפלאה
את אותה התנועה
כה חופשיה וזמינה בקצב ההוא.
מקליקה בגוגל מילים כמו “אהבה”או “כמיהה”,
לוחצת על תמונות
והנה אני שוב שם.

כל אחד והאתרים שלו
כל אחד והסטיה שלו.
..
בשבוע הקרוב לא אהיה זמינה ברשת.
עוברת דירה מתנתקת
אהבה לכולם
שרי

סיום והתחלה

(9 בדצמבר, 2009)

מביטה בה ונפרדת בדרכי.
אחרי 20 שנה!

עוזבת
מרפה ממנה
נצמדת אליה
פוחדת
מתרגשת
משתוקקת
אוחזת
מתרחקת
מתקרבת
נרתעת…

נקבע תאריך ואני עוברת.
עוזבת את הדירה האהובה שלי.
את הבית ביער, הקטן והחמים,
עם תקרת העץ והעיצים מסביבה שכבר נוגעים- מלטפים בענפיהם את החלונות.

לדירה חדשה לי
ומשופצת.

עוברת בחג האהוב עלי.
זה הלבן עם המתנות והכוכבים.

אחרי חנוכה שלנו מגיע חג המולד שלהם…
וב-23 אנחנו עוברים.
סימלי לחלוטין.
במקרה או שלא. אחרי שקבעתי עם המובילים ראיתי שיצא ערב כריסמס וחייכתי לי בשקט . תוהה…
עוברת יחד עם החתולה שכל חייה בילתה כאן (והגיע אלינו ב-23 לדצמבר לפני 9 שנים)
יחד עם כל העציצים (כולל קקטוס חג מולד הפורח לו בוורוד בוהק.)
איך זה שכל פעם הוא קם לתחיה בדצמבר?
איזה נס לראותו פורח אחרי שנה שלמה שהוא סתם קקטוס עלים.
ואז הוא הופך מלכותי קסום.
גורם לי להרגיש תקווה כל שנה.
לפני כן נצחצח את החנוכיה הישנה מכסף של סבתא שלי.
זאת שהגיעה מהונגריה אז כשהם עברו ליבשת אחרת
פעם אחרונה נדליק אותה פה, ואז נעבור איתה.
אורזת גם את הזכרונות בתוך קופסא קטנה בליבי. את הזכרון של התינוקת שנולדה והגיעה לכאן, לפני 18 שנה.
את האהבות,
הפרידות,
את השמחות והעצב.
את הכאב והעונג.
את פני הורי שכבר אינם ולא יגיעו לדירה החדשה
ואת כל אהובי משכבר שחלקם לא אראה לעולם.
אורזת בלב ועוברת.
תאחלו לי בהצלחה.

היא לא ידעה

(24 בנובמבר, 2009)

היא לא ידעה למה
הגשם הרעיד את נימי ליבה
מזה כשבוע חיכתה לו
מביטה בשמים בערגה.
כשהגיע, עמדה לה
באמצע החורשה
בדרכה הביתה.
מניחה לטיפות להרטיב בגדים,
שיער
ועור.
נשארה נוטפת
צוחקת.
מבושמת,
ושיכורה מריח הגשם.
נדמתה כמי שעשתה אהבה
יפה
רטובה
וזוהרת.
היא לא ידעה למה
אבל הגשם היה לה למאהב.

מי הגיבורים שלך?

(17 בנובמבר, 2009)

“אז מי הגבורים שלך?”
שאלה אותי פעם אותה מטפלת נפלאה.

לפי הגבורים שלנו (שחלקם מתחלפים עם השנים) אפשר להתחבר לערכים, חלומות, עוצמות ובעיקר לעצמך.
אז מי הגבורים שלך?
אספר לכם קצת על גבוריי (ועל עצמי דרכם)
מגיל צעיר הזדהיתי עם:
רובין הוד (מלך האביונים- קצת מחוץ לחוק וקצת גבור שנחלץ לעזרת החלשים),
פיטר פן (ילד נצחי ומנהיג הילדים האבודים),
שלגיה (זאת עם הגמדים וכל חיות היער וכמובן האמא החורגת הרעה, הנסיך על הסוס הלבן עם אותה הנשיקה….),
וסופרמן (איזה כיף לעוף ולהציל את כולם…)
היו גבורים אחרים מושאי תשוקה וחלום:
שון קונרי (הגבר עם הלוק האולטימטיבי בגירסה הבוגרת של ב”שם הורד”),
פול ניומן כחול העיניים,
רדפורד בדמותו של “הלוחש לסוסים”
וכמובן ג׳ייק ניקולסון המדהים.
אחרים ששמשו כמודל של ערכים:
הדאלי למה, מרטין לותר קינג, גאנדי.
מבין האמנים הערצתי את
מיכלאנג׳לו
אגון שילה
ואת רון מ”כמעין המתגבר” של אין ראנד להבדיל

ברשימת הנשים היו כאלה אגדיות כמו:
טינקרבל
הפיה מפינוקיו
גון דארק.
נשים שהערצתי בגלל מה שסימלו בעיני:
מרי קירי,
סימון דה בובאר,
יעל מהמקרא (כך קראתי לבתי:יעל)
הזמרת אמא אדמה:
מרסדס סוסה
מבין השחקניות
גואן וודוורד
סימון סניורה
פאני ארדנט
רומי שניידר
מרילין סריפ האגדית
וכמובן מרלין מונרו האירופאית:
בריג׳יט בארדו אוהבת החיות((:

.
עכשיו שגיליתי לכם חלק קטן (יש עוד כמובן) מגיבורי,
מה שלכם?

הסבר שכזה

(11 בנובמבר, 2009)

יש אנשים שלא אוהבים מגע.
יש כאלה שמגע מחייה אותם.
יש שאוהבים רעש
השקט מפחיד אותם.
אחרים שומעים קולות רבים בשקט…
יש המרגישים צורך שמישהו יהיה כרוך אחריהם תמיד. יש האוהבים מרחב.
תגידו: “אהבה זו תלות …
תגידו:”אהבה זה החופש להיות עצמך באמת.”

על טעם וריח אין להתווכח.
יודעת.
שוני וגיוון הם דווקא לטעמי.
אבל
אני
אוהבת חתולים!!!
ואנשים שאוהבים חתולים.
במיוחד אותם גברים נדירים (לרוב נשים מתחברות לחתולים)
שאוהבים אותן חיות מופלאות ומסתוריות.
.
אותם אנשים
היודעים עד כמה זקוק חתול לאהבה וחיבה
רגיש לצרכי האחר
אך לעולם ישאר נאמן לעצמו.

יש האוהבים את הפרווה,
את המגע,
את הגרגור,
את ההליכה השקטה והחושנית,
את ההתמסרות
והעצמאות
אותה האהבה המיוחדת
מסתורית ומלאה קסם.
ויש כאלה שזה דוחה אותם.
אין לי הסבר.
גם לא לזאתי, הפסיכולוגית שבתוכי

היא רק אמרה שאי אפשר להסביר אהבה.
בקול כזה חכם של פסיכולוגים…
אתם יודעים.
אבל אני ניסיתי.
החתולה שלי באה פתאום והתחכחה בי, כאומרת: תעזבי את ההסברים
ובזאת תמו מילותי.

בתמונה אמו האבולוציונית של חתול הבית.
חתול בר (לינקס) וגור
אזניים מדליקות
אבל אותה מסירות אמהית מדהימה כמו של חתולת צמרת או אשפתול רחוב.

הביתה

(13 באוקטובר, 2009)

היא הביטה בי בעיניים גדולות
אותן אגמים של דבש עמוק.
השעה היתה מאוחרת…
מאותן השעות שבהן אפשר לשמוע את קול משק הכנפיים השקטות של התנשמת הגדולה.
בהן השמיים נראים כקטיפה שחורה, רכה ועמוקה.
כשכמעט ניתן לראות את הפיות טוות אריג דקיק, מקרני אורו של הירח.
אותה שעה קסומה, בה אומרים אמת גדולה בפשטות גאונית.
היא הביטה בי ואמרה בקולה הבוגר, והשזור עדיין בנימי ילדות.
קול שהגיע מעמקי הנשמה:
“את יודעת אמא, אני לא אוהבת את חיפה.
אני לא מרגישה פה בבית…
למרות שנולדתי פה, ואנחנו כאן כבר שנים.
ככה הרגשתי מאז שאני קטנה…
בגלל זה אהבתי לחיות בתל אביב, או בכרכור, ולנסוע לחברים שלי בנתניה.
משהו בחיפה עושה לי כזה אוההה” (היא כווצה את כתפיה היפות ועצרה נשימתה).
“אבל כשאני חוזרת לפה, לבית שלנו גם אם זה בחיפה, אני עושה אההה” (והיא פרסה את זרועותיה לצדדים, שמטה כתפיה ונשמה לרווחה)
ואז הגיע משפט המחץ שריגש אותי ונגע בנימי נשמתי:
אבל איפה שאת נמצאת,
שם אני מרגישה בבית.
לא חשוב איפה זה.
אפילו בחיפה.

חיים אחרים

(7 באוקטובר, 2009)

“הלו,” שמעתי קול של אשה לא מוכרת בקו הטלפון.
היא בקשה לראיין אותי.
הציגה עצמה כעתונאית.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שפונים אלי, ראיון
לעיתון, לרדיו ולספרים שעוסקים בנושאים שונים.
נעניתי כרגיל, שמחה לעזור ולהתבטא.
הפעם הזאת הייתי קצת חשדנית.
משהו בקולה…

“טוב,” חשבתי בחיוך מדברת עם עצמי
(מנהג חביב עלי בשנים האחרונות… לפעמים אני אפילו גולשת לשיחות
מדובבות בקול)
“אם זאת לא עיתונאית, נעשה לה “גוד טיים” וניתן לה להרגיש כך.״
ביום שקבענו הופיעה בדלת ביתי אשה צעירה וחביבה.
אך משהו בי המשיך לחשוד.
התיישבנו במרפסת הטובלת בעצי האורן, עם כוס תה צמחים (היא לא רצתה קפה), ועוגיות,
היא הוציאה מחברת ועט
וה”ראיון” החל.
דיברתי בשמחה על התרבות האינדיאנית.
זו המכבדת את זקניה וחוליה, על השוני הגדול בינה לבין תרבותנו
המתיחסת למבוגרים כאל מצורעים חסרי תועלת.
לא היה זה ראיון עם הפסיכולוגית שבי, יותר עם המורה לחיים,
זו המלמדת ערכים משמעות ותרבות.
(אני לא אוהבת להשתמש במילה “רוחניות” שהפכה למטבע שחוק ונרמס היום)
בסוף שעה של “ראיון,״ סיימתי את הפגישה בעדינות,
בטענה שזמני דחוק.
ובליבי חשבתי לי:
“אולי היא לא עיתונאית באמת, אבל היא מראיינת טוב.”
שאלתי בסקרנות אם אין לה מחשב נייד
והיא ענתה בחיוך שהיא מעדיפה לכתוב כמו פעם…
נפרדנו בחביבות.
חייכתי לעצמי כשהלכה ולמחרת שכחתי לחלוטין מהענין…
מה גדולה היתה תדהמתי כשקיבלתי כעבור חודשיים אימייל מהעורכת של
“חיים אחרים” ובו היא בקשה שאשלח לה תמונה שלי לכבוד הכתבה בה
רואיינתי.
“ואני חשבתי שהיא התחזתה,”
אמרתי לעצמי
“פולניה חשדנית שכמותך”….גערתי בי .”מתי תלמדי להאמין באמת?”
התמונה לא פורסמה,
כנראה שלא היה מקום לתמונות של כל המרואיינים בכתבה.
אך שמחתי לקבל את הגליון החדש ולראות שכל מילה שנכתבה, היתה אכן שלי, מדויקת ולא מסולפת (די נדיר בעיתונות של ימנו).
אז תודה למראיינת הטובה,
וסליחה שהייתי חשדנית.

עולם הפוך

(1 באוקטובר, 2009)

להשתגע זה מה זה מפחיד.
כשמישהו שאתה אוהב משתגע
זו חוויה ממש טראומתית.
זה קרה אז לפני שנים.
השבוע זה קרה לאחרים
שניים שאוהבים ואחד התהפך עולמו.
הלב נשבר.
ידעתי שעלי לפעול ולעזור במיידית.
בלי לייפות את המצב…

אחריותו המקצועית של מטפל בנפש
היא לזהות מצב שכזה.
תודה למורה שלי ז”ל,
הפסיכיאטר שהעיז ללמד פסיכולוגית ישראלית חצופה
תודה לשנים של למידה והתמחות בבריאות הנפש.
תודה לכוח עליון
שעזר לי להרגיש את הצער ולא לאבד את הראש ולפעול.
כל מה שנותר עכשיו
זה להתפלל לשפיות ובריאות.
אמן

תובנה

(26 בספטמבר, 2009)

גם האדם הכי שנוא עליכם
זה שהכי פגע בכם,
שעשה מעשים
“בלתי נסלחים”

יום אחד
ימות.

כולנו בני תמותה.

אפשר לסלוח לו…
תאמינו לי,
בסוף הוא ימות.
אין צורך להיות אתו בקשר.
אפשר להשתחרר ממנו כבר עכשיו.
והדרך הכי טובה להוציאו מחייכם היא
לסלוח.

סימנים

(20 בספטמבר, 2009)

הגשם ניקה וטיהר
שטף עלים ושבילים.
השמש יצאה ברכות של אחר הצהריים
והאירה עגילי יהלומים
בקצות מחטי האורן
נוצצים באור יקרות לחג.
החתולה גרגרה בעונג
לקול ציוץ הצפורים
המשתעשעות -צוהלות על מקלחת הפתע.
וליבי שלי
נשטף אותו הרגע בתקווה.
“סימנים,” הוא לחש לי
“לברכה ממרומים.”

בית ספר של החיים

(1 בספטמבר, 2009)

היא הלכה היום
יפה שזופה ומלאת נעורים
ליום הראשון בי”ב
השנה תסיים את בית הספר הרשמי.
אמא שלה
הלכה באותו היום
למכור את הבית בו גדלה
אז, כשהיתה בגילה.
לא היה זה בית אהוב
אך מלא זכרונות נוסטלגיה ורגשות.
זה היה הצעד הנכון לעשות
בכתה י״ב של ביהס של החיים
שורשים עמוקים שולחים ילדים מבתים קשים
כנגד רוחות עזות וצונאמים של זעם שואה וטירוף.
שורשים קשים לעקירה.
אך זה היה הדבר הנכון לעשות
זאת ידעה בעמקי נשמתה
היתה כאן מעין הכרזה באויר.
כל אחת מסיימת השנה
את ביה״ס שלה
וממשיכה הלאה.

נשיקות

(26 בספטמבר, 2009)

יש הזוכות לנשיקת נסיך
ומתעוררות לתחיה
ויש הנושקות לצפרדעים רבים
ללא הצלחה.

בשני המקרים
מדובר בנסיכות אמיתיות
המנשקות כיאה למעמדן
ובצפרדעים גזעיים ונועזים
הנסיכות רגישות לעדשים
ובעלות גינונים מלכותיים
והצפרדעים אמיתיים לחלוטין.
וכך הם נשארים
גם אחרי הנשיקות-
ירוקים ומקרקרים.

על אלוהים ואנשים

(18 באוגוסט, 2009)

“הנפש כדי לפגוש את עצמה,
צריכה לפגוש נפש אחרת” (אפלטון).

ואוסיף על כך, אני הקטנה, מנסיון שנותי (הלא מעטות) כאן כאדם וכמטפל:
ניתן לפגוש את אלוהים,
ואף רצוי, בטבע ללא כל אדם נוסף.
(אפרופו צילומי הטבע שאני מוצאת ומציגה כאן כל שבוע)
אבל מפגש עמוק ואמיתי עם אלוהים
(או אלוהימה, או אנרגית היקום, או ישו, או יהוה, או בודהה,
או אללה, או הרוח הגדולה, או כל דמוי, שם או אנרגיה שתבחרו)
מתקיים בקשר בין אדם לחברו.
באותה בועה קטנה של תקשורת אמת מלב אל לב.

וזוהי כל התורה

או במילים אחרות זה השעור האמיתי פה בעולם.

הטוב הרע והחתולה

(14 באוגוסט, 2009)

הוא זכר את הטוב ואת הרע.
את האהבה הגדולה והרכה ואת רגעי הזעם.
הביט בצנצנת הדבש שממנה ליקקה אצבע טבולה, בלשון ורודה לפני שעברה לענג את גופו.
אז ,לפני ימים רבים…
הפנה מבטו לפינת השיש, מהורהר.
שם פגש בכפית הסינית הורודה, מתוכה אכלה מתענגת בעיניים עצומות כמו גור, חתיכות מנגו שהגיש לה.
אז, בפעם הראשונה…
לא היתה בו כמיהה.
לא היה בו זעם.
נזכר במגע השפתיים הנפלאות ולא השתוקק להם יותר.
הטוב והרע נמהלו יחד כליקר כהה ואדמדם, הניגר לתוך קצפת לבנה, ונעלם במרקם הקטיפתי המשנה את צבעו ומהותו.
כל הרגשות שחש באהבה – הפכו לגביש קריסטל של זכרון אחד יקר בתודעתו.
התקוות, השאיפות, החלומות, התסכולים, היאוש, השבר והדחייה – התמזגו בשניה לחווית חיים משמעותית במחרוזת חייו.
הוא ליטף את החתולה המגרגרת, שהניחה את ראשה תחת כף ידו, משתוקקת למגע.
“נמשיך הלאה?” שאל אותה, מביט לעיניה הירוקות המצריות.
אותן עיניים שהביטו עליהם אז, בחדרי חדרים, יודעות את מעשה אהבתם.
אהבת חייו…
החתולה ליטפה -נשכה את אצבעו, זנבה היפה מורם לתפארת וקיפצצה בקלילות מעל הקרטון הסגור.
“הבנתי, פרוונונת יפיופית,” לחש לה בחתולית, “נעבור דירה ונשאיר פה את העבר,
ניקח רק את גבישי הזכרונות. את הטוב את הרע וכל מה שביניהם”
החתולה הביטה בו במבט מהפנט ויללה ברכות להסכמה.

האהבה והצל

(7 באוגוסט, 2009)

היא הביטה בו במבט פתוח כנה ועמוק.
ואז שאלה בקול חם,עמוק ורך:
“האם המשכת לאהוב אי פעם גם אחרי שהגיעו הצללים?
אז כשנתגלו הפגמים, החסרונות והבעיות?
האם הצליח האור לגבור על החושך?”
לבו נרעד קמעה ,עיניו כבו, וקולו נשבר:
“אהבתי הרבה,
אהבתי עד כלות,
אך מעולם לא אחרי בוא הצללים.
ליבי נסגר , ואהבה דעכה.”
היא הביטה בו בעצב, ואז הישירה מבטה
“רק ככה אוהבים באמת את האדם ולא את הפנטזיה”
הוא השפיל מבט .” שננסה?” נחזיק ידיים כשיבוא החושך והצללים?
האור חזר לעיניו הכבויות והוא שלח ידו והחזיק בה.
“כן אהובה,” ענה באומץ.
כשהגיע החושך, זכר את הבטחתו.

לעבור מסך

(30 ביולי, 2009)

יש אנשים שעוברים למימד אחר.
האבורגינים לא מבטאים יותר את שמו של אדם שמת.
הויקינגים שולחים את גופו למסע של אש בנהר.
אצלנו מתפללים אליו שיעזור בשעת מצוקה
שם במימד האחר.

ויש אנשים שעוברים מסך.
הם רואים שם את שלא רואים מכאן.
גופם הולך ונחלש, מחלתם חשוכת מרפא.
הם חיים במימד הזה.
רק המסך מפריד.

עיניהם צלולות, ורואות למימדים רחוקים.
אם תשאלו,
אולי יספרו לכם מה באמת חשוב.

הרמס והשמש

(23 במאי, 2009)

“staring at the sun” -להביט בשמש
הוא שמו של הספר החדש של ארוין יאלום
להביט למקום הכי מפחיד.
להביט למוות בעיניים…
בספרו האחרון מביא הפסיכיאטר האמריקאי צרור של מחשבות והרהורים אישיים בנושא המוות.
הספר מטובל באנושיות, נסיון טיפולי יחודי, והרבה חמלה ואופטימיות.
ממליצה בחום לקרוא,
לאלה הפוחדים מהנושא (הרבה תובנות ועזרה לגבי חרדת מוות וביטויה בסמפטומים שונים) ולאלה המעונינים במבט מרענן, מנחם ואופטימי.
ללא כל רוחניות ניואייג׳ית, ללא מגמתיות של קואצ׳ינג הדוהר למטר ולתוצאות, וללא פסיכולוגיזציה מכבידה
סוף סוף ספר חכם,
מעודד
מלא תרבות
ולא מכביד.
כפי שיאלום יודע לכתוב…
הכותרת של הספר לקוחה מההקבלה שיאלום עושה בין להביט על השמש בלי להסתנוור ולאבד את יכולת הראיה,
ובין להביט על המוות בלי להפוך למשותק מפחד.
ניתן לקחת את ההקבלה הזו לכל נושא או מחשבה מאיימת.
בנגוד ל”רוחניות” השטוחה והחד מימדית שבה יש רק “לחשוב חיובית” ולא לנגוע במקומות העמוקים והפוריים בים התת מודע והפחדים הארכאיים.
כפי שהרמס האל בעל הכובע המכונף, רוכב על פגאסוס (“פסיכופומפוס” ביוונית עתיקה היה שמו) היה האל היחידי שהותר לו ללוות את המתים לעולמו של הדס (אל המתים) ולצאת ממנו…
כך גם יאלום לפי מיטב המסורת של אנשי טיפול היורדים לשאול עם המטופל -מלווה אותנו כרופא נפש נאמן לבדוק את יחסנו למוות ולחיים.
לפגוש את האימה במערומיה, ולחזור לחיים מחוזקים ועם הבנה גדולה יותר.

יאלום , יהודי תרבותי, עם עומק, חכמה ונסיון שיש למטפלים וותיקים,כותב באופן זורם, ברור וחם.
פשוט עונג צרוף ללב ולראש.
ממולץ לכל אנשי הטיפול ולאנשים הרוצים להעשיר והעמיק את עולמם.
שלכם שרי

מספרת סיפורים

(20 במאי, 2009)

“את חייבת לשבת,” אמרה חברתי בקול דרמאטי, וראיתי את ההתרגשות בעיניה החמות.
“מה קרה?” שאלתי נרגשת. “ולמה את מסתכלת עלי ככה בעיני רנטגן מהרגע שפתחתי את הדלת?”
“סתם הסתכלתי עליך…״
ניסתה לצ’קלף אבל לא כל כך הצליחה -כי היא לא מאלה שמבלפים.
“טוב, אני יושבת,” אמרתי וצנחתי על הכסא מולה במטבח.
“מה היא מבשלת שם?” שאלתי את עצמי, וליבי החל להאיץ את מהלכו. הרגשתי שמשהו חשוב עומד לקרות.
נפגשנו לפני מספר חודשים דרך חברה משותפת ויקרה, שגרה בעיר אחרת- והחיבור היה מיידי.
הצחוק והקרבה, כאילו הכרנו מילדות…
“תגידי”, שאלה ונשימתה קצרה “את היית מדריכה בצופים?”
“כן,” עניתי דרוכה.
“וקראו לך שרלה הקטנה?” המשיכה חצי מחייכת חצי מתרגשת.
ליבי החסיר פעימה.
רק מי שהכיר אותי אז, ידע את הכנוי הזה.
היינו שתי חברות נפש אחת גדולה ואחת קטנה.
לשתינו קראו שרה. שם נפוץ אז בשנים ההן.
מדריכות בצופים בגיל 14.
לי היתה חבורה מקסימה של בנות קטנות ממני בשלוש שנים, החניכות המתוקות שלי.
אהבתי אותן כמו האחיות הקטנות שלא היו לי מעולם.
שתיים היו חביבות עלי במיוחד.
ומשתיהן אחת אהבתי ביותר.
היה לה צחוק מתגלגל, כאילו כדורי סוכריות צבעוניות ומתוקות מתגלגות מפיה, ועל אפה היה קמט קטן ומדהים כשצחקה.
היא נראתה בעיני כיצור מופלא מהאגדות שגולש על קרן אור מפזזת.
“את היית מדריכה שלי.”
שמעתי אותה אומרת לי ברכות, מחזירה אותי ל2009.
דמעות עלו בעיני, ולפתע ראיתי מבעד 50 שנותיה את הילדה בת ה11 שכה אהבתי.
“את היית מדריכה אוהבת. כמו אמא קטנה.
טיפחת אותנו וסיפרת לנו סיפורים.
ישבנו בכל מיני פינות בגנים והקשבנו לספורים שלך,” המשיכה וליבי נמס מאושר .
נזכרתי בספורים שהקראתי להן מה”הלב” הספר שאהבתי, ואת אלה שהמצאתי.
בכל ההפתעות הקטנות (פתקאות עם פתגמים,פרחים וציורים קטנים) שחילקתי להן בפעולה..
“היית קצת עצורה ועצובה לפעמים (מה הפלא, לא היה קל בבית.
כך הופכים לפסיכולוגית כשגדלים) אבל אהבת אותנו מאד.”
אמרה חברתי -חניכתי הקטנה, מנגבת גם היא דמעה של התרגשות.
“וידעת לספר סיפורים!”
הוסיפה פורצת באותו הצחוק הנפלא שלה, מקמטת את אפה.
שתינו פרצנו בצחוק על נפלאות החיים והמפגש, מודות בליבנו לחברה השלישית שחיברה ביננו.
“הכל בסדר?” שמענו את בתי המודאגת מהקולות שעלו מהמטבח.
“נפלא” עניתי .
” בטוח?” שאלה מגיעה בצעדיה המהירים.
“מענין אם גם החניכים שלי יזהו אותי בעתיד,” צחקה לשמע הספור של אמא שלה…
“תלוי במה שסיפרת להם,” עניתי בין צחוק לדמע.

ללא סימנים בגוף

(30 באפריל, 2009)

היא לא משאירה סימנים כחולים.
גם אין לה עקבות והוכחות בגוף. אפילו לקרבן קשה לפעמים להאמין שזה באמת קרה – מחוסר הוכחות פיזיות.
ככה זה עם מילים…
אבל התוצאות שלה הרסניות.
היא משאירה סימנים סגולים ,שברים סריטות וצלקות בנשמה.
היא גורמת למבט כבוי בעיניים,
לשנאה עצמית
להפרעות אכילה
להרס עצמי
לבדידות
לדמוי עצמי נמוך
לקושי באינטימיות ובמיניות
לחרדות קשות.

כן, אלה הן רק חלק מהתוצאות של התעללות נפשית.

התעללות נפשית כוללת ביקורת קשה,
חסך בקרבה חום והתיחסות,
חוסר מתן פרטיות,
מניפולציות רגשיות,
עלבונות,
עונשים קשים ללא פרופורציה,
הזנחה ונטישה רגשית (ברוגז או התעלמות באופן קבוע),
חוסר גבולות (עירוב ילד ביחסים שבין ההורים כולל ריבים וקונפליקטים),
וחוסר פירגון באופן קבוע.
כמובן שילדים שעברו סוג של התעללות גם ימשכו לבני זוג מתעללים או שבמקרה היותר גרוע יהפכו למתעללים בעצמם בגיל בוגר.
לצערי רוב הקורבנות ביחסי התעללות זוגיים הן נשים.
כשמבודקים לעומק,מגלים שהן ראו דפוס דומה גם בבית…
בדרך כלל המתעללים הם בעצמם קורבנות של קורבנות וכך השרשרת הולכת ומתמשכת.

עד שבדור אחד
מישהו קם
ומגיע לטיפול
בגלל סיבה זו או אחרת (בדרך כלל מסיבה אחרת),
והוא פוגש מטפל שמזהה את הבעיה ומוכן להתמסר לעבודה הארוכה והתובענית של שיקום נפגע התעללות נפשית.
(כן אני יודעת שהמילה יכולה לזעזע אבל היא נכונה).
ולא
לצערי
מאמן לא יכול לטפל בנפגע בתעללות נפשית.
ויסלחו לי כל חברי המאמנים.
רק איש מקצוע קליני.
ואז האור שב אט אט לעיניים, כמו השמש שעולה אחרי הלילה.
והילד שבפנים, לא רק הורס ופוגע, אלא גם צוחק משתעשע ויצירתי.
כי בלי הילד הבריא שבתוכנו,
(גם אם אנחנו כבר הורים בעצמנו)
לא נוכל להגיע לראות את הקשת בענן.

מוקדש לאותם מטופלים אמיצים שלי שהחליטו לשבור את השרשרת הדורית.

סחלב פראי

(26 באפריל, 2009)

מבוית ומאולף
הגעת אלי
עטוף בנייר השקוף
וסרט תכלת
ילדותי
צמוד לך.
מנוגד לצבעך הפראי…

מבט מעמיק
ושאיפה משכרת מלוא הפנים
לתוך הסגול הפראי,
גילו לי
את הלב הפועם
זה הנמצא בתוך הפרח.
“מתנה לחג”,
הגישו אותך.

“אוהבים אותך ” לחשת לי,
בסוד.
“זכרי אהבה כשאפרח.”

סחלב פראי
התחפש לעציץ בביתי.

מצורע

(16 באפריל, 2009)

לקראת הצהריים הוא ניסה לחייג שוב.
אף אחד לא ענה.
“הם בטח מטילים באיזור ללא קליטה,” ניסה להרגיע את עצמו.
החרדה החלה לעלות לאיטה במעלה הבטן, שולחת אצבעות מכאיבות לכיוון הסרעפת.
יחד איתה הגיע הכעס בלהבות אש קטנות שהשתלחו בעקבות האצבעו
הוא חייג שוב בקדחתנות לפל׳ של אמו.
אין תשובה.
חלפה לה שעה שארכה כיממה.
הפעם ניסה לחייג לאחותו.
אין תשובה …
הוא חש כמי שהפריע,
כזר.
כך הרגיש בחגים מזה מספר שנים.
אביו ואמו בילו את החגים במחיצת אחותו בעלה והילדים. בטיולים, במסעות וסתם בחיק הבית שנמצא בעיר אחרת.
והוא,
השונה
הנכה
זה האחר
על כסא הגלגלים –
נשאר מחוץ לתמונה.
“אני לא מתאים לתמונת המשפחה המלוכדת והיפה,” הרהר בכאב.
גופו התכווץ והוא נרעד,
ידו החצי משותקת חוותה את כאב הזרם העיצבי, שהגיע בגלים בלתי נשלטים.
סימן למצוקה רגשית (כך הסבירה לו מורתו לפלדנקרייז, ערב אחד כשהתלונן על היד המרפרפת ללא שליטה…),
“אני מתקשה לשהות בשמש , צריך להסיע אותי במכונית שיש בה מקום לכסא גלגלים, ובנוסף אף אחד לא יעזור לי להגיע לשירותים פרט למטפל, לכן יש צורך לצרף גם אותו…”
הוא הרגיש את נשימתו מתקצרת כשהבין בחרדה שהמטפל השכור, קרוב אליו ומלא חמלה יותר מבני משפחתו שלו.
“נכה,
לא שייך,
לבד.”
הדהדו המילים במוחו.
“אלו הייתי נשוי ואב לילדים היתה חריגותי מתקבלת אולי יותר.”
ניסה לחשוב באופן רציונלי
“אבל במצבי היום- לי ולמטפל ההונגרי המסור- אין מקום בחגים עם המשפחה.”
הוא נזכר בתקופות אחרות לפני שנים, כשחברתו לשעבר הגיע אתו לנופשונים המשפחתיים,
אז כשעדיין לא נזקק למטפל
לבו החל להאיץ את פעימותיו ונשימתו התקצרה.
הוא ניסה לנשום עמוק ולחשוב על יפי הטבע הניבט מחלון חדרו, ולא על העובדה שמזה שבועות לא יצא מביתו לטיול של ממש.
“לא אכנע לרחמים עצמיים ולחרדה,” שינן לעצמו מנסה בכל כוחו להפסיק את הרעד בידו.
“הם יבואו אחרי החג,” הרגיע את עצמו.
“הם לא עזבו אותי לחלוטין.”
ואז הזכיר לעצמו על הניכור שבמפגשים המשפחתיים:
“נדבר על חדשות הטכנולוגיה והמדע במהלך ארוחה מנומסת שהמטפל שלי יכין.
נשוחח על כל נושא פרט למצבי המדרדר,
בדידותי,
הקושי לישון ללא טיטול,
על ידי החצי משותקות המתקשות לאחוז במזלג והסכין,
על קשיי הדיבור הנותנים את אותותיהם, לאחרונה כשאני במתח.”
הוא חשב על צחוק הילדים ומגע ידיהם הקטנות בשערו בפעם האחרונה שבקרו אותו.
“לו רק היו לי ילדים,” חשב בעצב…
היום כמעט חלף, והטלפון לא צלצל.
“אז אני חולה טרשת,” חשב וגל הכעס מתגבר על העצב
“עדיין אני חי
חושב,
מרגיש,
וקיים.
אני אותו אחד.
אני אותו בן,
אותו אח.”
נרעד כולו כשמחשבה נוספת חלפה בראשו:
“זו לא אשמתי.
אני לא חולה בכוונה…
האם אני מפחיד אותם?”
לפתע צלצל הפלאפון.
מפר את הדממה שבה היה שרוי
אמו היתה על הקו
“חיפשת אותנו?” שאלה בקוצר רוח.
“לא,” ענה בשקט
“הכל בסדר?” היא שאלה נחפזת
“הכל בסדר,” הוא ענה חלושות.
“טוב אז להת׳, נדבר בשבוע הבא
הקליטה פה גרועה.”
הוא שמע את הטלפון שלה מתנתק.
ידו החלה לפרפר בפרעות…

מוקדש לכל החולים חשוכי המרפא, שבילו את החג הזה ועוד חגים אחרים לבדם, מנותקים מבני משפחתם המתקשים להתמודד עם מחלתם.

הסדר שלי

(4 באפריל, 2009)

וכך הגדתי לבתי הקטנה היום , בסיום “ויכוח” על הסדר בחיי הפנאי…
“בתחילה היתה המוסיקה – מילדות,” פתחתי וספרתי לה.
“אמא שלי שרה בזמן שתפרה למחייתה… השמלות נעשו בלווי שירה וזמזום מכונת התפירה…
אבא שלי היה שר לי ביידיש נעימות, להרדים אותי בלילה כשחזר מעבודתו, נזכר בילדותו שלו ובבני משפחתו שאבדו לו.
מוסיקה תמיד ״נראתה״ לי.
ראיתי צבעים וצורות…
בגיל 9 קיבלתי את הפסנתר (זה הנמצא בסלון)
המוסיקה ליוותה אותי -מרפאת משמחת ואוהבת, לאורך כל גיל ההתבגרות הכאוב…
היא איתי גם היום, ותמשיך תמיד.
אהבתנו נצחית.”
הנערה היפה הביטה בי בעיניים מלאות עומק , ואמרה באומץ:
“גם אני אוהבת מוסיקה ,אבל יותר טלויזיה …”

לקחתי אויר,
מתאפקת לא להטיח בקורת , והמשכתי מספרת את סדר העדיפות שלי :
“עם הספרים היתה זו אהבה מהרגע הראשון.
סוג של התאהבות שלא נגמרת.
מכתה אלף , לא יכולתי להפסיק.
הם היו החברים שלי,
המורים שלי,
הקשר שלי עם ארצות,אנשים ותקופות אחרות.
מסע אל מעבר לזמן ולמקום.
אין כמו ספרים…
מהאגדות בילדותי, לרומנים, ספורי זימה והרפתקאות, (בילדות בלעתי אנציקלופדיות מקסימות ומצוירות-“תרבות”היה שמן…) ועד לספרים מקצועיים, רוחניים, מסעות ואוטביוגרפיות..
ספר בשבילי הוא מסע..”
היא הקשיבה, עיני האגוז מצועפות לרגע.

המשכתי: “אחרי הספרים הגיעו הסרטים…
כמו ספר אבל מרגש ברמה אחרת.
השנים המאושרות של חיי היו כשעבדתי בסינמטק וראיתי שניים כל ערב..”
היא הביטה בי שוב במבט חודר ואמרה:
“גם אני אוהבת ספרים וסרטים. אבל יותר טלויזיה.״
שוב לקחתי הרבה הרבה אויר
והמשכתי בספור שלי:
“ולבסוף ובמידה מאד קטנה ומבוקרת הגיעה הטלויזיה
איתה היחסים שלי מאד ברורים ובעיקר הגבולות.
אני לא פותחת את הטלויזיה במשך היום.
ולעיתים יש ימים שלמים בלעדיה…
את יודעת שאני לא אוכלת מול הטלויזיה, והיא לא בחדר השינה שלי.”
ואז לחשתי כמגלה סוד בין אשה לאשה:
“מעולם לא עשיתי אהבה כשהיא דלוקה (להבדיל ממוסיקה)”
היא חייכה בשובבות ואני המשכתי:
“לא מארחת אנשים בנוכחותה הפעילה, ולא רואה מזה שנים חדשות, ריאליטי ופרסומות.
רק תוכניות וסרטים שאני בוחרת.
אנחנו חברות עם גבולות.
בעצם היא כמעט ולא must
אבל בינתיים היא עדין חלק מחיי.״

היא הקשיבה לי, נערה יפה מדור אחר ואמרה:
“אצלי הסדר אחר.
קודם טלויזיה, אח״כ מחשב, מוסיקה, סרטים וספרים.”
חייכתי משועשעת…
שמחה שלא כפיתי עליה את הסדר שלי, ואוהבת את העובדה שהיא קוראת בשקיקה ספרים.
“מענין מה תאהב הבת שלה,” הרהרתי בליבי חולמת לי…

מאחלת לכל חברי
חג שמח,
חג של חופש אביב ואהבה.

שלכם שרי

סימנים

(26 במארס, 2009)

״את חייבת לעבור דירה!”
אמרו לי חברי הטובים והפיזיותרפיסט המסור שבא לביתי כל שבוע.
במשך שנה נחרדתי מהרעיון לעזוב את הבית הקסום שלי ביער.
אמנם קרוב ל-70 מדרגות מובילות אליו, ורגלי עייפו מאד.
“מחר אבריא ושוב אטפס עליהם בקלילות של איילה, וארד בדלוגים יחד עם בתי,” חשבתי לי בליבי.
“אין צורך להיפרד מהעיצים הנושקים לו,
מגג הרעפים האדום,
מהתנשמת שמופיעה בלילות ירח מלא,
מהנמיה וגוריה המבקרות בחצר של השכן,
מיונקי הדבש והעורבני,
מהסנוניות שחגות כמטורפות באביב מסביב לוואדי הפרוס מבעד לחלון המטבח,
מהתנים וחזירי הבר שמבקרים בלילות הקיץ והחורף, כל אחד בתורו..”
” בבית הזה,”
חשבתי בליבי, “נולדה לי הבת המופלאה שלי,
בבית הזה
התחלתי לעבוד באופן פרטי כשהתפטרתי ממשרתי בביה”ח והאוניברסיטה
בבית הזה
גרתי עם שניים מאהובי, תאומי נשמה יקרים שלי.
בבית הזה
ביקרו אותי הורי כשהיו בחיים.
פה,” הרהרתי לי מתוודה, “הייתי צעירה בריאה ותוססת.״
“ואיך,” הרהרתי מלאה בצער, “אספר זאת לנסיכה הקטנה, הקשורה כל כך לחדרה האהוב, המשקיף על היער שמסביבנו?”
אבל למרות הנוסטלגיה והקושי להרפות ולשנות, גופי זעק לשנוי.
היה עלי לעבור בהקדם לפני שביתי האהוב יהפוך לכלא.
התחלתי במסע מפרך למציאת בית ללא מדרגות בכניסה.
מבצע לא קל בעיר הבנויה על הר המכוסה ביער.
שום בית לא מצא חן בעיני.
הבשורה על כך שיש צורך לעבור דירה התקבלה בבכי תמרורים,
אבל אחרי שבוע הכריזה העקרבית המדהימה:
“אמא אני בטוחה שנמצא בית נפלא ויהיו לנו חיים טובים יותר!”
” מאיפה היא למדה את זה?” תהיתי מחייכת לעצמי.
במשך חודש הפך ביתי לתחנת רכבת:
אנשים נכנסו לחדרי חדרים בדקו אותו בציציותיו.
בקרו אותו , מונים את חסרונותיו
משמשו אותו,
תימחרו אותו.
אהבתי אותו עוד יותר
כל פעם מחדש.
לוחשת לקירותיו: “אתה הכי יפה מכולם בעיני”

הוא עמד למכירה.

בערב יום שלישי, פניתי בבקשת עזרה עמוקה מליבי, למרומים. מעין תחינה ותפילה.
בבוקר יום רביעי עמדתי מול דלת ביתי בדרכי החוצה לראות בית שעמד למכירה.
לתדהמתי לא מצאתי את המפתחות שהיו תמיד בדלת.
הזמן לחץ.
לקחתי מפתחות ספייר של הבית והמכונית ונסעתי לכיוון הבית האחר.
צפור קטנה בליבי לחשה לי שאובדן המפתחות הוא סימן.
הגעתי לבית באזור בו גרו הורי בנעורי.
ליבי דפק במהירות.
הדירה נראתה נפלא.
ללא מדרגות, עם מעלית המובילה לקומה הרביעית והאחרונה (מעלי אלוהים-ככה אני אוהבת) מוארת ונעימה.
פונה לגן שקט בו נהגתי להתחבק ולהתנשק בסתר (ככה זה היה בימים ההם) עם החבר הראשון בגיל 15.
בזה הגן
נהגו הורי שנים אחרכ לטייל עם נכדתם התינוקת בשבתות אחהצ…
תחושה של חזרה הביתה היתה בי .כך, לפתע כשהשקפתי מהדירה לגן.
שוב לא הייתי לבד. דמויות טובות מהעבר הקיפו אותי, אוהבות…
רציתי את הדירה, התאהבתי בה מיד.
בעלת הבית הבטיחה להודיע לי למחרת את החלטתה.
היה עליה לבחור בין 3 מועמדים לקנית הדירה
כך ספרה לי.
החבור עם בעלת הבית היה מהיר ומפתיע.
אשה מיוחדת ונעימה.
שיחתנו קלחה לנושאים משותפים.
הרגשנו שאנחנו מכירות מזמן גם אם נפגשנו לראשונה רק באותו יום.
חזרתי לביתי וחיפשתי כל אותו יום את צרור המפתיחות שאבד.
הוא לא נמצא.

בבוקר התקשרה בעלת הבית וספרה לי שהחליטה למכור לי את ביתה.
“אני יודעת שנהיה חברות,
אוכל להמשיך לבקר בבית האהוב עלי,” אמרה בצחוק נעים,
גם לה היה קשה להיפרד מביתה.
“במשך שנה לא מצאתי אף אחד שיכולתי למכור לו את הבית,” סיפרה
“כנראה שלא יכולתי להיפרד ממנו. כשראיתי אותך ידעתי שלך אוכל לתת אותו,״ אמרה לי וריגשה אותי מאד.
היא הזמינה אותי להגיע אליה לחתום על זכרון דברים.
מרוגשת עמדתי לצאת אליה.
לפתע על המדף שמולי ראיתי אותו.
צרור המפתחות עמד שם יומיים מחכה.
כל הזמן מונח היה מולי.
לא ראיתי אותו.
עכשיו כשנמצא בית – מצאתי אותו.
בחיוך ובלב קל יצאתי לדרכי לקנות את ביתי החדש.
היה זה סימן מלמעלה,
הרגשתי שכולם באים איתי לארוע ובחירתי טובה בעיניהם.

בתמונה: השביל של 70 המדרגות המוביל לבית היער שלי

הספסל בשדרה

(21 במארס, 2009)

הוריה עברו לכרמל כשהייתה בת 14.
בתחילה הרגישה שם זרה -השכונה הפשוטה, חסרת היומרות והעממית בהדר הכרמל חסרה לה.
חברותיה, הפנים המוכרות, הפשטות, הקירבה ויחסי השכנות הכמעט משפחתיים.
אפילו הצפיפות השכונתית, הרעש וקולות השכנים, הצעקות, המריבות, הריכולים…
בכרמל כולם היו עשירים, מנוכרים מתנשאים (כך חשבה כשהגיעה)
נדמה היה לה שהם מסתתרים מאחורי מכוניתם המפוארת ובתיהם עטופי החומה והגינה.
בהדר כולם הלכו ברגל ולאף אחד כמעט לא היתה מכונית…

אט אט התרגלה לקסם של ההר שהיה פעם יער.
רחוב אחד (המקביל לבית הוריה) היה קסום בעיניה במיוחד.
היו בו שדרות עצים לצידי המדרכות.
האורנים היו כה גבוהים ועליהם השתרגו ענפים ועלים של מטפסים.
הם יצרו מעין גגון, קשת טבעית של יער.
תקרה עשויה מצמרות עצים.
לצידי המדרכה באותו רחוב קסום ושקט היה ספסל מעץ.
מי שהתישב בו לא ראה את השמיים.
הם היו מכוסים בצמרות אורנים.
“פה אתנשק עם הנפש התאומה שלי,” חשבה בגיל 15.
בספסל המכושף הזה
נהיה בחיק הטבע, בין העצים
ואפילו אלוהים לא יראה….
הוא רק ירגיש וישמח.
בגיל 38, אחרי יומיים שנפגשו, היא טיילה אתו לספסל ברחוב המקביל לבית הוריה.
נכנסה לביתם לדקה לברכם. ואז כאותה נערה בת 15 חזרה בריצה אליו.
הוא חיכה לה על הספסל בו הותירה אותו.
האביב כבר נתן את נחוחו באויר.
האור היה מושלם.
קרניים עדינות האירו את השדרה המכושפת ואת שערו בגוונים זהובים.
היא התיישבה לידו, מרוגשת.
יודעת שאהבה אותו מהרגע שעיניהם נפגשו.
האור בעיניו היה מוכר.
גם הוא זיהה אותה.
הם היו נשמות תאומות.
כך ישבו להם שניהם, והזמן עמד מלכת.
באותה שדרה קסומה,
באותו בוקר אביבי.
על הספסל שחכה שנים.

הרגע עליו חלמה מגיל 15 הגיע.
הם התנשקו לראשונה.
ואז שלובי ידיים כזוג וותיק
פסעו לביתה, כמעט מרחפים לבלות את שאר היום יחד
מחוברים גוף ונפש.

ידיהם ליטפו זה את גופו של השני בהתרגשות,
מתמסרים לחוק המשיכה של החוזרים הביתה.
כה מוכר וכה חדש.
הגבולות הלכו והטשטשו..
הם שוב היו לאחד.
העונג היה משכר.

את הנשיקה הזאת היא תזכור לעד.

קארמה, אהבת אמת ומה שבניהם

(14 במארס, 2009)

לקליניקה שלי, מגיעים/ות פעמים רבות אנשים המבקשים שאעזור להם למצוא אהבת אמת, ולבנות משפחה.
מאד הייתי רוצה להבטיח להם (האגו שלי בעיקר היה רוצה)
שיש בכוחי או בכוחו של כל טיפול / אימון / תקשור / הילינג / שיטה נפלאה אחרת
לגרום לאהבת אמת להתממש בחייהם.

אבל האמת היא שאין בכוחו של אף אחד ליצור זאת.

כמטפלת (פסיכולוגית) ומורה רוחנית, אני כן יכולה לעזור לאדם
להעמיק,
ליצור הרמוניה פנימית,
לפתור קונפליקטים,
להגמל מהתמכרויות (כולל ליחסים הרסניים)
לשפר את יכולת התקשורת והבטוי שלו
ולעזור לו לאהוב את עצמו
לממש את עצמו מבחינה מקצועית,
להתפתח מבחינה רוחנית,
להפוך להורה קשוב ובעל גבולות
ועוד ועוד…..
אפילו לחיות חיים של אמת ומשמעות עמוקה ללא אהבת אמת.
ועדיין –
אין בכך להבטיח גם אם יהיה תלמיד מצטיין
שימצא אהבת אמת.
אבל
כשיפגוש אותה-אם יפגוש אותה
אני יכולה להבטיח
שבעזרת העבודה שעשה יקל עליו
לא לפחד לממש אותה כלל….

אהבת אמת
לא ניתנת ללימוד באופן שכלי
לא ניתנת לרכישה
לא ניתנת לחיפוש
רק לכמיהה.
ובעיקר
לא ניתנת לכל אדם.

על כך נאמר:
” הכל כתוב מראש
אך הרשות ניתנת”

הצפרים היפות ביותר בעולם
הן יונקי הדבש.
האנשים המאושרים ביותר בעולם
הם אלו שפגשו אהבת אמת.

במקום אבא

(5 במארס, 2009)

רובם לא ידעו אותי
ולא חלקו עמי את יצועי
אך הם היו שם כשהייתי צריכה אותם.
מי בתפקיד “אח בוגר,״
או בתפקיד “איש אחזקה ותפעול” (לא לגופי)
ומי בתפקיד ה”דוד” לבתי,
במקום האבא שלא ממלא את תפקידו…

ללא הצהרות והסברים,
באופן פשוט
כנה בלי מניפולציות
הם היו שם
כשהייתי צריכה אותם
אבירים וחברים.

כך גדלה לה הנסיכה שלי,
עם מודלים מגוונים של גברים.
נחמה חלקית על האב שהתחמק מתפקידו.
עלבון צורב אך חבוש
פגיעה חלקית אך חרוטה עמוק בנשמה.

אותם שני אהובים
שידעו אותי וחלקו את חייהם אתנו,
עזרו לשתינו לחוות
“גבר אשה וילדה”
מעין משפחה…
בעיניהם היא ראתה
אמא -אשה נחשקת ומינית.

לכל אותם גברים יקרים
“במקום אבא”
לאותם שעזרו לשתינו
לי
ולילדה -נערה אהובה שלי,
לאלו שבזכותם פיית האביב
ביקרה תדיר בליבנו ובביתנו
מוקדש באהבה
הפוסט הזה.

אגדה לסוף החורף

(27 בפברואר, 2009)

כבאגדות ילדותי
נס האביב מחזק את אמונתי.
מידי שנה
נוגעות הפיות הטובות במטה קסמים
בליבי המתחדש,
בענפי העצים
ובפקעות פרחי האביב החבויות באדמה.
מתרגשת מחדש הילדה שבקירבי.
מביטה בלבלוב השקדיות הגרומות -יבשות
אותן המתהדרות להן ככלות
בפרחיהן הלבנים וורודים
הענוגים והבתוליים,
מסתירות את גילן המופלג.
ואני כמותן
נולדת מחדש כל אביב.
מוסיפה עוד מספר לגילי
ומחסירה פעימה בליבי.
יושבת לי בדלעת, אותה שהפכה לכרכרת זהב
ולרגלי נעלי רקוד קסומות.
השדות פורשים לי מרבדי פרחים
והעצים משמיעים את ציוצי הגוזלים
פרי האהבה הצפורי.
שוב אני נערה מרקדת
עד חצות החורף הבא.

מאהבים

(15 בפברואר, 2009)

״אותם גברים שלא הצלחתי להקסים מיד,” היא סיפרה, לוגמת לאיטה מהיין האדום.
“אותם שלא היפנטתי במבטי, עשו איתי אהבה בדיוק כפי שחלמתי!”
הבטתי בידה בעלת האצבעות היפות, שאחזה בכוס היין.
היד היתה מעודנת ואצילית ובו בזמן מלאת עוצמה.
כמו היתה לה שפה משלה.
עיניה של האשה נצצו בהירות, והיא המשיכה בסיפורה כמגלה לי סוד בעל ערך רב.
“אהבתנו היתה קסומה.
כן, עם אותם אהובים מופלאים שלא הצלחתי לפתות מיד.”
“את יודעת,״ המשיכה, ״הם נשארו בליבי חודשים רבים…״
היא התקרבה כלוחשת ידע עתיק וקולה הפך עמוק ורך:
“הם ידעו בדיוק מה אני אוהבת.
לחשו את המילה הנכונה,
נגעו בי בדיוק במקום ובזמן הנכון.
הביאו אותי לשיאים של התמסרות ועונג.
גלים גבוהים כחולים -סגולים של הנאה,” אמרה ועיניה מצועפות כחולמות.
“השאירו אותי חסרת נשימה, נוטפת.
הם הסכלו בי ומבטנו הצטלבו, מזוגגים באהבה שמימית של גלגולים רבים
ידענו שמצאנו את הנשמה התאומה.
מעולם לא שבענו די.
תמיד הרגשנו כמו בפעם הראשונה.”
היא הצטחקה מוסיפה בהתפנקות:
“הם באמת ידעו איך זה לדעת אשה.
הרגשתי כל כך יפה, חושנית, ואהובה איתם.
אהבתי אותם כפי שמעולם לא אהבתי את הגברים שנכנסו לגופי.” אמרה מחייכת בשובבות.
“אותם בני אנוש שהצלחתי לאהוב במציאות”
ואז נאנחת ברכות המשיכה: “את אלה שלא תמיד ידעו מה ואיך להגיד.
שלא תמיד הצליחו להגיע איתי לשיאים,
ואפילו, לפעמים לא הצליחו להכנס לגופי,” לחשה מחייכת בשובבות…
“אותם אהובים שבשלב מסוים שבעו די ממני, ואני מהם.”
חיוך של חמלה וגעגוע היה בזויות פיה כשאמרה:
“אותם גברים שאהבתנו התמוססה בשגרה ובקשיי היום יום,
אלו שאיבדו את זוהרם ותפארתם,
שהביטו בי כאחת האדם.
אותם שידעו את חסרונותי, פחדי, וחולשותי…
אלו שלא נשארו איתי.
שעזבו או גורשו… ” מבטה הפך צלול יותר
“אותם,” סיימה, בחיוך קסום
“שאהבתי אהבה אנושית שנגמרה…
המאהבים האהובים
שאיתם העזתי לצאת מחלומותי למציאות.
אותם גברים אמיתיים שלי,”
צחקה כולה זוהרת
״ישארו בליבי לעד.״

להפרד לבסוף באהבה

(3 בפברואר, 2009)

לכאורה נדמה פשוט. אך כה מורכב בעצם….
בעולמנו המתוחכם והמודרני ,שכחנו את שידעו דורות קודמים ו”נחשלים”.
הדרך האחרונה,
המסע הגדול לבלתי נודע אבד את משמעותו בימנו.
איננו יודעים כבר איך ללוות את יקירנו בדרכם האחרונה.
בשיר שהבאתי בתחילת הפוסט, (יש תרגום בכתוב בגוף בטיוב), מתואר איך פעם ידעו לעזור ולתמוך באדם הגוסס.
האדם הנוטה למות,
אדם העומד לפני המסע למימד אחר (שוכב יותר נכון), זקוק לתחושה האמיתית והעמוקה שהוא אהוב
שמאחלים לו דרך צלחה באהבה ובחמלה גדולה.
כך הוא יוצא למימד האחר ללא פחד,
ובלי דאגה ואשמה,
חופשי להיות מרוכז במטלה הגדולה של דרכו האחרונה..
בתחושת בטחון, שאלו שנשארים במימד הזה, זוכרים אותו בטוב ללא חשבונות “לא סגורים.״
כך הוא יכול להרגיש ש”מותר” לו ללכת כי יסתדרו גם בלי נוכחותו הפיזית.
שה”ירושה” הרוחנית והרגשית שלו אכן עברה למי שאהב,
והוא ימשיך להיות בליבו ויזכר באהבה.
וברגעים קשים וטובים ימלא הזכרון כמו נוכחות את החלל הפיזי וכך יחזור היחד בווריאציה שונה.
לדעת שגם אם גופו לא יהיה, הוא יהיה עדיין בלב כולם, וכך ימשיך להיות פה עם אהוביו.
לדעת שאלו שאיתו ברגעיו האחרונים, לא חרדים ומאשימים אותו על שעליו ללכת
כי המוות
הנו סוג של מסע.
כה פשוט לכאורה.
כמו ששרל אזנבור שר בשיר ששמתי בתחילת הפוסט,
האדם ההולך למות, זקוק לבטחון שאלו שנשארים כאן
לא מיואשים,
חרדים
כועסים.
וזוכרים אותו באהבה גדולה, וכך נפדים ממנו, בדרכו האחרונה.
כך, הנוטה למות יכול להיות פנוי למשימה הגדולה של מעבר למימד אחר.
לא אחת ראיתי אנשים הנוטים למות, מוקפים בבני משפחה, מבוהלים, מדוכאים, כועסים, נאבקים ונלחמים..
ואותם ההולכים, נותרו לעיתים ביסורי גוף גדולים עוד ימים מספר, כי לא יכלו לצאת למסעם מפעת הדאגה לנותרים.
זה משא קשה לנשמה שעומדת ללכת.
ללכת מוקף באהבה, בבטחון ובחמלה ללא רחמים,
כך רצוי.
כי המוות הוא חלק מהחיים.
לתמוך כך במי שעומד למות, ממקום עמוק ואמיתי ולא לשם ההצגה.
לתת לו להרגיש שיזכרו אותו בטוב, ויסתדרו בלעדיו גם אם יחסר ויתגעגעו אליו.
לדבר איליו בקירבה, להיפרד ממנו גם במילים, ולאחל לו בהצלחה.
זוהי שאיפתו הגדולה ביותר של הנוטה למות.
ולהיות נאהב. להיות קרוב.
הכחשה של המוות הקרב- הנה מחיצה גדולה בין האדם הגוסס ליקיריו.
אהבה מתקשה להיות במקום בו שקר והכחשה נמצאים.
לכן, אמת
אהבה,
אומץ
ושחרור,
הם העזרה הגדולה, והקלה מופלאה לנוטים למות.
אותה ידיעה שהשעור כאן בחיים שהם בי”ס מופלא -נלמד.
כי כל שבאנו לעשות פה
זה ללמוד לאהוב (עם כל הצער והכאב ששעור זה מצריך לעיתים)
ולהיות נאהב.
to love and to be loved in return
מצורף שירו של שארל אזנאבור- “לה מאמא”
על הפרידה האוהבת מהאמא הגדולה.
כך נפרדו פעם…
שכחנו .
כדאי להיזכר.

אנשים חופשיים

(19 בינואר, 2009)

הם מזהים אחד את השני,
לפי הניצוץ בעיניים.
האנשים החופשיים.
נשים וגברים.
מבט של ילד
גם בגיל שישים פלוס.
הלב תמיד מלא תקווה.

קירות עבים,
כאב ומחלה
לא יכלאו אותם.
נשמתם חופשיה.

יאהבו ללא חרטה
גם אם לא יקבלו תמורה.

כעוף החול יקומו מהריסות הנפילה,
לשעור הבא.

צחוקם מתגלגל וטהור, כמי מעין.
רגישים לסבלו של האחר
ואין בהם טינה.
האנשים החופשיים.

לפעמים פרפר מתאהב,
והופך לפרח פרפרני.

לראשונה בחיי

(15 בינואר, 2009)

תמיד נמנעתי.
מגיל צעיר.
דרכי היתה שונה, וכך גם אהבותי.
היה לזה מחיר.
לעיתים גם כבד. אני מודה.
לעיתים בשקט של בדידותי, בכיתי במרורים על גורלי.
אבל הייתי נאמנה לדרכי ומעולם לא בגדתי בה.
אני לא השתתפתי במלחמות.
לא נקטתי עמדה פוליטית.
הייתי ונשארתי ילדת פרחים.
מבחינתי כל אדם- מכל דת, גזע, לאום וגיל היה שווה.
אהבתי, טיפלתי והתחברתי גם באופן אישי קרוב, לנוצרים, מוסלמים, דרוזים, אשכנזים, ספרדים, ימנים, שמאלנים, דתיים וחילוניים.
אני אוהבת בני אדם וכולם שווים בעיני.
אני בעד אהבה ולא מלחמה ולא במובן ה”רוחני,” “קיטשי” ושטחי.
בכל הלב, ברוח אמיצה וחזקה.
עם כל המחיר האישי שנגבה ממני.
ויש לזה מחיר.
אני בעד שלום, אחווה, ועולם ללא גבולות ומלחמות.
מאמינה שהאדם טוב מטבעו.
נמנעתי שנים מנקיטת עמדה פוליטית נחרצת, מלהיות שייכת.
רוח חופשיה.
דוברת הרבה שפות, מרגישה בבית בהרבה מקומות בעולם, למרות הסטוריה של שואה במשפחתי.
תמיד הרגשתי שייכת לעולם כולו ולא למדינה, דת או לאום.
היום,
בזכות אותה עמדה ואמונה של אהבת האנוש, החופש וכדור הארץ- אני יוצאת נגד בעמדה נחרצת לראשונה בחיי:
אני יוצאת נגד התנועה הפונדמאנטליסטית האיסלמית!
אותה אנרגיה, שכולה רוח לחימה, הרס כבוש וטרור.
שאין בה כבוד לאדם, לחופש, לכדור הארץ.

אני נוקטת עמדה נחרצת וחד משמעית:
התנועה האיסלמית שמאיימת לכבוש את העולם, ומכריזה על כך בצורה בוטה וגסה – היא אוייב מבחינתי.
עם כל המשתמע מכך.

גן העדן שלה

(28 בדצמבר, 2008)

זה היה היעד המוצהר של כל מאהב משמעותי.
מין הצהרת אהבה אולטימטיבית.
בעיניה.
כך סיפרה לי ערב אחד על כוס יין אדום, בשעת ערב מאוחרת.
עיניה הבריקו כשנזכרה.
שוב היתה צעירה, כמו אז.
בכל מערכת יחסים משמעותית בה הוטבע הקוד הגנטי שלו בגופה וליבה,
הוזכר שמו של גן העדן ההוא.
“נסע לשם. מבטיח,” אמר כל גבר שנכנס גם לליבה.
פעם אחת היא כמעט הגיעה לשם.
הוא היה יווני בעצמו.
המאהב היווני שלה.
הוא לא נראה כמו אל.
הם נפגשו בארץ רחוקה, אך הוא הבטיח להזמין אותה לביתו ביוון.
נתן לה ספר שירים של משורר יווני דגול מתורגם לשפה שהכירה.
לימים, כשהסתכלה בספר תהתה איך זה לקרוא שירי אהבה ביוונית.
מגע אצבעותיו היה קסום, נזכרה.
הוא טייל איתן על עורה ועינג אותה, כפי שרק נשים יודעות.
כך סיפרה לי מצחקקת בשובבות.
היא התמסרה לידיו, שוכחת את רוע מראהו ואת כשלונו לענגה בדרך גברית.
היא לא הגיעה לבקרו ביוון.
כל שנותר היה אותו ספר שירי אהבה, שאבד בין שאר ספריה הרבים.
בעלה הבטיח לה להגיע לאיים הקסומים מהאודיסאה.
הכיר את יוון ככף ידו, כך סיפר.
עוד בנעוריו טייל שם רבות עם אביו המומחה להיסטוריה של הארכיטקטורה.
הם התגרשו לפני שהגיעו לארץ המובטחת, סיפרה לי באנחה עצובה.
הבעל השני דיבר על יוון כחולם בהקיץ.
“כשרק יתאפשר,” הבטיח.
בינתיים הם הלכו למסעדות יווניות…
הם נפרדו.
לפני שהתאפשר להגיע ליוון.
לפעמים היססה בליבה בין יוון לאירלנד הירוקה והמכושפת,
התוודתה בפני בעיניים מצועפות.
יוון תמיד ניצחה.
סיפרה כמגלה שם של אהוב סודי.
“טורקיז ולבן … ” התנצלה ועיניה הירוקות חייכו ברכות.
היא חלמה על בית לבן קטן במורד ההר, מוקף אורנים.
בית המשקיף לים התכול עמוק.
הים הנוצץ כאבן חן רוטטת.
היא דמיינה אותם יחד, שם בבית ההוא.
בבוקר או אחר הצהרים, בשעה האהובה עליה.
עם אהובה ביוון.
“לעשות אהבה אחר הצהריים”
“lamour apres midi,” אמרה בצרפתית מתנגנת ,מגרגרת כחתולה בשמש.
הגוף כבר ננוח וגמיש, והאור רך כמו געגוע.
והאגן, או… האגן משתוקק לנוע ולהתמלא…
שעה של עצלות מתוקה.
אצל האנגלים זו שעת התה, ואצל הים תיכונים זו השעה שלאחר הסייסטה.
התחלה שניה של היום.
“כמו סכוי נוסף,” אמרה בלחש.
ולאחר מכן ארוחה עם יין.
במרפסת הלבנה עם עציצי גרניום אדומים, זו המשקיפה לים בשעת השקיעה.
מעולם לא דרכה כף רגלה בארץ האולימפוס,
סיימה את סיפורה בלחישה.
בשבילה גן עדן נראה כמו יוון.

מפגשים מהמימד השלישי

(14 בדצמבר, 2008)

ידעתי שאני נמצאת במימד אחר כשפגשתי אותה.
בליבי קיוויתי שגם היא מטיילת שם להנאתה.
שאלתי אותה אם גם היא תושבת כדור הארץ שיצאה למסע אסטרלי.
היא חייכה בעיניה החכמות והנידה בראשה לחיוב.
העזתי לקוות שהיא תוכל לעזור לי במשימתי החשובה.
המשכתי בשאלותי:
“אולי במקרה את דוברת הונגרית גרמנית או צ׳כית?” שאלתי בנימוס.
לשמחתי הגדולה, היא המשיכה להגיב בחיוב.
הן נראו לי כל כך דומות, שליבי החל לפעום בהתרגשות ובמהירות.
“ואולי את גרה בחיפה, בכרמל?”
המשכתי לחקור את הגברת הזקנה והיפה.
היא היתה קטנה, שערה הלבן היה בוהק, ופניה היו ורודות ועיניה צוחקות.
“בדיוק החברה המתאימה לה,”
חשבתי בליבי, שוכחת שהיא כבר עברה למימד הזה לצמיתות.
“אם היא תפגוש אותה אז אולי היא לא תהיה בודדה כל כך אחרי מותו של אבא,
לא תעבור נתוח מעקפים,
לא תתאשפז במחלקה סעודית
ולא תמות לי ככה …”
כשסיימתי להרהר בכל זאת, פנתה אלי הזקנה המקסימה בעלת העיניים המחייכות, וענתה לי במבטא סלובקי כבד:
“אני גרה בחיפה בכרמל, ואשמח להיות חברה של אמא שלך.״
פרצתי בדמעות של אושר והקלה.
“מצאתי לאמא שלי חברה, בדיוק כמו שהיא רצתה,” חשבתי בליבי כולי מאושרת.
הגברת הזקנה שלי, התקשתה להתחבר עם אנשים שלא היה להם עבר משותף איתה.
אבל אני הצלחתי למצוא לה חברה מארץ הולדתה…
יחד תוכלנה שתיהן לדבר בשפתה האהובה ולהיות שוב מאושרות.
הייתי גאה.
חשתי הקלה גדולה על השלמת המשימה החשובה אליה יצאתי.
כשהתעוררתי מהחלום עדיין היתה לחלוחית בקצות עיני, וליבי היה מלא שמחה.
ידעתי בליבי, שכמו שאני מבקרת אותה במימד שבו היא נמצאת,
היא דואגת לי במימד שבו אני עכשיו.

המידה הנכונה

(7 בדצמבר, 2008)

לו ידעתי את המידה הנכונה.
אותה כמות שהינה איכות.
זו הקסומה
שתתאים לי בדיוק,
כנעלה של סינדרלה.
לו היתה לי כף מדידה פלאית.
כי אז הייתי יודעת.
את אותה מידה נכונה.
להתמסר בלי להרגיש אבודה לעצמי,
קרובה ולא חנוקה.
אותה כמות נכונה שאוכל בה להתמיד,
בלי לרצות לברוח.
תמיד….
לו ידעתי לאכול לשבעה באהבה
ולהפסיק בדיוק באותו רגע מופלא
בו כבר לא רעבה ועם זאת קלילה.
הכמות הנכונה של מרחב וקירבה.
חופש ואהבה
מי יתנני ואפגוש את אותה קוסמת
שתרקח למעני את התערובת הנכונה.
אלכימיה מופלאה תתרחש בליבי.
ארגיש חופשיה ובו בזמן מחויבת.
או!
המידה הנכונה.
התמהיל המופלא שבנתינה ובקבלה.
לו ידעתי את המידה הנכונה
היינו כבר שנים רבות ומאושרות יחד.

זה כל הקסם

(30 בנובמבר, 2008)

היא ידעה את זה תמיד. היה לה מין קסם שכזה.
הקסם להקסים.
היא שבתה את ליבם תמיד.
טוב, כמעט תמיד.
בדרך כלל היא הקסימה אותם באלפית הדקה לפני.
בטרם.
לפני ששמו לב לקסם שלה, וניסו להקסים אותה.
היא גרמה להם להרגיש שהם כבשו אותה.
היא עשתה זאת כמובן לפני-כן, בלי שהם הבחינו בזה…
לא היה בה רוע.
גם לא עורמה.
היא דמתה לפיה שהטילה קסם.
כל כך זקוקה לאהבה.
עד שהפכה את הצורך הזה לקסם.
לפעמים היא לא ממש התכוונה לזה. כך קרה ולעיתים המקסם השפיע חזק מידי, סוחף איתו גבר שכלל לא רצתה להקסים.
זה היה מביך.
היא לא אהבה לפגוע.
זה היה כמעט מבייש.
לראות את ההשתוקקות הזאת שלא מקבלת מענה.
היא היתה בצד הפוגע. איזו טעות!
כה הצטערה, נשבעת בליבה לנהוג בזהירות בפעם הבאה.
אבל שוב ושוב זה קרה. יוצא משליטתה, ופוגע במישהו בלי כוונה…

קסם כזה, כך פעם אמרה לה פסיכולוגית אחת, יש לאנשים שלמדו לשרוד.
מקסם אהבה.
כאלה שנשארו קצת ילדים. קראו רק אגדות כי החיים היו יותר מדי מפחידים במציאות. כאלה שלא היתה להם בעצם ילדות…
זה כל הקסם.
כשחושבים על זה עמוק, זה לא כל כך קסום.
ההזדקקות הכמעט ילדית להיות נאהב.
פעם, היא חשבה שכך תהיה תמיד…
גם כשתהיה זקנה וקמוטה.
שתמיד תוכל לשרוד בעזרת הקסם שלה.
היא עוד לא ידעה אז לשרוד אחרת.

ואז, אחרי שנים של בדידות, היא פגשה סוף סוף גבר מקסים.
מיד הופעל הקסם.
קצת בעצלתיים אחרי שנים של חוסר תירגול.
אבל, אחרי זמן מה, נדמה היה לה שהגבר נשבה בקסמיה.
מה רבה היתה אכזבתה ושברון ליבה, כשהתברר לה שהוא התחזה למוקסם!
“תמימה כילדה,” גערה בעצמה כפי שאמה היתה נוהגת.
“להאמין בקסמים!”
לרגע נבהלה, חוששת שאיבדה את היכולת שלה…
ואז הבינה שלראשונה בחייה, פגשה גבר כמוה.
הוא היה זריז ממנה, והפעיל את הקסם שלו לפניה…
בליבה ידעה שבעצם היא לא באמת השתוקקה לפיו שיצמד לפיה.
גם לא היתה בה כמיהה להרגיש אותו בתוך מסתורי גופה.
עורה המשיי לא הצטמרר בעונג למחשבה שאצבעותיו יחליקו עליו.

היא רק רצתה שיתאהב בה.
כמו ילדה שרוצה להקסים.
כשהבינה שהיה זה מקסם שווא שהפעילה, שלא היה בו אמת – השתחררה משלו.
מאז לא הפעילה את הקסם שלה.
“עכשיו תגיע אהבת אמת,” לחש קול רך בליבה.
“בלי קסמים.
כמו שאני.״
היא נרפאה מהקסם.
אמיתית.

לחזור הביתה

(23 בנובמבר, 2008)

היא היתה תמיד שונה.
גם כילדה.
היא נראתה כמי שהגיעה מארץ אחרת.
“נולדת בארץ?” תמיד שאלו אותה…קרוב לוודאי שכך היו שואלים אותה בכל ארץ בו היתה נולדת.
היא באמת ניסתה להיות שייכת. אני יודעת, היא סיפרה לי בעיניים מצועפות לחלוחית. היא ממש השתדלה להסתיר את השוני.
אפילו מעצמה.
השתדלה להתמזג במרקם.
אבל היא תמיד הרגישה בגלות.
היא היתה שונה.
לפעמים, כשאהבה מישהו או מישהי בכל ליבה, היא הצליחה קצת להרגיש קרובה ושייכת.
אבל מהר מאד התברר שזוהי תחושה זמנית.
כי זה תמיד נגמר.
האהבה.
החברות.
ושוב היא היתה אחרת, שונה.
בודדה בשונותה.
לא היה לה קל עם רוב האנשים. בכלל, המון של אנשים היה משהו שהיא לא יכלה לשאת.
אדם אחד או שניים. לא יותר.
אולי זה בגלל הילדות הקשה?
היא לא היתה בטוחה.
נדמה היה לה שהגיעה לעולם עם הרגישות המוגזמת הזאת. שכך נולדה…
היא באמת ניסתה להיות כמו כולם.
פעם אפילו התחתנה לזמן מה.
אבל מהר מאד חזרה להיות שוב לבדה.
היא ניסתנה שנית,
אבל גם בפעם הזו היא נותרה לבסוף לבדה…

היא נחשבה לאשה יפה.
גם יופיה היה אחר.
מישהו פעם אמרה לה שהיא מקרינה יופי ומיניות בלתי מושגים.
היא לא הבינה.
למה צריך להשיג אותם?
קצת כמו כנפיים צבעוניות של פרפר.
ניסיתם פעם לנגוע בכנפי פרפר? כל הצבע נשאר על אצבעות היד.
בגיל מאוחר יותר היא הבינה.
היא אחרת.
זקוקה לאהבה וחופש בו בזמן.
בעולם ממנו באה יש תנאים שכאלה.
יש שם פרחי בר מוגנים בשפע.
היא נבלה וקמלה כאן לאיטה. חופשיה בדרכה אבל ללא אהבה.
יופיה לא פג למרות שימיה היו ספורים.
תגידו, כמה שנים יכול דג של מים מתוקים לחיות בים המלוח? ועוד לבדו?
איך חוזרים לנהר? היא שאלה אותי.
היא הבינה כבר שהיא צריכה ללמוד לשחות אחורה.
לכן היא קינאה ביונקי הדבש.
הצפור היחידה שידעה לעוף אחורה
בסוף, היא גילתה לי בסוד, היא תצמיח כנפיים ונשמתה תחזור הביתה.
למעלה.
לא אחורה.
למעלה.

פרידה וסיום

(18 בנובמבר, 2008)

“אז מה? ניפרד ככה?”
היא שאלה אותי מביטה בעיניים גדולות ותמימות של ילדה, למרות 30 שנותיה.
“סוג של,” עניתי בחיוך שהיה בו גם טיפת צער.
“מין הפסקה שכזאת,” המשכתי חצי להסביר חצי לנחם.
“עד הפעם הבאה שתרצי. עוד חודש, חצי שנה. כמה שנים ואולי שבועיים….” המשכתי
“אבל זה מוזר להפרד ככה בלי לדעת מתי תהיה הפעם הבאה,” היא התעקשה מביטה בי עדיין נדהמת כילדה.
“כן ולא,” עניתי מהורהרת.
“לא כואב לך כל פעם? ככה להיפרד?” היא שאלה.
“קצת,” עניתי לה.
עמדנו אחת מול השניה. הבהירה והבוגרת מול הכהה והצעירה.
היה זה המפגש האחרון.
להפעם.
מאחורינו שנה של מפגשים מלב אל לב.
היא הגיעה נסערת ומבולבלת.
מולי עמדה אשה יותר בוגרת שלמה עם נישואיה, מוכנה להמשך המסע.
שתינו ידענו שכל אחת תישאר בלב השניה גם אם לא ניפגש יותר.
“מקצוע מוזר בחרתי לי,” התוודיתי בפניה.
“הצלחה לפעמים פירושה פרידה…”
“תמיד תהיי אצלי בלב,” ענתה הצעירה אחרי שהתחבקנו.
לויתי אותה לדלת.
“אז בעצם לא ניפרד לעולם,” עניתי, וידעתי שעיני מחייכות.
כבת לחייט ותופרת (“מעצבי בגדים,” כך היו מכנים אותם היום…), שהתגאו תמיד שהם תופרים בגד “לפי מידה”, ידעתי
שגם אני “תופרת” טיפול לפי מידתו של האדם שמגיע אלי. יש שמסעם איתי ארוך ועמוק, יש שנשארים איתי לתמיד ואני להם מין “הורה רוחני,” ויש כאלה שהמסע איתם קצר…
כשהלכה, והדלת נסגרה- חשבתי על הפרידות האחרות, בחיי הלא מקצועיים.
אותן שכמעט שברו את ליבי.
כמעט….

אור בעור

(9 בנובמבר, 2008)

עכשיו
משהפכתי לגולם
אני טווה חלומות
של משי
כעובר ברחם.
טווה כנפיים
שתיים
שקופות
מוארות
בשלל צבעים
מנוקדות
באלפי רסיסים בוהקים של אור.
חולמת
לבקוע לעולם
מפרפרת
עם זוג כנפיים
לא רגליים.

כך נהיה יחד
זוג משמיים.
אור יגע באור
נאהב
עור בעור.

הדברים אינם כפי שהם נראים – חיים ומוות

(4 בנובמבר, 2008)

הקול נשמע כמו לחישה מתוקה.
כמעט כמו קולו של ילד
עם זאת היתה בו איכות אחרת.
מתיקות עם עוצמה היא ההגדרה הכי מדויקת…
הרופא עמד מול המיטה הריקה של החולה מאתמול.
שאר הצוות המשיך הלאה, ממהר לבדוק את כל המחלקה בזמן הקצוב לביקור הבוקר.
הוא הרגיש שהמילים של אותו קול טעונות בידע שהכיר ושכח.
“יש חיים אחרי כל זה. אין מה לפחד,” המשיך הקול המיוחד
“בתרבויות עתיקות וחכמות, הכינו את המתים למסע, כסמל להמשך החיים שאחרי המוות.”

ליבו של הרופא כמהה היה לתחושת התקווה שהמילים עוררו בו.
חלק אחר בו התמרד.
אותו חלק “חכם” באישיותו.
השכל המפותח, אותו טיפח שנים בלימודי הרפואה. בעזרתו שרד בעולם וממנו שאב את זהותו המקצועית.
גאה היה בהישגיו האימטלקטואליים.
הוא נחשב לרופא מוערך. מאמריו נקראו ע”י הסטודנטים לרפואה מזה שנים…
בהרצאותיו הסביר לתלמידים רבים את משמעות האמת המדעית והמחקרית.
שכלו התנגד לקול שבראשו.
“זה הפחד שלך,” הקול המשיך ונשמעה בו נימת חיוך קלה.
“אין טאבו גדול יותר בתרבות שלך, ממותו של אותו הגוף הנערץ.״
“אולי אני משתגע?” חשב לפתע.
״אתה לא שומע קולות,” אמר הקול הילדותי והבוגר בחמלה רבה.
ואז המשיך צוחק בשובבות, “אתה שכחת את הילד שבליבך.קראת לי ובאתי.
זוכר את הצפור הקטנה, שהחזקת ביד, אז בחצר של סבא?”
ליבו של הרופא החל לפעום במהירות.
בן 5 היה כשראה את גופה הקטן והפצוע של הצפור האפורה צהובה, מוטל על האדמה.
הוא אסף את הצפור הפצועה בידו. מרגיש את ליבה המפרפר במהירות.
כך נותרה בכפו עד שנדמה.
הוא קבר את הגופה הקטנה בחצר.
לפני שטמן אותה באדמה החומה -אדומה, ראה צפור אחרת בדמותה, יוצאת מגופה ועפה לשחקים.
כשספר לאביו , הלה צחק ובחיבה ליטף את ראשו, “חולם חלומות קטן שלי. ככה זה כשיש דמיון מפותח. היא מתה ואיננה. ככה זה כשהמוות בא ולוקח אנשים או צפורים!”
“אבל ראיתי אותה. היא עפה מתוך הגוף שלה!” הוא מחה ודמעות של ילד חונקות את גרונו.
“שטויות, זה בדמיון שלך,” אמר אביו נמרצות.
מאז קבר גם את הדמיון, נשבע להציל את שיוכל מהמוות. זה שלקח את הציפור.
“אין מה לפחד,” הקול שוב ליטף והטריד.
הוא הבין שאין זה קול חיצוני, ולא חשש ממנו יותר.
הקול הדהד בראשו, כמו מחשבה.
“תישאר איתם קצת אחרי המוות. כמו עם הציפור. אם לא תראה דבר, אולי תשמע משהו.״
לפני שהספיק לחשוב על ההצעה הקול המשיך:
“דברים אינם כפי שהם נראים,” הוא הרגיש צמרמורת קלה בגבו.
“כן, כך אמר הנסיך הקטן, זוכר?” המשיך הקול וליבו החסיר פעימה.
היה זה הספר האהוב עליו מאז ומתמיד.
הוא חזר ועיין בו לאורך השנים.
המבוגר שהפך, מצא בו ענין כמו הילד שקרא בו לראשונה.
“לרך הנולד, תאחל חיים מענינים, מלאי אתגרים והתמודדויות.
כך תוכל נשמתו להתפתח ולגדול.
חיים שקטים ומאושרים לא בהכרח מפתחים נשמה יתרה.
זכור, דברים אינם כפי שהם נראים,” סיים הקול בחמלה רבה.
אור עמוק מילא את ליבו כל אותו היום.
למחרת התבשר על לידת נכדתו הראשונה.

ריח תשוקה

(20 באוקטובר, 2008)

“בוקר אחד,” היא סיפרה ועיניה נוצצות בזיק שובב מלווה בבישנות בתולית
“הגעגוע לגבר היה חזק מתמיד.
יכולתי כמעט להריח נוכחות גברית בבית.
נדמה שתאי הזכרון במוח שלי, חמקו החוצה.
והצליחו ליצור מציאות!
יכולתי להריח אפטר שייב המשובח, מעורב עם נחוח עדין של זיעה גברית .”
היא ליקקה את שפתיה היפות בקצה לשונה, כמתענגת על ארוחה נפלאה…
“אז מה עשית?” שאלתי כובשת חיוך, כולי דרוכה להקשיב.
“הריח מילא את נחירי, חושני, עוצמתי ועם זאת עדין.
בדיוק כמו הגבר שאני מחכה לו ועדין לא הגיע”
ידעתי שהיא לבד כבר מעל שנתיים.
חברות קרובות מזה שנים רבות.
הכרתי מספוריה את האשה היצרית והחושנית ששכנה בה.
היא ישבה מולי באותו בוקר בבית הקפה המהוגן שבכרמל, אשה בשלה ויפה.
עין זרה לא היתה מנחשת את תוכן השיחה.
עם כל נשיותה ועדינותה, נחה בקירבה נמרה אמיתית שהתעוררה לחיים מידי פעם.
“גופה התעורר לקריאה הפנימית,” חשבתי בליבי מכירה את התחושה.
“אותו בוקר של סתיו, הגעגוע היה כל כך חזק, שידעתי שיש לנקוט באמצאי דרסטי!”
המשיכה לספר ועיניה הבריקו בהתלהבות נעורים.
לחייה נצבעו לאיטן בורוד עמוק.
“הייתי מוכנה …” ספרה כנערה מתלהבת.
“הכנתי תרופה לרגע שכזה.
תרופה ליום סגריר.”
“so?” חזרתי סקרנית.
“נגשתי לארון התמרוקים שבחדר האמבטיה,” היא המשיכה בקול החלטי.
“שלפתי את האפטר שייב המפואר, שקניתי למקרה ובסתיו עדיין אהיה לבד.”
“למה?” שאלתי מתממת, ומשתפת איתה פעולה.
“תכף תביני,” אמרה מחייכת, שמחה שאני קשובה אליה.
“שלפתי את הבקבוק הגברי מהעטיפה, וליטפתי את גופו החלק והמלא בנוזל ירקרק” סיפרה בעיניים חצי עצומות.
“הפקק הכסוף היה מעוצב נפלא.
גם גודלו של הבקבוק ורוחבו התאימו בדיוק לכף ידי,” הוסיפה כלוחשת.
הבטתי אוטומטית בידה העדינה בעלת האצבעות הדקות, שהתנועעה כיצור בעל חיים משלו כשדיברה.
“את יודעת , על הבקבוק היה משורטט יגואר עוצמתי דרוך לקפיצה,” הוסיפה מחייכת בשובבות.
“ואז,” המשיכה ועיניה בורקות שוב באותו ניצוץ שובב חסר גיל, “פתחתי את הפקק”
היא עצרה, נושמת עמוקות והמשיכה.
“הנחוח המדהים הגיע לנחירי.
עצמתי עיניים, ולחצתי על ראש הבקבוק, מקרבת אותו לצוואר,
לכאן.”
באצבעה ליטפה את צווארה מציירת קו מתחת לאזנה הקטנה.
“הריח מילא את אפי. שאפתי אותו, נרגעת קצת.”
היא חייכה אלי עיניה היו מצועפות בדוק רך.
“שמתי קצת על פרק היד, ובמשך היום הרחתי אותו שוב ושוב.
קוראת לגבר החדש להזדרז להגיע אלי.”
סיימה כלוחשת סוד.

הפרעת אישיות חדשה

(12 באוקטובר, 2008)

לא לומדים עליה בשעורי פסיכולוגיה.
לא באלו שנכחתי בהם כסטודנטית, וגם לא באלו של היום.

היא גם לא מוזכרת בשעורי הפסיכיאטריה.
למרות מחאותיה החלטתי להוציאה לאור((:

נראה לי שהיא הולכת ומתפשטת כמו מגפה בחברתנו הסוגדת כל כך
לבריאות הגוף ולמראה הצעיר והבריא.

לא אני לא חולה בה. אני כבר מחוסנת ממנה…
אני חולה במשהו אחר (כפי שכתבתי בפרופיל שלי פה בקפה)
אבל כן, פגשתי אנשים שחלו בה.
רופאים, מטפלים אלטרנטיביים, מורים “רוחניים” , עו”סים, ופסיכולוגים.
היא הגיעה אפילו למעגל קרוב יותר של אנשים. למעגל החברתי הקרוב.
בעצם היא די עתיקה (הפחד מהשונה היה קיים מאז ומעולם), אבל הווראציה החדשה שלה מאד אלימה.
פגשתי בה לראשונה כשנותרתי לבד עם תינוקת קטנה, וחלק מהאנשים איתם עבדתי בביה”ח התרחק ממני…
ולאחרונה פגשתי בזן החדש.
באותו זן שהנו מוסווה אבל אלים ביותר. הזן “הרוחני.”

אני מתכוונת לאותה הפרעת אישיות שמי שלוקה בה, מתיחס לאנשים החולים
במחלות קשות (לאו דווקא סופניות) לנכים ולאנשים מבוגרים – כנחותים, רגשית
ורוחנית. או נבהל מתרחק, נוטש ומתעלם…

בחברה נאורה ואנושית, אנשים חולים הסובלים פיזית, ואנשים מבוגרים (זקני השבט) -יקבלו לעיתים קרובות מקום כבוד של מורה.
כל התיחסות לנכים, חולים במחלות חשוכות מרפא ומבוגרים, כאל מצורעים אזרחים סוג ו , הנה ראי למצבה הנפשי והרוחני הירוד של החברה.

וכן אני בהחלט קוראת עליה תיגר! שלא כמנהגי כאן.
אין זה פוסט רגיל שלי.
זה פוסט של מחאה עמוקה, קריאה להתגיסות והתעוררות רוחנית אמיתית…

נכון, עולמו הפיזי של החולה במחלה קשה שיש בה גם נכות, מצטמצם. אין הוא יכול לעשות מסעות רגליים בטבע , להתשתתף בשעורי היוגה למתקדמים, ולהתששתף בתוכניות הישרדות בטלויזיה.

לעומת זאת היכולת שלו לעשות מסעות אסטרליים ורגשיים, במחוזות שבהם לא ביקר קודם -משתפרת…
היכולת לאמר את האמת גם במחיר שלא להיות אהוב ומקובל- עולה פלאים
(ראו את הפוסט הזה).
לפיכך בביה״ס של החיים בו לומדים אומץ, אפשר להתקדם גם במצב של מחלה קשה.
אפשר גם להתקדם מאד במכון הכושר של הסבל ,הכאב, הסבלנות, ההישרדות (האמיתית) התקווה וההומור העצמי.
לפיכך לכל אותם מטפלים ואנשי רוח שחלו בבקורת “רוחנית” על מי שחולה
בגופו, ולאותם אנשים שבעמדות מפתח שלא מתיחסים לחלק זה של אוכלוסיה אני
קוראת לטפל במחלתו.
להורים, מחנכים, מטפלים, ואמנים אני קוראת לשים לב להפרעת אישיות קשה זו בחברתנו.

מי יתן והחברה עצמה תירפא ממנה במהרה.
שלכם שרי

גאולה דרך הביבים

(4 באוקטובר, 2008)

הפעם זה לא שלי.
זה מכתב שנכתב בערב יום כיפור, ע״י מטופלת שלי שעברה התעללות מינית ורגשית קשה בילדות.
הוא היה יכול להכתב בכל יום אחר.
אבל היא בחרה לכתוב אותו ביום זה.
מביאה אותו היום- אם כי בעיני כל יום מתאים לסליחה ולחשבון נפש.
המכתב המובא פה, הוא חלק מהמסע שעשינו יחד דרך האנורקסיה, הדכאון, הסמים, הפסוריאזיס, ההתנהגות המינית המופקרת ללא יכולת להינות מסקס, ההזנחה, והשנאה העצמית- עד לגלוי האמת ועבודת הסליחה.
שם פגשנו גם את הילדה הפנימית , ומכתב זה מיועד לה.

סליחה

אני מבקשת סליחה מעצמי, ממך, ילדה קטנה שבתוכי.
סליחה על כל השנים הארוכות ששכחתי אותך, שלא הקשבתי לך ולבכייך.
סליחה שלא נתתי לך לגדול ועצרתי אותך בכל דרך אפשרית
כשניסית להראות לי את האמת שרציתי לשכוח.
שניסיתי למחוק וכמעט הצלחתי, את הגוף.
שלא נתתי לו אוכל או הכרחתי אותו לאכול כשלא רצה.
סליחה שלא רציתי לגדול אף פעם.
לא רציתי שהילדה שהייתי, תגדל להיות אשה.
שלא תהיה כמותם.
סליחה שהשארתי אותך לבד, שלא האמנתי לך ולדבריך.
היה לי קשה לשמוע את האמת שאת שמרת עליה.
סליחה שבניתי לך סיפור חיים לא אמיתי, וכמעט האמנתי ל”אמת” שניסו לכפות עלי.
שהתיחסתי לבכי שלך כאל חולשה, שחנקתי את הדמעות עד שלא היה לי אויר לנשימה.
שהאמנתי לדברים שלהם ובאמת חשבתי שאין בך חוכמה, יופי, תבונה ושאת לא שווה כלום.
סליחה שלא הרשיתי לעצמי לאהוב אותך.
שלא האמנתי שאפשר לאהוב אותך.
שחשבתי שאת מלוכלכלת, שמנה, רזה, דוחה וכל השאר…
שאמרתי לך שאהבה זה סבל.
כמו שהם סיפרו.
סליחה שראית וחוית דברים שלא היית צריכה לחוות בתור ילדה
סליחה דגם אני אמרתי לך שאת אשמה.
סליחה שלא ביקשתי עזרה, כשזעקת בשארית כוחותיך…
סליחה שהבאתי אותך כשגדלתי למקומות חשוכים, ואפילו לא שמתי לב שאת מנסה לבעוט בכוחות אחרונים ולהזכיר לי את קיומך השקט והצנוע.
סליחה שנתתי לך לסבול שוב ושוב גם כשגדלתי.
שנאבקתי שוב ושב לזכות באהבת הורים שלא ידעו לאהוב אותי.
סליחה שחשבתי כמותם שאת פחות טובה מילדים אחרים
שכיביתי את האור בעיניך, את הסקרנות, השובבות את רוח השטות, היצירתיות הרגשות והמילים.
שנתתי לפחד להשתלט על הלב המואר.
סליחה שאני מתקשה לזכור את כל האמת כי הפחד עדיין משתק.
סליחה שהתמכרתי לכוחות ההרס, לחידלון.
סליחה ששנאתי אותך כמותם.
סליחה שרציתי שתמותי.
סליחה שהאשמתי וביקרתי אותך כמו הגדולים.
שחשבתי שאת באמת אשמה בהכל.
שחובתך לתקן את כל מה שמסביבך.
סליחה ששמתי על כתפיך הקטנות אחריות כה גדולה.
סליחה שלא הבנתי שאת ילדה ולא הורה של ההורים שלך
אם תפקידם שך הורים להורות את הדרך- הם לא עשו זאת.
ואת התבלבלת לך עם סדרי עולם.

סליחה שרק עכשיו אני מבקשת סליחה.

סליחה וחמלה לשנה החדשה

(25 בספטמבר, 2008)

דקה לפני ששנה אחת יוצאת והבאה מגיעה
מציעה פה מכל ליבי, את תרגיל הסליחה והחמלה מתוך קורס האווטר.
זהו תרגיל המתבצע בהליכה.
סוג של מדיטציה בתנועה.
היא מורכבת מ-5 צעדים איטיים.
אפשר לבצע אותו בבית.
עדיף בטבע, לבד.
התרגיל מיועד לעזור לכם לסלוח לאדם עליו אתם כועסים,
או לעזור להרגיש חמלה (לא רחמים) כלפי משהו,
צעד ראשון :
כשתשומת לבכם מכוונת אל אותו האדם, חזרו באזני עצמכם על המשפט
“בדיוק כמוני, גם האדם הזה רוצה מעט אושר בחייו”
צעד שני:
כשתשומת לבכם מכוונת אל אותו אדם שוב, חזרו באזני עצמכם על המשפט:
“בדיוק כמוני, גם האדם הזה מנסה להימנע מסבל בחייו”
צעד שלישי:
כשתשומת ליבכם מכוונת אל אותו אדם, חזרו באזני עצמכם על המשפט:
“בדיוק כמוני , גם האדם הזה ידע עצב, בדידות וייאוש”
צעד רביעי:
כשתשומת ליבכם מכוונת לאותו אדם, חזרו באזני עצמכם על המשפט:
“בדיוק כמוני , גם האדם הזה מנסה למלא את צרכיו”
צעד חמישי:
כשתתשומת ליבכם מכוונת לאותו אדם,חזרו באזני עצמכם על המשפט
“בדיוק כמוני , גם האדם הזה לומד על החיים”

החבורה שלי

(21 בספטמבר, 2008)

דקה לפני שקמנו והלכנו כל אחת לדרכה היא הביטה בכוס הקפה המרוקנת, מתלבטת.
“את שמעת על מ.?” אמרה לבסוף ועיניה מביטות בי באהבה וחמלה.
“מה קרה?” שאלתי וליבי החל להאיץ את קצבו.
לא התראנו מספר שבועות. החיים סוחפים לפעמים לעסוקים דחופים…
השיחה בבית הקפה עם חברתי הטובה, היתה נעימה ומצחיקה כרגיל.
לש. יש צחוק מדביק וחוש הומור שנון… ובכלל יש לנו את השפה הזאת, מאז…
יחד אנחנו תמיד בנות 20. כמו בימי האוניברסיטה.
נפגשנו יחד באותה החבורה העליזה והחופשיה.
ילדי פרחים -דור שני של יוצאי שואה, עולים חדשים ממרוקו , דרום אמריקה, צרפת וכמה ישראלים שורשיים…
שיחות נפש לתוך הלילה בדירות שכורות עם שותפים, מוסיקה, מסיבות על גגות בקיץ, וגידול עציצים בעלי עלים משוננים.
היינו תמימים, רצינו לשנות את העולם.
התאהבנו, נפרדנו, ושוב התחברנו בצירופים שונים.
הרבה זוגות קמו ונפלו באותה חבורה.
אנשים עזבו, אחרים הצטרפו.
סטודנטים מאמנות, ספרות, הסטוריה, פסיכולוגיה, ואדריכלות.
יפים וחופשיים.
החיים נראו לנו כמו לונה פארק גדול.
הסקס היה חופשי, ללא חשש. חיינו על אויר אהבה ומעט מעט כסף.
פרפרים הם חופשיים…
רחוק מההורים.
מימנו לימודים בעבודות משונות כולל נקוי דירות וסבלות.
אכלנו פיתות זיתים והרבה חומוס.
הסינמטק בחיפה היה אז מרכז חברתי ותרבותי.
עבדתי ב”חלון הראווה” כקופאית.
לפעמים ראיתי שני סרטים בערב.
היתה לי זכות לראות סרטים בחינם ולצרף חבר או חברה.
כולם בחבורה ידעו שאשמור לחברי כרטיסים בצד, כשסרט מבוקש היה יוצר תור פתלתל וארוך לאשנב הקופה.
ברגמן היה להיט, וכמובן סרטים צרפתים.
אהבתי לשבת בקבינה של המסריט ולראות את הסרט מתגלגל מהמקרן למסך ולשמוע את הקהל מגיב.
מ. ואני היינו זוג לוהט.
שנים.
שני סטודנטים לאמנות
התאהבנו בסדנת לילה של אבנר כץ.
אחרי שנתיים “השארתי,” לו את האמנות ואני התמסרתי רק לפסיכולוגיה.
הוא היה מבוגר ממני ב4 שנים. לפני הלימודים נסע לטיול בדרום אמריקה (הודו של אז)
“לקחתי איתי יהלום צמוד ללב בשרשרת מוסתרת מוחבא במעטפת עור. למקרה ואתקע בגונגלים.”
ספר בערב קסום אחד לכל החבורה….
“ומה עשית אתו כשחזרת?” שאלה אחת סקרנית
“נשבעתי שאם אחזור בשלום, אתן את היהלום לאשה של חיי”
חייך כשעיניו חולמות.
ביום הולדתי ה-25 הוא ענד לצווארי שרשרת.
כשעיני עצומות, הרגשתי את שפתיו מנשקות את עורפי ברוך.
בראי מולי, נצץ היהלום טהור כמו אהבתו.
השנים חולפות
אהבות נגמרות.
חבורות מתפרקות.
כל אחד פונה לדרכו.
ש. ואני מצאנו אחת את השניה שוב אחרי 15 שנה. ומאז לא ממש נפרדנו.
את מ. לא ראיתי כבר שנים. ידעתי שהוא נשוי ואב לשני ילדים.
“מה איתו?” שאלתי את ש. בלב דופק.
“הוא כבר לא איתנו”
היא אמרה ברוך מלטפת את כף ידי.
“המחלה ההיא לקחה אותו לפני חודשיים.”
זרם של דמעות הציף אותי. ראיתי אותו כאילו היה זה אתמול.
בשישי בערב למחרת הייתי אתו בליבי.
במשך 3 שעות, שמעתי את כל השירים “שלנו.״
נזכרתי בו
בדירה הקטנה והשכנים לא דיברו אתנו במשך חודשים ולא ידענו למה הם כועסים ולא מסתכלים לנו בעיניים.
עד שיום אחד השכנה סיפרה לי שכולם כועסים בגלל המוסיקה:
הפינק פלויד נשמע בדירתנו בקולי קולות.
לא רצינו שישמעו את זעקות העונג שלנו…
לא עזר ,הם כעסו….
יודעת שאותו ערב יום שישי הוא עישן צינגלה, וצייר אותי רוקדת.
שם למעלה בשמיים.
כמו אז.
.

שיעורים באהבה

(17 בספטמבר, 2008)

היום הצפוי הגיע.היא נעמדה מולי במסדרון, והמכתב בידה.
“את תפתחי,” הגישה לי אותו.
“אבל זה בשבילך… ” חייכתי לא מבינה.
“לא! את תפתחי!” היא התעקשה.
התיישבנו במטבח, מקום בו מתבשלים מאכלים מסוגים שונים, לגוף ולנשמה.
היתה אוירה מיוחדת באויר.
הבטתי במעטפה, חצי מנומנמת ממנוחת הצהרים.
ואז ראיתי את הסמל.
ליבי החל לדפוק בהתרגשות.
היה זה צו גיוס ראשון…
וכן השם שלה היה רשום, התאריך גם הוא ליד המילים “להתייצב בלשכת הגיוס בחיפה.”
קראנו, וצחקנו וחלמנו, וקצת פחדנו, והתרגשנו, ובסוף התחבקנו המון.
אבל בלילה, כן בלילה, ליבי לא היה שקט.
הוא החל לדפוק בקול רם.
ואז הבנתי.
הוא לא ויתר לי.
נזכרתי אז במלחמה שהיתה כשהתגיסתי…
איך הבנתי לפתע, שאני והעולם נפגשים לראשונה בלי אמא ואבא.
העולם האמיתי, זה שמחוץ לקונכיה (שלא היתה פשוטה, ולא תמיד נעימה, אחרת הייתי במקצוע אחר כמובן….)
והבנתי שהאפרוחית שלי, פורשת לה כנפיים.
האם תצליח? האם הייתי אמא מספיק טובה? האם הכנתי אותה לחיים בחוץ?
הלב שלי שאל המון שאלות….
כמה חיכיתי לפני שנים לרגע הזה… ועכשיו אני רוצה שיתמהמה….
לב מוזר.
יודעת שחבל הזהב הבלתי נראה בין שני הלבבות שלנו תמיד ישאר מחובר.
והחבל ארוך מאד.
“תגידי ,” היא שאלה יומיים קודם
“לא נמאס לך לפעמים ממני? לא בא לך להתגרש ממני? מה, לא מתגרשים מילדים?”הבטתי בה צוחקת מכל הלב “לא מתוקה, מילדים לא מתגרשים. זה כמו להתגרש מעצמי…
וכן, לפעמים את מעצבנת נורא ואני שמחה שאת לוקחת מרחק, אבל לא נמאס לי ממך לעולם.״
מסתבר שהתשובה היתה אמיתית אחרת העקרבית הקטנה לא היתה מרפה מאחיזתה.
היו שם רק כוכבים בעיניים, ולא נשאלו יותר שאלות…. אוף!
אז רציתי לספר לכם, שהלב שלי,
שהוא די אמיץ (כך אומרים ואני מסכימה),
לא הרפה בלילה ומהירותו היתה מופרזת… וגם בלילה שאחריו.
מפתיע הלב הזה.
אין גבול לשעורים באהבה.

סדנא אחרת

(11 בספטמבר, 2008)

סדנא אחת, לא מקבלת מספיק רייטינג…..
זאת סדנא שאי אפשר לשלם עליה בכסף.
כמעט כמו שאבא שלי היה אומר על אהבה:
“שרילה יקרה,” היה אומר ועיניו הכחולות היו מתמלאות בעומק
“אהבה לא קונים בכסף.”
אז בסדנא הזאת לא משלמים בכסף…
בוגרי הסדנא גם לא יכולים להראות תעודות.
אין כיום מדריכים מוכרים לסדנא הזאת.
היא רוחנית אם כי לא כל כך ניו אייג׳ית ולא כל כך שיווקית.

שמה של הסדנא הזאת הוא:
האתגר הרוחני של מחלה קשה.

אתגר לחולה, למשפחה , לסביבה ובעיקר לחברה.
מחלה חשוכת מרפא הנה אתגר רוחני ונפשי לחולה ולסובבים אותו.
הדרך בה קהילה מתיחסת לחוליה אלו הנה ראי לאנושיותה ולרמתה המוסרית והרוחנית.
במיוחד בעידן של היום.
אנחנו חיים בתקופה בה סוגדים ומשקיעים זמן, משאבים פיזיים ורגשיים, בהנצחת גוף בריא וצעיר לנצח.
רובנו נמצאים במירוץ לצמיחה רוחנית בסדנאות ושיטות שונות.
המדיה מציעה לנו מוצרים לבריאותנו הפיזית בשפע.
ממזונות “בריאים” ועד טיפולי גוף מפנקים ומבריאים אף הם. חלק מערכים אלו מקבלים תמיכה, ובסוס פילוסופי -רגשי מהגל הניואייג׳י, והרפואה האלטרנטיבית החדשים. שתיהן מבוססות על התיאוריה של גוף- נפש.
האקסיומה הבסיסית עליה מבוסס חבור זה הנו שההתפתחות וצמיחה רוחנית- נפשית, מתרחשות בגוף בריא.
מכאן נוצר אותו מירוץ לרוחניות ובריאות.
ברוח התרבות המערבית ההישגית, המעודדת פיתוח, יזמות, ותחרות- נרתמים כולם להצלחה גם כאן.
האגו והתחרות פורחים אף בשעורי היוגה.
ברוח תחרויות האולמפיאדה- המירוץ בשיאו.
מי יותר בריא, יותר רוחני, ויותר מודע.
מי אוכל מאוזן יותר, נמצא בסדנא הנכונה, עושה אהבה טאנטרית ומגיע לשיאים גבוהים יותר, והרשימה עוד ארוכה… החולה בגופו נמצא כמעט מחוץ למירוץ הרוחני, לפי העידן החדש.
מחוץ למרוץ להצלחה בפתוח הגוף והמוצרים הנלוים לו, שעורים ומכוני כושר ועד סדנאות לזוגות ולמיניות רוחנית.
המיתוס היונגיאני העתיק, של המטפל ככירון הפצוע (אותו אל יווני, לא אהוב על זאוס, שהיה פגום וצולע, אך הצליח ליצור תכשיטים ויצירות אמנות יפהפיים), אין לו מקום בעידן החדש.
לפיכך אין לחולה מה ללמד ומה לתרום כי גופו לא מושלם.
ככל שהגוף בנוי לתלפיות, והמראה דומה כאל יווני צעיר לנצח- כך גם התפתחחות הרוחנית נחשבת לגבוהה יותר בחברתנו היום.
חברה אנושית, רוחנית, בריאה בנפשה תרבותית והרמונית, נבחנת גם לפי יחסה אל החולה, הזקן והנכה.
לא כך הם פני הדברים כיום בעולם, המתימר להיות מואר ורוחני.
רפואה מתקדמת, תקדיש משאבים, יחס, הכלה וכבוד לחולה חשוך המרפא.
תלמד ממנו שעורים רוחניים גבוהים כמו אמונה, סליחה משמעות, סבלנות, סובלנות, יכולת עמידה ודחית סיפוקים מידיים.
את שעור החשוב של להיות מול לעשות ( being מול doing ) לחיות את הרגע הזה, תפילה אמיתית ברגעים קשים של כאב וחידלון, ועוד.
קהילה בריאה בנפשה, תומכת ואנושית, תקל על ההתמודדות המאתגרת של החולה חשוך המרפא ומשפחתו, ותתן לו מקום מוכר ותמיכה במוסדותיה ובחוקיה.
מטפלים למיניהם, מהרופא הקונבנציונלי, הפסיכולוג,המטפל האלטרנטיבי, והמורה הרוחני-כולם נבחנים ומאותגרים נפשית ורוחנית ביחסם לחולה חשוך המרפא.
אותו חולה, שמראש ידוע שאין עימו הצלחה.
עימו אין ספורי ניסים לפאר ולרומם שיטה או מטפל זה או אחר.
אין באמתחתו תגמול כספי, או תגמול לאגו. יש עמו עבודה סיזיפית (שלא נותנת תוצאות של הבראה ורפוי), עבודה של התמדה, עומק, הכלה,התמודדות עם פחדים, חוסר אונים יאוש ואבדן.
זוהי עבודה ולווי לאורך שנים רבות בהן חלה רק הדרדרות פיזית, ניוון, מגבלה, כאב ומוות שלעיתים נחווה כגואל מיסורים ארוכים. עבודה ותמיכה, חברות וקשר עם חולה חשוך מרפא הנה אתגר רוחני. אתגר של חמלה, אמונה, התמודדות עם פחדים ארכאיים, התמדה ומסירות ללא תוצאות חומריות.
לא מקבלים על כך כל תואר, תעודה או הסמכה.
אין זו סדנא מוכרת, ואי אפשר לכתוב על כך בקורות החיים.
יש ואנשים מאד רגישים, יפים בנפשם, ומוארים בשכלם חולים במחלה חשוכת מרפא.
אנשים שנפשם אינה חולה.
למרות קשיים פיזיים ורגשיים קשים שמציבה המחלה חשוכת המרפא, הם נשארים בריאים בנפשם, ואף זוהרים ביופיים הפנימי.
ככל שיקבלו תמיכה נכונה שפור בתנאי חייהם החומריים והנפשיים-הם, בני ביתם והקרובים להם יוכלו להעשיר את חברתנו באהבה, הרמוניה ורוחניות אמיתית.
כך נוכל ללמוד שעור רוחני אמיתי של גוף-נפש.

אהבות ועלים

(7 בספטמבר, 2008)

ככה בסך עברו מול עיני,
כל האהובים והאהובות
שהיו עימי ואינם.
עצים ירוקי עד השירו עלים
נוחתים בלאט, מלטפים, מנחמים.
השנים עוברות,
ועימן מזהיבה נשמתי.

גיבור לא סקסי

(28 באוגוסט, 2008)

כן, הגבור שלי הוא לא סקסי.
בעיני רוב החברה.
אבל אני בחרתי בו.
אפילו במשך יותר משבוע יצאתי לחופש וכתבתי מאמרים מקצועיים רק עליו.
גופו לא בנוי לתלפיות, אין לו כל מקום באולימפוס היווני או באולימפיאדה (אפילו לא זאת של הנכים).
בעידן הניו אייג׳ ה”רוחני” מקומו בשוליים.
הוא מצוי במקום אפל ולא במובן הגוטי.
לא סקסי כבר אמרתי?
אף אחד לא יודע איך להתנהג איתו.
גם מי שאוהב אותו לא מבין אותו.
הפסיכולוגים, הרופאים, המאמנים, המטפלים האלטרנטיביים, ההילרים ואפילו הרבנים… התייאשו.
הם עברו לשיטת המקל כי הגזר לא הניב תוצאות.
והרי זה מה שחשוב היום נכון? תוצאות.
לפאר ולרומם את מי שמשקיע. הורה, מטפל מאמן וגורו.
אין אתו הצלחה או תוצאות.
אז לא נותר אלא להטיל עליו את האחריות/אשמה, וכך להזניחו ולהותירו באפלה.
במילא אין מי שישמע את קולו ולו אין כל כך קול.
לפעמים נדמה שאפילו אלוהים שכח אותו.
הוא קצת כבד פה.
בתקופה קדומה היה וודאי נחשב למצורע.
כן זה המצורע המודרני -הגבור הלא סקסי שלי.
אני רוצה לעזור לו. לאותו אנטי גיבור.
עם הידע המקצועי שלי, עם המילים שלי (היפות וגם העוקצות) לדבר בשם האנטי גיבור שלי.
ואני נושאת את דגלו.
ומשתפת היום את כל חברי גם פה.
כתבתי מספר מאמרים על ההיבט הנפשי של מחלות חשוכות מרפא. מצרפת פה לינק למי שרוצה לקרוא.
כי יש בורות גדולה מאד במגזר הרפואי והאלטרנטיבי על מצבו הנפשי.
מצבו הרגשי והאינפורמציה על מצב זה בעקבות המחלה- היא כלי רפוי מאד עצמתי מאד חשוב, שמשפיע על מצבו הפיזי.
ידע הוא כוח.
כוח להשפיע לטוב
אז כל מי שמכיר חולים חשוכי מרפא ובני משפחות,
כל מי שמכיר מטפלים, מלוים, מאמנים, רופאים ואחיות שעובדים איתם, בבקשה להפנות לקרוא.
ומי שרוצה לקבל הדרכה יותר אישית, או עזרה מקצועית, אפשר ליצור איתי קשר.
וכל מי שיפנה,
ימליץ, יקרא
– אני אומרת כבר עכשיו תודה מכל ליבי.

האנטי גבור שלי הואהחולה חשוך המרפא.
לא החולה הסופני.
חשוך המרפא
זה שמחלתו לא תגרום למותו
אבל תגרום לו לחיות באיכות אחרת.
במשך שנים.
חולי הטרשת, ניוון השרירים, המשותקים, אלו שעברו תאונות דרכים קשות, נפגעי מלחמות, פיברומיאלגיה, ונשאי איידס.
לא סקסי ולא תקשורתי. אמרתי כבר?
ומי שרוצה לקרוא עליו מוזמן כאן.
כאן יפתחו המאמרים שכתבתי בנושא.
גם מאמר אחד יספיק לתת אינפורמציה. חשובה.

http://www.articles.co.il/author/4214

בבקשה, חברים שלי בואו!
שלכם
שרי

תקשורת ינשופים וחתולים

(9 באוגוסט, 2008)

היא עמדה בשקט.
משקיפה.
מלאת הוד והדר.
חולשת על המרחב הלילי, במבט חודר.
היה בה משהו שעורר כבוד והתפעמות.
התבוננתי בה קולטת את השקט, מנסה להבין את המסר.
ידעתי שהיא הגיעה בכדי להגיד לי משהו מאד חשוב.
מעבר למילים, לזמן ולמקום.
היתה זו שליחה מיוחדת.
מהפכה קטנה התחוללה בגללו קרוב לחצות.
הראשונה שחשה בה בעוצמה היתה החתולה.
שלא כהרגלה היא נעמדה מול הדלת מיללת בתקיפות כמעט כלבית.
פתחתי לה את הדלת מופתעת לראותה מקפצת במהירות במורד המדרגות.
כיאה לחתולה ביתית ומפונקת היא כמעט ולא יוצאת מפתח הבית, ואם כן לא מעבר לגרם המדרגות הראשון!
כעבור 5 דקות תמימות של העדרות שמעתי את יללתה מהשביל. מופתעת קראתי בשמה.
היא חזרה ויללה כאומרת ״בואי.״
הנערה שבבית סקרנית וקסומה, מתעוררת לחיים בלילה, חושיה מחודדים, ירדה להחזיר הביתה את החתולה הסוררת…
“יש ינשוף על הגג של השכנים ממול,” חזרה מתנשפת, החתולה בזרועותיה וכולה מתפעמת, לחייה סמוקות וקולה נרגש.
וכך עמדתי מתבוננת בחלון ומביטה בה עומד בקצה גג הרעפים שממול, משקיפה.
החתולה שתפקידה הסתיים נרגעה וחזרה להתנהגות רגילה.
וכך עמדנו אחת מול השני, הינשופה הענקית ואני.
מרחוק נדמה היה שחתול גדול טיפס ונעמד בקצה הגג.
היא היה מלא הוד כבר אמרתי?
עומדת לא תנועה.
לפתע הזיזה ראשה לצד, והחזירה אותו למקומו כבטקס.
מקרינה סבלנות, עצמה וחכמה.
נזכרתי באגדות ילדותי שבהם כיכב הינשוף החכם בעל המשקפיים
אותו ערב הייתי קצרת רוח לקבל תשובה חשובה שהתעכבה בנושא רגיש.
רוחי נפלה על שהיא מתבוששת לבוא.
התבוננתי בינשופה מהופנטת. וכמו שמעתי את קולו של אבי שנהג לאמר לי:
“סבלנות , קטנה שלי, סבלנות.”
באותו הרגע פרשה הינשופה חרש את כנפיה ונעלמה לתוך האפלה.
פניתי מהחלון, מביטה בחתולה שישבה בכורסא כמחייכת בשביעות רצון.
המשימה הושלמה.
המסר עבר.

מבט משם

(1 באוגוסט, 2008)

זה היה כל כך מפתיע…
מין פגישה שכזאת.
מסוג הדברים שהדעת לא תעלה אותם!
היא הרגישה כה מוזר לפגוש את המבט הזה שם.
ככה לפתע ערב אחד ,כשהביטה לתוך העיניים…
במקרה ,ממש לא בכוונה.
כן, זה היה משונה!
ככה להביט ולפגוש אותו.
מבט מלא אהבה וחמלה.
רוך ועדנה.
כל חייה כמהה היתה למבט שכזה.
ועכשיו היא פגשה אותו במקרה.
כן, אמה המתה הביטה אליה בראי מתוך עיניה שלה…!
והרי היו לה עיניים בעלות גוון וצורה אחרים, עיניים בעלות איכות שונה לחלוטין…

שתי נשים כה שונות.
הן לא היו דומות כלל!
“ובכלל,” הרהרה, חלק ממנה מזועזע לחלוטין, ״אמא שלי אף פעם לא הסתכלה אלי
ככה …”
היא לא זכרה מבט שכזה ממנה אליה.
באהבה ובחמלה? לא מתאים בכלל לאמא שלה…
נזכרת איך חלק ממנה נשם לרווחה עם מות אמה…
רוב חייה קיוותה להשתחרר מאחיזתה הקשה והרודפת.
היא לא היתה אמא אהובה,רכה, עוטפת ומכילה. מקור של בטחון ומתיקות…
אשה קשה היתה אמא שלה.
ופתאום, שנים אחרי מותה, היא פגשה את המבט ההוא. המלא חמלה ואהבה.
היא שכחה אותו לחלוטין.
אמא שלה אמרה לה שהיא אוהבת אותה.
כך, מתוך עיניה שלה שהשתקפו להן בערב בראי.

הבלוג של שרי – המשך

In Awe of the Hunk

August 31, 2015 admin Articles by Yanir

Going back to the singles scene in Tel Aviv has reintroduced me to the “unbearable lightness of shallowness”—the obsession with sex, drugs, and the perfect gym body. I was comfortable in my relationship cocoon over the past few years, mainly because I got a rest from the never-ending desire to be liked by the people around me. Eric gave me everything I needed.

Like lots of other gays, I often find myself chasing after men who look like Greek gods. We all worship and admire perfect bodies, and that’s part of the reason so many of us aspire to physical perfection ourselves. It used to be that going to the gym and eating healthy were enough, but now many of us take advantage of waxing, hormones, plastic surgery, and other procedures. Some people have hard time accepting it, but I think that it’s part of our nature as human beings to be attracted things that look, smell, and feel good.

As I was returning to the dating game I realized that many gay men, including me, are in awe of hunks, but we’re reluctant to hit on them. Hitting on a hot guy can be scary for a couple of reasons:

1. We’re insecure about our looks and fear that we’re not in the same league.

2. We’re afraid of being rejected.

We look at hot guys and assume that they probably know they are hot and that other guys are attracted to them. Since they have the opportunity to say yes to guys who are equally as hot, we believe there’s not a slightest chance that they would look at us. We let our insecurities about our own looks prevent us from approaching someone we find attractive, saying things like, “Nah, he wouldn’t want me” or “I’m just not good enough for him.” In order to ease our insecurities we assume that he’s a snob, or a bitch, or whatever. In this situation the rejection happens in our head, with the hunk being labeled “the bad guy.” Because we were willing to give our love, we get to consider ourselves “good.”

And then there’s the fear of rejection from these hunks. When someone turns down your advances, it feeds your “I’m not good enough” feelings. Now, here’s my question: Should rejection be interpreted in this way? Is anyone who rejects someone else automatically considered cruel?

I’ve talked about this problem with guys who I think are hot, and guess what? The hot guys think that there are hotter guys who probably wouldn’t want them, and the hotter guys think that there are even hotter guys who probably wouldn’t want them. What I’m trying to say is that “hunk” is a subjective term. All of my female friends melt at the thought of Johnny Depp, but I think he’s ugly. On the other hand, I think that Duncan James is the hottest guy on the planet, but for other friends of mine he’s like ‘Meh’.

After putting a question mark over the word “hot” I wanted to know how high on my list being a hunk is. I found myself pursuing amazing-looking poster boys, but after I got them it was boring. After I had sex with them one time, the excitement of the chase was gone and I started looking for other things—and didn’t find them. I was eventually surprised to find out that these hunks weren’t right for me.

I decided to look for someone who was more than a body I worship in bed. Someone intelligent, interesting, caring, funny, and surprising. Someone I’d feel comfortable with and think of as my best friend. Someone whose values were in sync with mine, who was sensitive and smart and open to exploring my world as much as I wanted to explore his. So it’s true: You can’t judge a book by its cover. In other words, these qualities that I was looking for in a boyfriend are something you can’t see at first glance.

Some guys I know choose their next boyfriend based on how good he looks in his Facebook photos. They want to be part of a picture-perfect fantasy couple, with everyone commenting about how gorgeous they look together. If their life seems perfect to their Facebook friends, perhaps that would compensate for the insecurity they feel inside. They might find themselves chasing after guys like that until they’re in their 40s and 50s—or at least until they’re ready to give a chance to guys who are less than picture-perfect. Nobody is perfect. Not even us. So we might as well embrace that.

Click here to purchase Imperfect Thing Called Love

Imperfect Thing Called Love: Kindle Edition

June 6, 2015 admin Store

$4.99
Imperfect Thing Called Love is the story of a gay guy’s first year navigating life after the breakup of his first meaningful relationship. It’s a story of the lessons learned about love when the heart is broken. About the first year of therapy, the first year of real self-discovery.
(Release Date: June 26, 2015)

Buy the Kindle Edition on Amazon

Imperfect Tank Top

January 6, 2015 admin Store

$24.00
Nobody’s perfect! So why don’t we own it and be just who we are.

Men’s Tank Top
5.6 oz. 100% cotton
Standard fit
Machine wash cold

Buy this item through Cafe Press

Search

Type your search keyword, and press enter

About the Author

admin

הלחישה

והזמן עמד מלכת

יש הקוראים לזה אהבה

שיחת נשים

קבצנית אהבה

הנסיך על הסוס הלבן והנסיכה על העדשה

בין שתי אהבות

אלת המזל

נפרטיטי

ההישרדות

סוף והתחלה

רקמת זהב

תקשורת מעולם אחר

אביב, סתיו

השיחה האחרונה

האשה האחרת וביתה

ללא רחמים בבקשה

האהבה הלא נכונה

הבטחות הבטחות

אהבה לאין קץ…

אהבה, בגידה, אהבה

המסך עולה

אהבה וסימניה

כשההורה מתעלל

שעור ראשון באהבה

מלאכים שלי

תינוקת השלג

כשגבר מכה (פיזית, נפשית או מילולית)

תבלין הפיתוי

אזני המלך בעל לב האמן

קולו של הבן

מכתב וידוי של אבא

סודו של השועל

בן לוקח בן ובת לוקחת בת

האבירים שלי

כשהתלמיד מוכן המורה מופיע

הכדים הסדוקים

השיעור של החיים שלי

מתנת חג המולד שלי

גם מלאכים זקוקים לאהבה

הציפור הכחולה

וונדי, טינקרבל והילדים האבודים

לחיים בשוליים

אלכימיה, מחושך לאור

תפילה

טבעה של האהבה

הסוד

צלילים

האור

זמנים מודרנים

סוזן

תודה

וידוי

האהבה הראשונה שלי

הגשם בחוץ ובפנים

מטפל, מטופל, מטפל

אהובתי

מכתב סתווי אליך

התל אביבים שלי

מכתב עם או בלי קפה

בלי קפה

טיפול זוגי ואהבה

חתולים ואנשים

שפת האהבה

אזעקה מהצ׳אקרה הכתומה

האומץ לחיות

האם המלך עירום?

הפסיכולוג הקליני מהזן החדש

מטפל פרוותי ומחשב ככלי טיפול

מחדר הפסיכולוג: אימיילים, אסאמאסים ועוד

למה אני מציירת על אבנים

מחדר הפסיכולוג: להוריד את המיותר

שתי אהבות

ברכות יום הולדת

מחדר הפסיכולוג: פריחה מאוחרת

מחדר הפסיכולוג: נפש האמן